המשובש מוסיף ומשתבש – על תמר גטר

בחודש מרץ 2010 נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת היחיד 'GO 2' של תמר גטר. התערוכה אינה מוגדרת כרטרוספקטיבה, אך היא מציגה עבודות של גטר מתקופות שונות, החל בעבודות משנות ה-70, בהן גוף עבודות ממחזור תל חי, וכלה בשתי עבודות גדולות שהוכנו במיוחד לתערוכה – ציור שאורכו כשמונים מטרים, הנפרש על מלוא היקף קירותיו של אולם, […]

בחודש מרץ 2010 נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת היחיד 'GO 2' של תמר גטר. התערוכה אינה מוגדרת כרטרוספקטיבה, אך היא מציגה עבודות של גטר מתקופות שונות, החל בעבודות משנות ה-70, בהן גוף עבודות ממחזור תל חי, וכלה בשתי עבודות גדולות שהוכנו במיוחד לתערוכה – ציור שאורכו כשמונים מטרים, הנפרש על מלוא היקף קירותיו של אולם, ורישום שאורכו עשרים ושישה מטרים, ובו גביעים וגוויות.

תמר גטר - מראה כללי של התערוכה במוזיאון ת"א

תמר גטר - מראה כללי של התערוכה במוזיאון ת"א

העבודות בתערוכה מציבות את הצופה מול שלל דימויים ושלל טכניקות ציור. חלק מהדימויים אישיים במובהק יותר או פחות, חלקם מעלים הדים ממעמקי הזכרון הלאומי והקולקטיבי, ואחרים מעלים באוב דימויים מוכרים מתולדות האמנות ומעבודות מוקדמות של גטר. זוהי רשת של דימויים שאינם מוסרים את עצמם לגמרי, רצף מקוטע שמסרב להתפענח לכדי משמעות יחידה, קוהרנטית. גבו של מוחמד עלי, קסיוס קליי, מוצג בתקריב ובהגדלה, עליו מונחת ברכות כף יד מרושתת גידים, מצוירת בריאליזם רך. זהו ריאליזם כמעט מינימליסטי, ובכל זאת ריאליזם. לצדו המעגל של ג'וטו. אפשר כך, ואפשר כך. אפשר לשקוד על מלאכת הייצוג, לעסוק במימזיס, ואפשר להסתפק בג'סטה יחידה. בשני המקרים התוצר הוא ציור, והוא זה שמונח לפני הצופה.

Go!

דימוי רודף דימוי. מטפורות צפות ומתרסקות, השטף האסוציאטיבי כמעט שאינו מניח לעצור, להתבונן. אך נדרש לעצור. נדרש להתבונן. מפתה לקרוא את הציור של תמר גטר. לקרוא ולכתוב אותו, לשלות ולשזור את הנרטיבים שהוא מפזר, לדמיין לתוכו ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה. המכתב לבויס, התלוי בכניסה לחלל המרכזי של התערוכה, כמו מזמין קריאה כזו, ומצד שני הוא גם כופר באפשריותה, באפשרות של תאור יחיד, של נרטיב כולל, שישרטט את דמות הנערה הישובה על הכיסא, דמותה של תמר גטר. כל נסיון ללקט פראזות, לפרק ולהרכיב מחדש משפטים ופסקאות, נדון לכישלון, שכן הציור של תמר גטר הוא בראש ובראשונה ציור שמדבר על ציור, ציור שמדבר על פעולת הציור, על הארוע שהוא הציור. וככזה הוא מבקש להקרא לא כמו סיפור, אלא כמו פרטיטורה או כתב תנועה.

מטפוריקה? – סיבה טובה לא לעשות אמנות בכלל! (מתוך הצהרת האמנית לתערוכה)

הגביע של אוצ'לו, מופת של ייצוג פרספקטיבי, עשוי מאות מצולעים, חוזר ומופיע בעבודות. שני גביעים אדירי ממדים רשומים בגיר לבן על רקע כחול זרחני (כחול איב-קליין) מקדמים את פני הבאים אל התערוכה. גביע אחד הופק באמצעים טכניים, בטכניקה של צליפת פיגמנט באמצעות אנך בנאים, ואילו השני מצויר כולו ביד. הדימוי הוא דימוי אחד, ובמבט ראשון הגביעים אמנם נראים כמעט זהים, אבל מבט נוסף מגלה את הפער בין הגביעים, פער של טון ורזוננס. גביע אחד מדויק יותר מחברו, זקוף יותר. האחר עמוס מחיקות ותיקונים, מספר את תולדותיו, נושא בגופו את זכר המחול המאומץ שחולל אותו.
בין שני הגביעים ציור ראש שהוכפל, והפך לראשם של תאומים סיאמיים. גם שני הגביעים הם תאומים סיאמיים, הם שואבים זה מזה את הזכות והאפשרות לקיומם. כוחם נובע מהעמדתם זה לצד זה, יחדיו הם מתווים את מקומו של הגוף, המייצר ומחבל, מתקן ומשבש, באותה איבחת יד.

בקומה העליונה רישום גדול, שהוכן במיוחד לתערוכה, גובהו כארבעה מטרים, אורכו עשרים ושישה מטרים, והוא מציג ארבעה גביעים ושש גוויות. הגביעים הם צאצאי גביעו של אוצ'לו, אלו היטלים חדשים של הגביע, תולדיו של מודל ממוחשב. הגביע, אבן דרך בתולדות הציור, מודל מורכב, כמעט אידילי, אינו מצוי עוד הרחק מהישג היד. גטר גוברת עליו, הופכת אותו על גבו בתנועת איפון, ושוב עמלה להכריע אותו אל הדף הלבן כשבידה חתיכת פחם שחור. ושוב, הגביעים מופיעים בצמדים, האחד עשוי בצליפה, והאחר ברישום ידני עמלני. ושוב חוזר אותו פער ברזוננס. הרישום הידני כהה יותר, קוויו עבים יותר. כמעט שניתן לחוש כיצד רועד תחתיו הדף.

מתוך התערוכה

בין הגביעים מונחות גוויות. הגוויות, גוויות גברים, מוטלות על גבן, עשויות בהקצרה קיצונית, משוחזרות מרישומים שבוצעו בעיניים עצומות. הפעולה הספונטנית, הנחושה והישירה של הציור בעיניים עצומות הותירה את רישומה על הגוויה. הקווים מתעקלים, לא תמיד נפגשים, לעתים נוצרת איזו סטייה. וכעת, הפעולה של הציור בעיניים פקוחות – בקנה מידה גדול יותר, בהיסוס, בתנועה מקוטעת מפאת גודלו של הנייר וקוטנו של הגוף, מותירה גם היא את עקבותיה על הגוויה. הפעולות ההופכיות לכאורה, אינן מקזזות זו את זו, כי אם מצטברות זו על גבה של זו. והגוויה ממשיכה לשכב על גבה, דוממת, נתונה לחסדי העין והיד.

"התשובה למטפורה היא לדחוף קדימה את שבח הכלי האמנותי, את האמצעי, לגנות ולהרשיע את ה'טבע' ואת ה'טבעי'… לפחות הכלי הוא במובחן ובמוצהר אנושי, ואינו מתיימר לפלוש אל מחוץ לתפיסה האנושית… לכן במקום מטפורה – מטמורפוזה, מוטציה, תיתוב. ומה שיותר מלאכותי כך יותר 'אמיתי'" (מתוך הצהרת האמנית לתערוכה).

הגוף הוא שמאפשר את הקו והוא שמכשיל אותו. הכלי הזה, הגוף, הוא קונטינגנטי והוא קונקרטי. הגוף אינו מציית לתכנית, הוא תמיד משובש ומשבש, וככל שהוא משובש ומשבש, כך הוא מזכיר לנו את הקונקרטיות של קיומנו, מרחיק אותנו מחיפוש אחר מטפיזיקה, מציע לא יותר ולא פחות מהכאן והעכשיו. מודלים אידיאלים משמשים לגוף יעד נכסף ובה בעת מסמנים את כשלונו הצפוי מראש – כך עם הגביע של אוצ'לו, עם המעגל של ג'וטו, או עם המבנה הסימטרי של חצר תל חי. השחזור והחזרה מנכיחים שוב ושוב לא את האידאל, המופיע כזיכרון של חלום, אלא דווקא את שברו.

בעבודותיה של גטר הגוף המשובש מוסיף ומשתבש, רגלי העץ של הקפטן כמו מתרבות מעצמן, איברים מצמיחים לעצמם איברים, עיניו של הטורסו קטוע הגפיים נקשרות. הקפטן בעל הרגל מעץ, הוא גם בן דמותו של המלח מתחריט של דיהרר, שגטר חוזרת אליו, מלח בעל רגל עץ, העומד על חבית, על ראשו אגרטל סיני, שעליו ניצב עטלף פרוש כנפיים. את מופעיו של הגוף המשובש החוזר בעבודות אין לקרוא כדיוקנאות עצמיים של האמנית. יש לקרוא אותם כדיוקנאותיו של הציור עצמו. שכן הציור הוא לעולם מופע יחידאי, תמיד מקוטע ומפורק, תמיד תלוי גוף אנושי.

עוד בנושא: תמר גטר ומעגל הגיר הגרוטסקי – נעמי אביב

1 תגובות על “המשובש מוסיף ומשתבש – על תמר גטר”

    הכל טוב ויפה, אבל לצייר בצורה הכי בסיסית שיש- היא יודעת?
    לדעתי מרוב יער לא רואים את העצים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.