״תעלת עזה״, יצירתו הבדיונית של תמיר צדוק מלפני 13 שנים, נראית בינתיים כתרחיש מציאותי יותר מסרטון החלום ״טראמפ גאזה״ שנשיא ארה״ב העלה היום ברשת Truth שבבעלותו. מצד שני, שניהם לגמרי מטורללים, וזה הופך את היצירה של טראמפ לאמנות טובה לא פחות.
(אם לא רואים וידאו, לחצו כאן)
כמה הבדלים מעניינים:
היצירה של צדוק כמובן בדיונית, וצינית. כבר במבט מהיר ברור שמטרתו להציף בעיות באופן מתוחכם. מה ששם את היצירה של טראמפ בקוטב ההופכי: היא כביכול נבואית, אבל מטרתה להסתיר בעיות בתכנית באמצעות שיווק (גם הוא ציני).
ביצירה של צדוק אביו משחק את א. מלמד, השר הריאליסטי כל כך שהופקד על הפיכת עזה לאי. לעומת הסרטון עצמו שמאוד מודע לעצמו, מלמד נראה מעט לא מודע, שלא לומר לא חכם. אצל טראמפ מופיעים ביבי שיושב איתו על כיסא חוף, הוא עצמו, למשל רוקד עם רקדנית חצי לבושה, ומאסק אוכל (פעמיים!) מה שנראה כמו חומוס עם לחמניית המבורגר ומפזר דולרים לילדים הרעבים. הדמויות הללו משדרות הרבה יותר מציאות כי טראמפ הוא מי שהעלה את הסרטון, והן אכן דמויות פוליטיות וכלכליות שיכולות לעשות שינוי כזה. אבל מצד שני, הריאליזם של השר מלמד חושף משהו שחשוב לא לשכוח: את הפקידים, הפוליטיקאים והעשירים האמיתיים שלא מופיעים בסרטוני שיווק, וצדוק הצליח להציג כל כך יפה – קצת… לא חכמים.
הסרטון של צדוק עשוי כסרטון חינוכי, במרכז מבקרים, ולפעמים ערוך באופן מרושל בכוונה. ההפסקות הארוכות מדי ונגינת הפסנתר הקיטשית מבנק צלילים מבדרות מאוד. הוא אורך 9 דקות תמימות (יחסית). אצל טראמפ הסרטון כבר נמשך 32 שניות בלבד, והוא ערוך כסרטון פרסומת עמוס AI ומוסיקת פופ-ראפ קופצנית ושיווקית. שניהם מתחזים לסרטון שנוצר אחרי שזה קרה, אבל אחד כביכול חינוכי והשני כביכול שיווקי. אחד פונה לבאי מרכז המבקרים שרוצים ללמוד על התהליך, והשני לצרכנים שרוצים לנצל את התשתית החדשה. אצל צדוק יש בעצם מתחת לפני הקרקע שיח עמוק על נרטיבים ואינדוקטרינציה, אבל אצל טראמפ הוא לגמרי על הקרקע – קולוניאליזם ישיר ובוטה עם פרסומת.

ובעיקר: האוטופיה של צדוק מדברת למשל על אי ירוק, התפלת מים וערכים ליברלים כלל אנושיים. אמנם ברורה בו השאלה מה קרה לאוכלוסייה המקומית הקודמת, אבל ישנה גם שאלה לא פשוטה: האם אין פה פתרון כלשהו לבעיה גיאו-פוליטית. בתחכום, צדוק דוחף את השאלה לשני צדי הפוליטיקה ומערער אותם. האוטופיה של טראמפ מדברת על בידור שכולל נשים רוקדות בלבוש חלקי, הימורים, כאמור חומוס-המבורגר, הרבה זהב ובעיקר – הרבה הרבה מדי, בטח ביחס לאורך הסרטון, פסלים מוזהבים של טראמפ עצמו. רוצה לומר – יש פה שליט יחיד בדרגת דיקטטור, מושיע, אל. אנחנו כבר יודעים שבתכנית טראמפ העזתים אמורים להיות מוגלים לסומליה או משהו, אבל חשוב לו להבהיר שהתכנית לא מיועדת לענות על שאלות כלל אנושיות, למרות שהיא אוטופית, אלא על צרכים כלכליים ואינטרס אישי.
אחד הדברים שאני מבין מההשוואה, הוא שכאמנות, היצירה של טראמפ לא פחות מתוחכמת ומלאת מסרים (שהוא התכוון אליהם? התכוון לשדר אותם??) מזו של צדוק. יש לה המון דרגות עומק ומקום לקריאה ופרשנות אסתטית. כך או אחרת אני בכלל עדיין ממליץ על הסדרה סינדרום עזה שזמינה חופשי באתר של כאן 11, ועוסקת בהיסטוריה של איך הגענו לפה דרך כל מיני חזונות שקרסו.





הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

[…] שנשיא ארה״ב העלה בשבוע שעבר ברשת Truth שבבעלותו. מצד שני, טוען אלעד ירון, שניהם מטורללים לגמרי, וזה הופך את היצירה של טראמפ […]
רב ערב 06.03.25 – ערב רב Erev Rav
| |[…] חפירה בדיונית של תעלה המפרידה בין רצועת עזה לישראל.12 אלעד ירון השווה בין עבודות אלו, וציין שיצירתו של צדוק מתפקדת הן כחלום אוטופי והן […]
יצירת מופת בלתי מכוונת: "טראמפ גאזה" כאמנות מקרית – ערב רב Erev Rav
| |