מביאה את הגופים

״על פי ולטר בנימין, אם אנו מבקשים לדבר על המצב האנושי, עלינו להפסיק לחשוב בגדול, בתזות, בקטגוריות, במושגים כוללים, ולהתחיל לחשוב בקטן על פרגמנטים, על שרידים, על שאריות, על עקבות. החוקר המודרני, ויהא זה הפילוסוף, ההיסטוריון, האנתרופולוג או מבקר התרבות, אמור לפעול בדומה לאספן. אם המצב האנושי הוא זירה של הרס וחורבן הרי שכמו באזור אסון, ראשית יש ללקט את השברים. לבנימין היה ברור שגם כאשר יושלם איסופם וחיבורם, תיוותר התמונה הכללית סדוקה. הקיום האנושי מעולם לא נראה יותר פוסט־טראומטי מזה”. ¹

כיצד אפשר לדבר על אתר שאיננו קיים? מה אנו יודעים על עבר שנגוז? כיצד יכול מעשה האמנות לְהַבְנוֹת מחדש תודעה מודחקת? כמעט שלושה עשורים שאילנה סלמה אורתר חוקרת את מחנה העקורים גראנד ארֵנַאס במרסיי, שבו שהתה משפחתה לאחר גירושה ממצרים בשנת 1951. ² אורתר, שהגיעה אל המחנה כתינוקת, מעידה שאינה זוכרת דבר מהמחנה, אך המקום נצרב כשבר מהותי בגופה. היחסים המחודשים עם ארנאס החלו בשנת 1998, כאשר האמנית הוזמנה ליצור פרויקט במוזיאון לאמנות עכשווית במרסיי. ³ היא יצרה מעבדת זיכרון בתוך מכולה, שבה ניסתה לשחזר זיכרון עמום שהוטמע בתודעתה ובנפשה.

אילנה סלמה אורתר, מתוך התערוכה הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס, צילום: טל ניסים

יצירתה הרב ממדית של סלמה אורתר, שבאה לידי ביטוי במגוון רחב של מדיומים וקני מידה, עוסקת בסוגיות של זיכרון היסטורי מבעד להביטוס שמעצב אותו. אחד הדימויים המרכזיים בעבודתה הוא ״טיל החמר״, ששימש כרכיב קונסטרוקטיבי יסודי, כמעין לבנת בנייה, בצריפי הפליטים במחנה ארנאס. ⁴ ״טיל החמר״ יוצר במהלך הכיבוש הגרמני בעבודת כפייה במפעל רעפים בשכונת סנט־אנדרה בעיר. ברגע מכונן במחקרה, לפני שלוש שנים, גילתה סלמה אורתר את שרידיו של מחנה קאופרינג, חלק ממערך מחנה הריכוז דכאו. במהלך מלחמת העולם השנייה הוחזקו במחנה אסירים יהודים שנשלחו ממחנות אחרים (בעיקר מאושוויץ) כעובדי כפייה, ונאלצו לבנות בונקרים תת קרקעיים לייצור מטוסים. העבודה התבצעה תחת ניהולו של ארגון TODT הגרמני, ובתנאים קשים במיוחד: מחצית מ־30,000 האסירים נספו מתשישות, מחלות ורעב או בהוצאות להורג.

בהמשך ולתדהמתה גילתה סלמה אורתר כי בקאופרינג עדיין עומד על תילו ביתן הנשים, שנבנה מאותו אלמנט ששימש לבניית צריפי הפליטים במחנה המעבר במרסיי, וממנו לא נותר זכר. לאחר המלחמה הוחרמו טילי החמר ואוחסנו במחסני הצבא האמריקאי במרסיי. האדריכל פרננד פויון, שמונה על ידי העירייה לבנות את לה גראנד ארנאס, החליט לעשות בהם שימוש מחודש כחומרי הבנייה הבסיסיים של מחנה העקורים. אותן יחידות קרמיות שבנו את מחנה המוות הן עכשיו אבני היסוד של מקום חי. הנה ההיסטוריה מספרת את עצמה באמצעות חומר.

החוויה הרגשית והגופנית המטלטלת שעברה בביקורה, המגע הבלתי מתווך עם "טילי החמר" בכניסה למבנה שנותר על כנו בקאופרינג, שנבנה מאותן לבנים שיוצרו במרסיי, הועברו ברכבות ושימשו את מכונת המלחמה הגרמנית, חוללה בה תפנית עמוקה, טרנספורמטיבית ממש. ייתכן כי המפגש בין גופה הפיזי, הממשי, לקיומו הגופני של החלל יצר חוויה טרנס־קורפוריאלית. ⁵ "טיל החמר" הפך עבורה לזרז, לסוכן, לאובייקט שחוצה את גבולות הגוף ומתקיים דרך ובין גופים. המפגש סימן שינוי דרמטי ביצירתה של סלמה אורתר: במקום ליצור חללים המדמים את צריף העקורים במרסיי, היא פנתה לסובלימציה של מה שנותר כזיכרון עמום והחלה לחקור את הגוף, ״להביאו״ אל החומר.

אילנה סלמה אורתר, מראה הצבה מתוך התערוכה הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס, צילום: טל ניסים

בתערוכתה הנוכחית, "הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס", מרחיבה סלמה אורתר את יחסיי האובייקט והגוף, הזיכרון והמקום, ומייצרת ממד נוסף למערך המרובד ורב השנים. הגופים המוצגים בחלל התערוכה נשענים על הארכיטיפ היסודי של ״טילי החמר״ מארנאס/קאופרינג, אך מתוּוכים דרך תהליך פיסולי, פיזי ממש, והמקור נותר הדהוד מרוחק ועמום. את אבני הבניין מחליפים כעת גופים מאורכים, לְבָנִים, כמעט נטולי זהות, כמו פנים שנמחקו; דגמים אנתרופומורפיים דמויי טילים קטומים, גדמי אברים אנושיים, עצמות, ממצאים ארכיאולוגיים שאיבדו את זהותם והותירו רק את הטראומה שעיצבה אותם. יש בגופים אלה איכות פאלית מובהקת, אך במבט נוסף – לחלקם יש גם מאפיינים וגינאליים. הם מעין מפגש מזוקק בין יצריות לגוף מת, בין ארוס לתנטוס. והנה צף ועולה הקשר המיידי והמזוויע בין מיניות למלחמה. בין אונס למעשה נקמה. טירוף החושים שמביאה איתה המלחמה וערעור הגבולות היסודי בין יצר לבין מוות.

בצילום יפיפה מ־1853, שזכה למעמד מיתי בתולדות הצילום, נראית דרך עפר בחצי האי קרים שלאורכה ולרוחבה פזורים עשרות פגזי תותח. כדורי האבן הדוממים, השתוקים, הם עדות מרשיעה לאלימות ולקטל שרחשו סביב, בעת הלחימה העצימה בין הכוחות שלחמו בקרים. הצילום, שצולם על ידי רוג׳ר פנטון (Fenton), אינו כולל מראות מלחמה. אין בו גופות ולא פצועים, לא סבל ולא כאב. יש בו עדות אילמת, שנישאת באמצעות גופים כדוריים, למה שהתחולל מחוץ לגבולות הפריים.

אילנה סלמה אורתר, מתוך התערוכה הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס, צילום: טל ניסים

פעולתם של הגופים הפיסוליים של סלמה אורתר בחלל התערוכה כרוכה באיכות מאגית דומה. הם פניו המחוקים של המהגר, הפליט, הלוחם, השליט. הם דמותה הנשכחת של המלחמה, הם הגוף המובא אל בית המשפט ומעיד בנוכחותו האילמת על עברו שנגוז. הפילוסוף הצרפתי־יהודי עמנואל לוינס הקדיש מחשבה רבה לאחריות המוטלת עלינו בהביטנו לעבר פְּנֵי האחר. בהתגלות פניו בפנינו. הוא כותב: "האחר שאני משתוקק אליו באופן מטאפיזי איננו 'אחר' כמו הלחם שאני אוכל, כמו הארץ שאני גר בה, כמו הנוף שאני מתבונן בו, כמו, לעתים, עצמי ביחס לעצמי, אותו 'אני', אותו 'אחר". ⁶הגופים העירומים של סלמה אורתר הם פניו וגופו של האחר, ומבטנו לעברם הוא המעשה האתי שמגולם בקריאת העבר.

אילנה סלמה אורתר, מתוך התערוכה הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס, צילום: טל ניסים

העבודות בתערוכה נשענות על מבנה חזרתי, טיפולוגי: סדרה של מתקני תצוגה אפורים אשר נושאים שני אובייקטים. גוף פיסולי המונח על המישור המאוזן ורישום דו ממדי המוצב על המישור האנכי. אפשר לחשוב על מערכת התצוגה הזו כעל תצוגת ראיות משפטית. כאילו הובאו הגופים מזירת הפשע של ההיסטוריה. ואולי זהו אכן מעמדם. הרישומים של סלמה אורתר מתבססים גם הם על הגריד הבסיסי של המחנה הצבאי שהפך למחנה עקורים, אך אלו עוברים תהליכים מורכבים של עיבוד ומחיקה, שכחה ושחזור, חריטה עד קריעה של ממש בשכבת הנייר, והופכים לרקמת עור פגיעה ויוצרים פני שטח שהם גם גוף וגם מקום. סלמה אורתר מדברת על הרישומים כפעולה של השתהות: ״עלינו לחפש את היסוד הזה שחומק, דרך ההשתהות בעבודה, ואז היא הופכת לסוג של אירוע בפני עצמו ולא אירוע שיש לו מסר אלא אירוע שאנחנו יכולים לנסות לכנותו, לעקוב אחריו, לדובב אותו, לחפש אותו ולנסות למצוא את עקבות המחיקה והשכחה״.

הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס הוא מונח משפטי שמתייחס לצו בית משפט. את שמו, שנלקח מלטינית, אפשר לתרגם בשתי דרכים: "הביאו את הגוף" אך גם "הגוף ברשותך". הכפילות הפואטית הזו נוגעת לטעמי ברבדים העמוקים ביותר של גוף העבודות שלפנינו. מחד גיסא, הראיה שניצבת בנוכחות האובייקט המובא אל זירת העדות, ומאידך גיסא, במחשבה על גופה הזוכר של סלמה אורתר, כמי שחוותה את העקירה והגלות אך אינה זוכרת אותן – רשות הגוף לזכור ולצרוב הופכת כאן ליסוד ומניע ליצירתה.

*

הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס / אילנה סלמה אורתר

אוצרות: יאיר ברק

מקום לאמנות, שביל המרץ 6 תל אביב

נעילה: 9.8.25