״זה מה שעניין אותי אחרי מלחמת יום הכיפורים. להראות אדם צעיר בתחבושות״

בשנת 1976 הוצגה בישראל תערוכה של אמן המיצג האוסטרי הרדיקלי רודולף שוורצקוגלר. זה לא קרה באחד המוזיאונים הגדולים או הקטנים בארץ, לא בבתי האמנים וגם לא בגלריות המרכזיות שפעלו בת״א באותה תקופה, אלא במרתף של בית בעין כרם – כפר פלסטיני שתושביו נמלטו ממנו ב-48, ובשנות ה-60 ביקש ראש עיריית ירושלים טדי קולק להפוך לשכונת אמנים. לכאורה שום דבר בסיפור הזה לא מסתדר. לא המיקום בכפר שהיה לשכונה מתפוררת בפאתי ירושלים, לא הגלריה הפרטית שהופעלה ע״י בני זוג עם הרבה רצון ומעט ממון, לא אמנות הגוף המדממת שהיתה – ועודנה – חריגה בכל מקום ועל אחת כמה וכמה בישראל, וגם לא תערוכת מיצג המבוססת על תצלומים ולא על נוכחות חיה של אמן מבצע (שבכלל סיים את חייו 7 שנים קודם לכן). ובכל זאת יש בסיפור מרכיבים מרכזיים של סיפור גדול יותר על יחסי מרכז ושוליים, הון, אופני פרשנות, התפתחויות אמנותיות מקומיות, והקשר בין תשוקה וטעם אישי למהלכים היסטוריים גדולים.

תערוכתו של שוורצקוגלר הוצגה בגלריה דבל, שנוסדה ב-1973 במרתף ביתם של בני הזוג רות ואטיין דבל בעין כרם. היא כללה תצלומי ״פעולות״ (מיצגים מבוימים של פגיעה עצמית, שנוצרו מראש למטרת צילום), שיצר האמן בשנת 1965. דבל רכשה את אלבום התצלומים ביריד אמנות בבאזל. בספר החדש ״׳לא היה לי קו, היה לי מרחב׳ – גלריה דבל: שיחות עם אמנים״, המוקדש לפועלה של הגלריה, היא מציינת שתי סיבות להצגת התערוכה. חברתית: ״זה מה שעניין אותי אחרי מלחמת יום הכיפורים. להראות אדם צעיר בתחבושות״. ומקצועית: באותן שנים יוכבד וינפלד הציגה בגלריה מיצגים ותצלומים מטופלים בתפירה שעסקו בגוף ובפגיעה עצמית, והיו חדשניים ורדיקליים בנוף המקומי. שוורצקוגלר, שכאמור לא היה כבר בין החיים, גוייס בניסיון לתת לעבודתה של וינפלד הקשר, ואיתו גם שורת דוברים ודוברות שהגיעו לרב-שיח על אמנות גוף בהשתתפות וינפלד, יונה פישר, גדעון עפרת, גבי ושרון (קלזמר וקרן), מוטי מזרחי, שרה בריטברג סמל ועוד. תמלול הדברים מופיע בספר ושופך אור הן על המודעות של וינפלד ודבל לחשיבות בניית שיח מקצועי רחב להתקבלות העבודות, והן על הבלבול המושגי הראשוני שיצירות מעין אלו עוררו בשעתו גם בקרב מביני עניין.

רות ואטיין דבל הגיעו לעין כרם בשנת 1967. עוד לפני פתיחת הגלריה בני הזוג היו מעורים בעולם התרבות בזכות עבודתם. אטיין כבמאי תיאטרון, מעצב תפאורה ותלבושות, ורות כתפקידים שונים כעובדת במדור קשרי תרבות במשרד החוץ, מנהלת בית האמנים בירושלים ומקימת אגודת הידידים של בצלאל. התפקידים, הניסיון וההיכרות האישית עם סצנת התרבות בישראל ובאירופה העניקו לשניים רשת קשרים טובה, יכולות הפקה ואפשרות שליטה במכלול המרכיבים של ניהול גלריה. במשך 17 שנים הוצגו במקום למעלה מ-220 תערוכות. בעשור הפעילות הראשון רקמה דבל קשרי עבודה ושיתופי פעולה עם גלריות מקומיות ובינלאומיות, וזכתה לסיקור שוטף במדורי התרבות בעיתונות. בשנים אלו הצליחה הגלריה לפרנס את בעליה, שעשו את כל עבודת ההפקה במו ידיהם וגבו מהאמנים רק שליש מההכנסות. אולם מלחמת לבנון, האינתיפאדה והמשבר הכלכלי של שנות ה-80 פגעו ביכולת הפרנסה של הגלריה, עד שנסגרה ב-1990. אטיין נפטר שלוש שנים אח״כ.

ניסיון ראשון לשימור זכר הפעילות בגלריה דבל נעשה בשנת 2010 ע״י קבוצת מעמותה, שפעלה בשעתו במרכז דניאלה פסל בעין כרם. הקבוצה ערכה ערב עיון והוציאה ברושור עם כמה שיחות היסטוריות מתערוכות שהוצגו בגלריה. בינתיים עברו חברי מעמותה למקום אחר והניסיון נזנח. את הספר החדש ערכה החוקרת דליה מנור, שגם חיברה מאמר היסטורי על תולדות הגלריה והרקע לפעילותה. הספר ראה אור בהוצאת פרדס בעיצוב נקי ונעים לעין של נעמי מורג, לאחר שזכה במענק לכתב יד מצטיין מטעם בית לאמנות ישראלית לשנת 2023. לצד מאמרה של מנור, תמלול רב השיח על אמנות גוף והראיון העדכני עם דבל, הספר כולל שיחות קצרות עם 25 יוצרים ויוצרות (ולעיתים עם קרוביהם במקרה שהיוצר כבר נפטר), שדבל ערכה בשעתו לקראת תערוכותיהם במקום, ומובאות לצד תצלומי עבודות בודדות מכל תערוכה.

שנות ה-70 מזוהות כשנים של חדשנות ויצירתיות פורצת דרך בתולדות האמנות המקומית, אך גם כשנים של היררכיות נוקשות ומאבקים בין תפיסות, דורות ומרכזי השפעה. בגלריה דבל, כפי שהיא מצטיירת בספר, לקולות המתחים הללו היה רק הד קלוש. בגלריה הציגו ביחד ולחוד אמנים ״תל-אביבים״ (רפי לביא, יאיר גרבוז, גדעון גכטמן) ואמנים ״ירושלמים״ (יהושע נוישטיין, יעקב פינס, מוטי מזרחי), אמנים מרכזיים ומוכרים יחסית (יחיאל שמי, אריה ארוך, פמלה לוי, ליאופולד קרקואר, נפתלי בזם), ואמני שוליים או אמנים נשכחים (גבריאל כהן ומישל חדד, שהפכו לאמני הגלריה, צבי גלי, אליהו סיגד). הציגו בה אמניות רבות שחלקן עשו במקום את צעדיהן הראשונים (תמי בצלאלי, טובה ברלינסקי, דליה מאירי, איטה גרטנר, ורדה גצוב, חגית שחל, תמרה ריקמן ועוד), אמנים היסטוריים מתקופת בצלאל בשנים בהן מעטים התעניינו בעבודתם (זאב רבן, מאיר גור אריה, יואל טנא טננבאום), ואמנים עולים מעליית שנות ה-70 מברה״מ (סשה אוקון, אנטולי בסין). דבל הציגה אמנות במדיה מסורתית (ציור, רישום, פיסול והדפס), לצד מיצגים ועבודות וידאו ניסיוניות, ולא חששה לשלב בחלל האמנות גם חומרים, טכניקות וז׳אנרים שנתפסו כנחותים (צורפות, קרמיקה, טקסטיל וגם צילום, למשל בתערוכותיהן של דגנית שוקן ואסתר קנובל, דליה אמוץ ומרלי שמיר). שנות ה-70 שעולות מהספר שונות משנות ה-70 שמתוארות בהיסטוריוגרפיה המקובלת של האמנות המקומית. מעבר על רשימת התערוכות שהוצגה במקום פורש מנעד כה עשיר ומגוון המוצג בטבעיות באותו מקום, עד שקשה לא לתהות אם הגלריה באמת היתה חריגה, או שמא ההיררכיות, מאבקי הכוחות והמתחים הידועים והמוכרים, הוקצנו בדיעבד ע״י כותבי תולדות התקופה באופן שיצר תמונה היסטורית מקוטבת יתר על המידה.

השיחות הרבות שמופיעות בספר שימשו כטקסטים נלווים לתערוכות – תופעה שעדיין לא היתה מקובלת בזמנו. לא כולן מעניינות באותה מידה בדיעבד, אך השילוב בין שיחות לדימויים מאיר תפיסות ורגעי הבשלה של אמניות ואמנים שהפכו עם השנים למרכזיים, ולעיתים עבודתם המוכרת שונה מזו שהוצגה בשעתו. מאיה כהן-לוי, לדוגמא, מופיעה בקובץ עם ציור אקספרסיבי ופרום בצבע תעשייתי על יריעת ויניל משנת 1982, השונה מאד מהאופי המוכר של עבודה משנות ה-90 ואילך; הפסל יחיאל שמי מציג באחת משתי תערוכותיו במקום דווקא קולאז׳ים, שהיו ונותרו חלק שולי ביצירתו. לצד זאת, נברני היסטוריה של אמנות מקומית עשויים ליהנות מאנקדוטות ומטבעות לשון משעשעים. כך מעניין לגלות שהצייר שמואל בק התעניין מאד באמנות מושגית, אולם התקשה להיפרד מן ה״קונדיטוריה״ (הכינוי שהעניק לעונג ששאב ממריחת צבע על בד באמצעות מכחול), שאלואיז שץ הצליחה לצייר בסיטה בפריז רק בזמן גלי חום שהניסו את המוזיקאים הרבים מן העיר הרותחת וההומה ויצרו קצת שקט, ושרפי לביא היה גאה מאד בהישרדות ארוכה של עבודות שצייר בחומרים באיכות נמוכה, וזאת כנגד דעתם של ״כל החכמים של ׳בית המרקחת׳ שעובדים עם רצפטים״, ״שאמרו ׳זה יתפוצץ, זה ישבר׳״.

״׳לא היה לי קו, היה לי מרחב׳ – גלריה דבל: שיחות עם אמנים״
עורכת: דליה מנור
הוצאת פרדס, 2025
208 עמודים