על אמנות ותחתונים מופשלים – תשובה למגיבים

לא מזמן פרסמתי בערב רב את הביקורת דיסנילנד סכסוכים, שעסקה במוזיאון על התפר. בביקורת טענתי כי בעיות האוצרות החוזרות בתערוכות המוצגות במוזיאון, הן סימפטום לבעיה מקיפה יותר הנוגעת לעמדתו של המוסד ביחס לסוגיות בהן הוא עוסק. כתבתי שהמקום מנוכר לסביבתו ולאוכלוסיה המתגוררת בקרבתו, שהוא מטפל באמנות ביד גסה, וחמור מכל – שעיסוקו בנושאים כאובים כזכויות […]

לא מזמן פרסמתי בערב רב את הביקורת דיסנילנד סכסוכים, שעסקה במוזיאון על התפר. בביקורת טענתי כי בעיות האוצרות החוזרות בתערוכות המוצגות במוזיאון, הן סימפטום לבעיה מקיפה יותר הנוגעת לעמדתו של המוסד ביחס לסוגיות בהן הוא עוסק. כתבתי שהמקום מנוכר לסביבתו ולאוכלוסיה המתגוררת בקרבתו, שהוא מטפל באמנות ביד גסה, וחמור מכל – שעיסוקו בנושאים כאובים כזכויות אדם, הריסת בתים וכיו"ב, אינו נעשה מתוך דאגה כנה לנושאים אלו ולקורבנותיהם, אלא כאמצעי נרקיסיסטי המשמש לחיזוק עצמי.
בתגובות לביקורת נשאלתי כיצד אני מגיע למסקנות אלו. התבקשתי להשוות בין מוזיאון על התפר למוסדות אמנות מקבילים העוסקים בנושאים דומים, ובראשם המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, ולהסביר במה עדיפים הם על המוזיאון. בינתיים הספקתי לבקר בתערוכה "העין של המדינה", המוצגת כעת במרכז, ועתה אנסה להסביר את טענותי. יש לציין בגילוי נאות שבשנות עבודתי במארב קיבלתי משכורת מן המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. בחודשים האחרונים איני מועסק במוסד, ולמעשה זו הפעם הראשונה שאני כותב על תערוכה שמוצגת בו.

תצלום מתוך התערוכה "העין של המדינה". קבוצת אירווין, המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

תצלום מתוך התערוכה "העין של המדינה". קבוצת אירווין, המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

את "העין של המדינה" (אוצר: אבי פיטשון), יצרה קבוצת אירווין הפועלת במסגרת הקולקטיב NSK (בגרמנית: אמנות סלובנית חדשה). NSK הוקם בשנת 1983 בלובליאנה שבסלובניה, אז עדיין חלק מיוגוסלביה. הקולקטיב פועל בתחומים שונים במקביל: אירווין מהווה את מחלקת האמנות של הקולקטיב, הפועלת לצד מחלקה מוזיקלית (בטיפולו של הרכב הרוק לאיבאך), מחלקה לעיצוב ומחלקה לפילוסופיה, שאחד מהאנשים המזוהים עימה הוא הפילוסוף הסלובני הידוע סלבוי ז'יז'ק.
NSK יוצרים בדרך המכונה הזדהות יתר – מושג השאול מתחומי הפילוסופיה הפוליטית, ומשמעותו אימוץ דפוסי פעילות, ניראות ושפה המאפיינת את הצד היריב, במטרה לחשוף מבפנים את מגבלותיו ואת הסכנות הטמונות בדרכו, כמו גם לערער את יציבותו כחפרפרת, בעבודה מבפנים. "רפא דומה עם הדומה לו", מצוטטת הנחת עבודה הומיאופתית בקטלוג התערוכה. למעשה, הזדהות יתר היא אירוניה רצינית עד בלי די, ובמקרה של קבוצת האמנות אירווין וקולקטיב NSK, מדובר באימוץ של סמלים, איקונות, אופנה, צורת דיבור, טקסים והתנהגות חברתית המזוהה עם המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20. על כריכת קטלוג התערוכה מופיע סמל המורכב מן הצלב של מלביץ' (האמנם של מלביץ'? חייהם של סמלים נוטים לחצות תקופות היסטוריות ומרחבים גיאוגרפיים ותרבותיים) ואלמנטים נוספים, שכל אחד מהם עשוי להופיע בצורות שונות על גבי דגלים, מדים וסממנים נוספים המאפיינים משטרים מודרניים (בשנת 87 זכתה מחלקת העיצוב של הקולקטיב בתחרות עיצוב כרזה ל"יום הנוער הלאומי" שציין גם את יום הולדתו של טיטו. הזכייה בוטלה בעקבות שערוריה שפרצה כשהתברר שהדימוי המרכזי בכרזה לקוח מכרזה נאצית). בכניסה לתערוכה מוצג אוסף תצלומים המתעדים שיתופי פעולה של חברי הקבוצה עם חיילי צבאות שונים בעולם, בעיקר במרכז ובמזרח אירופה,  ובחללים נוספים מוצגים ציורים, תצלומים וסרטי וידיאו המתארים את פעילותם של חברי הקבוצה ומזכירים, ולא בכדי, אסתטיקה של משטרים טוטליטריים. אולם כוחה הגדול של התערוכה אינו נובע רק מתחזיותיה בנוגע למשטרים טוטליטריים, אלא גם, ובעצם בעיקר, מן הרלוונטיות שלהן לחברות לאומיות ומודרניות באשר הן. האסוציאציות העולות בשעת הצפייה בעבודות אינן נוגעות רק לדיקטטורות חשוכות ומשטרים מעידן קודם, אלא גם לחברות מערביות ודמוקרטיות בנות זמננו.
כאמור, הקולקטיב הוקם ב-1983, כאשר תוך פחות מעשור ראו חבריו כיצד נבואותיהם הלאומניות והאלימות מתגשמות הלכה למעשה במלחמת האזרחים העקובה מדם שהתרחשה ביוגוסלביה. המלחמה עוררה מחדש שאלות שעלו בעקבות השמדת היהודים בשואה, והדיון בהן נחתם ונסתם מרגע שהשואה נתפסה כמעשה מפלצתי, לא אנושי, ומחנות ההשמדה תוארו כ"פלנטה אחרת", ומכאן גם כמקום מרוחק שאינו חלק מן האנושות. בעקבות המלחמה ביוגוסלביה הקימו חברי הקולקטיב את מדינת NSK המתקיימת בגבולות הזמן ולא המרחב. בטקסי פתיחת תערוכותיהם מתפקדים האמנים כנציגי שגרירויות ארעיות של מדינתם, ואף מנפיקים דרכונים הנראים מהימנים לגמרי.

"העין של המדינה" היא תערוכה מרתקת. אני מתייחס בעיקר אליה מפני שהיא טרייה בזיכרון, אולם לא פחות מכך משום שמדובר בתערוכה פרדיגמטית לענייננו, שכן היא עוסקת בגישות השונות ובעמדות השונות של האמן והצופה. באמצעות הזדהות היתר וביטוייה בעבודות, מציבים חברי הקבוצה את עצמם ואת הצופים בלב ליבה של המחלוקת. הצופים אינם מתבקשים לצקצק בלשונם לנוכח מעשיהם של אחרים, אלא לבחון את מקומם שלהם, את מעשיהם, דעותיהם ועמדותיהם המוסריות, המתגבשות באמצעות שותפות למעשה. בכך מחליפים האמנים והצופים עמדה מוסרנית ומקובלת במצב הרבה פחות נוח והרבה פחות מחזק. הם – אנשים תרבותיים, משכילים ודמוקרטים – מתבקשים לשאול שאלות ביחס למקומם הם.

נקודת המוצא המערערת הזו אינה קיימת במוזיאון על התפר. המוזיאון בחר בגישה הקלה. הוא מטפל בסכסוכים כאילו לא נגעו לו במישרין וכאילו לא היה הוא, על הקשריו הפוליטיים והכלכליים, חלק ממערכת הסכסוך עצמה (מעניין לציין שלאחרונה החלו חיפושים אחר מיקום חדש למוזיאון, מיקום שיהיה פחות טעון ותובעני מן המיקום הנוכחי על קו התפר, בבניין ששימש בעבר כעמדה צבאית). גולי, אחד המגיבים למאמר הקודם, שאל האם בניגוד למוזיאון על התפר, המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון משתף את סביבתו השכונתית בפעילותו. אז לא, גם המרכז לאמנות דיגיטלית אינו מתפקד כמוקד שכונתי וקהילתי, אולם מקור הפער הזה בין מרכז התרבות לאוכלוסיה – פער שמאפיין כמעט כל פעילות תרבותית ואינטלקטואלית וחלקו, אני מאמין, בלתי נמנע – שונה בתכלית בין שני המקרים. קשיי ההסברה, ההתקבלות והקשרים בין המרכז לאמנות דיגיטלית וסביבתו הם פועל יוצא של המחשבה הרדיקאלית המאפיינת את פעילותו של המקום, מחשבה שאינה מקובלת גם במרכזי החברה הישראלית ולא רק בפריפריה. אפשר לבקר את הסכנה שבניתוק האליטיסטי הזה, או לתהות האם אנשי המרכז עושים די כדי לגשר עליו, אולם בשום אופן לא ניתן לייחס להם זלזול באוכלוסיה או התנכרות אליה. מוזיאון על התפר, לעומת זאת, יוצר תחושה שהאוכלוסיה מסביב היא הבעיה עצמה.

הבוקר פורסמו במוסף התרבות והספרות של עיתון הארץ הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר שמקיים העיתון מדי שנה (בהזדמנות זו: ברכות לרחל פרץ, שסיפורה "היא הייתה יכולה להמשיך עם המונית ברחוב אלנבי" הוא אחד הזוכים). חוקר הספרות מתן חרמוני, שישב בוועדת השיפוט בתחרות, תיאר בנימוקי השופטים תופעה מעניינת: רבים מן הסיפורים שהוגשו לתחרות, טען חרמוני, מאמצים תימה (ספרותית, פוליטית) כלשהי, אולם נמנעים מלמתוח את גבולותיה, להפר את הכללים שכבר ניסחה בעבר ולהעמיד את הכותב והקורא במצב מורכב. "אפשר להסתדר עם כל תימה שתהיה כל עוד נשמור על טון שקול של הדברים, טון ממלכתי. הדמויות יכולות להשתגע, אבל חלילה לא המחבר. אותו לא תתפוס אף פעם עם התחתונים למטה", כתב.
התחתונים המופשלים הללו הם בדיוק ההבדל בין המרכז לאמנות דיגיטלית למוזיאון על התפר. במוזיאון על התפר, תמיד יהיו אלו האחרים (הנושאים שם קוד מעורפל דיו כ"קיצונים משני הצדדים", "כוחות גלובליים" וכיו"ב) שנושאים באחריות למצב, ואילו המוזיאון והמבקר הם אי מבודד של צדק, נאורות, הומניזם ויכולת הבחנה בין טוב ורע. ההפרדה הברורה הזו נוחה כל-כך, עד שבאופן תיאורטי גם אדם כאהוד ברק יכול היה לבקר במוזיאון, להתרשם מן התערוכה, לשבח את המוסד ואת החברה הישראלית שאינה מהססת לגעת בנקודות כואבות, ולא להרגיש אפילו טיפת אי נוחות בשל חלקו המרכזי בכאב הזה, או בשל העובדה שהנגיעה בנקודות כואבות אינה אלא מס שפתיים חסר משמעות (אני נזכר עכשיו שפתיחת התערוכה DeadEnd – "תערוכה המציגה מציאות קשה בה הפכה האלימות לשפת היום-יום, שפה המאיימת על קיומה של החברה האנושית", כדברי הקומוניקט – נכח אהוד אולמרט, אז עדיין שר בממשלת שרון. "תערוכה יפה מאד", אמר אולמרט, ששנתיים-שלוש מאוחר יותר ישלח את צה"ל להרוג מאות חפים מפשע ברצועת עזה).
לכך בדיוק אני מתכוון כשאני מייחס למוזיאון על התפר עמדות נרקיסיסטיות העושות שימוש בכאבם של אחרים לצורך חיזוק העצמי. אני מנסה לדמיין את ברק ואולמרט מבקרים במרכז לאמנות דיגיטלית. אין לי ספק שביקור כזה היה יוצר סיטואציה מוזרה ולא פשוטה, שכן בתערוכות המוצגות במרכז, האחראים – המיליטריסטים, המשיחיים, הלאומנים, הגזענים, העיוורים ותאבי הבצע – הם קודם כל אנחנו, ומעמדה כזו הרבה יותר קשה להתחמק מהתמודדות.

6 תגובות על על אמנות ותחתונים מופשלים – תשובה למגיבים

    מאמר מעניין וחשוב, אם-כי לוקה כנראה מאותה בעיה עליה הוא מלין בהקשר של הניתוק והניכור. או העמדה הנרקיססיטית המיוחסת למוזיאון התפר בלבד.

    אמנים שמדווחים על אלימות כמשל, האם הם צריכים להיות אלימים כדי להמחיש ולהזדהות על מושאי היצוג של עבודתם?

    ואיפה בכלל עומד השמאל כולו בעיקר הציוני בהקשר עליו כוןתב הכותב, הרי אהוד ברק אינו רק אדם ומקרה פרטי הוא מסמל תופעה. הכיבוש והנאכבה לא בוצעו בידי הימין הקלאסי, הם פרי המיטרליזם היהודי הציוני מבית מדרשו של בן גוריון.

    ואולי אפשר לשאול איך מטהר יונתן עצמו, כאשר הוא כותב בסוגיה פוליטית, הרי גם הוא לא מחוץ להקשר של המדרכא, אפילו אם הוא ער לכל הניואנסים.

    נראה כאילו המארג של הפוליטקלי קורקט הוא לא פחות נרקיסיסטי מאשר מיוחס לעמדה של המוזיאון, כי המבקר תמיד נמצא בעצם הביקורת שלו בעמדה בעייתית.

    דווקא הדוגמה המובהקת ביותר היא מוזיאון עין חוד (עין-הוד) שם בשם הדאדא (תנועה אנטי-מלחמתית במקור) בוצע כיבוש של כפר ועד היום התושבים המקוריים נעדרים מהסצינה ואפילו מודרים בעקביות, אפילו בימי הינקו עצמו התעלמו מהתושבים הערבים, העילה של הדאדא כתנועה אנטי-מלחמתית כאמור שימשה דווקא את הכובשים, מהמחנה ה"נאור" , אותו מחנה שהפליג ביחס הדורסני שלו כלפי הסביבה אליה משתייך אהוד ברק וחבריו ורוב המחנה ה"שפוי" השמאל ציוני הישראלי.

    תודה יונתן, על ההבהרה, שאכן מבצעת את תפקידה.
    ולמיכאל המגיב – לא ברור לי מדוע אתה מייחס ליונתן את "אותה בעיה עליה הוא מלין". יש כאן נקיטת עמדה ברורה, אותה נקיטת עמדה החסרה לדבריו ב"על התפר".

    נראה לי שזה גם העניין עם תגובותיהם (האמיתיות או הפוטנציאליות) של 'מנהיגי האומה' – זה נייר לקמוס לנקיטת עמדה. בעידן שבו המרכיב הליברלי מצליח לנכס כהרף עין כל נקיטת עמדה נגד המשטר – לרכך אותה או להפוך אותה לבנאלית – תגובת נציגי המשטר היא סימן להצלחה להתריס נגדו.

    לכן נראה לי שכדאי להוסיף משהו – נקיטת עמדה והלכאה על חטא אינה היינו הך. אמנם בעת הנוכחית לנקוט עמדה זה לשאול איך ההתנגדות תהיה הכי יעילה, ולכן צריך גם לשאול בכל רגע נתון איפה עובר עכשיו הקו בין שיתוף פעולה להתנגדות. נראה לי שבכך מדובר כאן, וזו כבר נקיטת עמדה. אבל הערנות שלנו למנגנוני הביטול של ההתנגדות, אין משמעה העמדה למשפט בכל רגע נתון. אולי מה שחשוב לשאול זה מה עבודה או תערוכה עושה למי שמתבונן בה, לסביבה שלה, למי שיצר אותה, לקהילה. זו נראית לי הדרך הכי טובה בחשבון הסופי לפענח מהי המוטיבציה שלה – בעד המשטר או נגדו.

    זה נראה לי חשוב דווקא בגלל שמופעל כל כך הרבה כוח – גלוי וסמוי – על כל פעולה של התנגדות. כך למשל, נוצרה כאן איזו עמדה אופנתית לאחרונה לפיה "מי שבוחר להשאר כאן" ממילא משתף פעולה עם המשטר – אם זה בגלל שיש לנו עבודה במוסדות, בגלל שאנחנו משלמים מיסים או סתם בגלל שאנחנו חפצי חיים ואין הרבה ברירות. הרעיון הזה לפיו "יש מי שבוחר להשאר כאן" הוא רעיון של אליטה גלובלית שלא לכולנו יש את המזל או את הרצון להשתייך אליה. זו פשוט צורה נוספת לבטל התנגדות – וההתנגדות הכי חשובה בעיני היא להילחם על הבית – עם האנשים האחרים שסביבנו (כל אחד והאחרות שלו) ובתוך המוסדות הקיימים, עד כמה שאפשר. עבור חלקנו, גם סתם לנסות לשרוד כאן כלכלית, ולעשות מה את המעט שאפשר – בתרבות, בחינוך, בפוליטיקה – זה סוג של מאבק.

    […] יונתן אמיר על מוזיאון על התפר. בתשובה למגיבים לביקורת השווה יונתן בין שני מוסדות שלכאורה עוסקים בנושאים דומים: […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.