שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

שקט לבן מקבל את פני המבקרים בתערוכת היחיד החדשה של האמנית, המשוררת והמאיירת נדיה עדינה רוז, בוגרת האקדמיה לאמנויות במוסקבה והמחלקה לאמנויות בבצלאל. בד לבן רחב ממדים, גובהו ארבעה מטרים ורוחבו שמונה, "נשפך" על טרמפולינות דקיקות התלויות בגבהים שונים, משלב לשלב. קפלי הבד הענקיים מדמים מצעים לבנים התלויים על חבלי כביסה, מפרשי ספינה או רכס הרים גבוהים ומושלגים, קפואים, שעל פסגותיהם החדות כסכין ניצבים פסלי בד קטנים, כהים; ספק הדהוד למיצב גדמי וענפי העצים המפוסלים מבד זהה התלוי על הקיר בכניסה לתערוכה, ספק דמויות אנושיות הנודדות בטור בדרכן מן האינסוף אל יעד עלום, צלליותיהן הקפואות בזמן ובחלל כמו מוקרנות על הקיר הלבן שמולן. גלילי הבד הענקיים, חומר הגלם שממנו הוכן המיצב, מונחים חשופים על רצפת הגלריה משני קצותיו כשני עוגנים ארעיים ובו בזמן חסרי התחלה או סוף, כעין מקור בראשיתי להיווצרות הרי הקרח. המיצב הפיסולי, הנישא מעל ראשי המבקרים, נראה כתרשים א.ק.ג. סיסמוגרפי מופשט תלוי על חוטים דקים, שברירי וחסר שורשים, ממש כמו הדמויות הקטנות הצועדות/נודדות על הרכס כשסכנת נפילה ומוות מתמדת מרחפת מעליהן. בשל הגבהת הבד מהרצפה, נחווית שרשרת ההרים הלבנה כמרחב הִיּוּלִי, מופשט, שבו הצבע הלבן עצמו מגלם כוח טבע ראשוני (מים, שלג, קרח) ורחם של אפשרויות בזמן שלפני הזמן.

בספרו "על הרוחני באמנות" (1912) כתב הצייר והתיאורטיקן הרוסי וסילי קנדינסקי:

"[…] הרי הלבן הוא כעין סמל של עולם שבו נעלמו כל הצבעים בתור תכונות וישויות חומריות. עולם זה נעלה כל כך מעלינו, עד שאיננו קולטים משם שום צליל. שתיקה גדולה באה משם, הנראית לנו בתיאור חומרי, כחומה קרה, ארוכה עד אין סוף, שלא ניתן לטפס ולעבור עליה ולא ניתן להרסה. לכן גם פועל הלבן על נפשנו כשתיקה גדולה, שהיא מוחלטת לגבינו. […] אין זו שתיקה מתה, אלא רבת אפשרויות. הלבן מצלצל כשתיקה, שניתן להבינה לפתע. זהו מן אָיִּן שופע נעורים, ומוטב לומר – מן אָיִּן שהוא לפני הראשית, לפני הלידה. כך צלצלה אולי הארץ בעונה הלבנה של תקופת הקרח".¹

מראה הצבה מתוך "ברעש נפילת הענפים", נדיה עדינה רוז בגלריה של סדנאות האמנים בטדי

שלג, עצים, ענפים, והמתח המתמיד בין השמיים והארץ הם מוטיבים חוזרים ביצירותיה ובשירתה של רוז, ילידת עירו של קנדינסקי (ממנה עלתה לפני כשלושים שנה). שם התערוכה לקוח משירה "כל רגע נמכר":

בִּמְחִיר סִמְלִי שֶׁל גּוּר כְּלָבִים –
תּוֹךְ כְּדֵי לִטּוּף הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת לִפְנוֹת בֹּקֶר
בִּמְחִיר גָּבֹהַּ –
כַּרְטִיס לְמָטוֹס הַחוֹתֵם עַל נְיָרוֹת הָעֵרֶךְ שֶׁל הַשָּׁמַיִם
בַּהֲלִיכָה –
סַחַר חֲלִיפִין עִם הַמֶּרְחָק
בִּשְׁכִיבָה –
הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר שֶׁל הַלַּיְלָה
בַּחֲשַׁאי –
עוֹבֵר יָדַיִם בֵּין חָדְשֵׁי הַקַּיִץ הַמַּלְבִּינִים
בְּרַעַשׁ נְפִילַת הָעֲנָפִים הַמַּקִּישִׁים בְּפַטִּישֵׁיהֶם –
מְכִירָה פֻּמְבִּית שֶׁל הַחֹרֶף.

כָּל רֶגַע אוֹזֵל
כְּמוֹ מָזוֹן מֵהַמַּדָּפִים
לִקְרַאת הַשֶּׁלֶג.²

מראה הצבה מתוך "ברעש נפילת הענפים", נדיה עדינה רוז בגלריה של סדנאות האמנים בטדי

בכניסה לגלריה תלוי מיצב נוסף, מורכב מגדמי גזעים וענפים מפוסלים מבד כהה דמוי עור, הניצבים בשלוש שורות, זו מעל זו. בשורה התחתונה, המוגבהת מן הקרקע, נעוצים אל הקיר כפוחלצים חמישה גדמי גזעים זה לצד זה, במרווחים לא שווים. הגדמים חסרי חיים ושורשים, קפואים בזמן ובמרחב הלבן של הקיר, בדומה לדמויות הקטנות על רכס ההרים. בשורה שמעליהם תלויים חמישה מקטעי גזעים דקים יותר, ובשורה העליונה נמצאים חמישה מקטעי ענפים מסועפים של צמרת העץ.

התנועה הטבעית המקורית של צמיחת חמשת העצים כלפי מעלה נחתכת לרוחבה לחמישה־עשר מקטעים, הנדמים לתווים על חַמְשָׁה, או למשפטים בכתב סימנים טבעי, קדום, שנברא עידנים לפני הכתב האנושי. כל חתך חשוף צבוע בלבן, ונראה כמו ניקוד בשפת העצים. החיתוך המלאכותי מדגיש את אופיו השונה והמובחן של כל חלק עץ. צלליות גדמי העצים והענפים על הקיר הלבן מתכתבות עם צלליות הדמויות מהמיצב הראשון, במעין עולם מקביל משלהן.

מראה הצבה מתוך "ברעש נפילת הענפים", נדיה עדינה רוז בגלריה של סדנאות האמנים בטדי

דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה – "ברעש נפילת הענפים" – אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה – ענפי עצים תלושים משורשיהם תלויים מעל ראשי המבקרים בתערוכה ונדודיהן של דמויות חסרות שורשים על רכסי הרים גבוהים התלויים גבוה מעל האדמה – לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש – אורחים ארעיים בעולם – לבין כוחות הטבע הקדומים.

השיר הבא מתוך ספר הביכורים של נדיה עדינה רוז, "דיו של שלג",³ הוא בעיניי רֶמֶז מַטְרִים לתערוכה הנוכחית, תשע שנים לפני היווצרותה:

1972

עֵצִים טְבוּלִים בִּדְיוֹ לָבָן שֶׁל שֶׁלֶג
וְכְתַב יָדָם שֶׁל הָעֲנָפִים עוֹד לֹא בָּרוּר.
הַיָּמִים לֹא נִקְרָאִים בְּשֵׁם הַתַּאֲרִיכִים.
אָרְכָּם כְּאֹרֶךְ מַגְּפֵי הַלֶּבֶד שֶׁלְּךָ
לֹא נִגְמָרִים.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּמִזְחֶלֶת,
אַתָּה מוֹשֵׁךְ בַּחֶבֶל, מַכְתִּיב
אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין שׁוּרוֹת הַמִּגְלָשַׁיִם.
הַכּוֹבַע הָרוּסִי עַל רֹאשְׁךָ
כְּכוֹתֶרֶת לָאַגָּדָה,
שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתִי לִקְרֹא.
כבְָּר אָז חָשַׁבְתִּי
שֶׁאֵדַע לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְבַד. לֹא.
לֹא תֵּדַע זֹאת, אַבָּא.

"ברעש נפילת הענפים" / נדיה עדינה רוז
אוצרת: תמר גיספאן־גרינברג
הגלריה החדשה – סדנאות האמנים טדי
נעילה: 20.02.24