הצייר הוא שחיין

שלושה זוגות חלומות נחלמים במהלך סיפור יוסף. חלומותיו של יוסף עצמו על האלומות וגרמי השמיים, חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים על הציפור המנקרת בסלים והיד הסוחטת את הענבים, וחלומותיו של פרעה על שבע השיבולים בקנה אחד ושבע הפרות העולות מן היאור. הדימויים העשירים העולים מהם אינם מתפענחים מאליהם, ויש לפרשם באופן מילולי כדי שהסמליות הגלומה בהם תהפוך לפעולה פוליטית. מה קורה שם, למשל בזוג החלומות האחרון, בתחילת פרשת ״מקץ״, כאשר מוציאים את יוסף מהכלא והוא שומע את חלומות פרעה, שוקע במחשבות, רגע לפני שהוא פותח את פיו. מה קורה ברגע שבו מתחילה מכונת הפרשנות לעבוד, למיין, להתאים סמלים למציאות, לייצר משמעות מתוך הדימויים. כיצד נראית המלאכה, מלאכת הפרשן?

התערוכה מתפרשת על שתי קומות. למטה, כביכול, יוסף המורד אל הבור, אל הכלא; יוסף המסוגר, הקורס, הכבול בייאוש, הקמל אל העצמי, אל הזהה. למעלה – יוסף הפרשן, יוסף הנמשך מן הבור, העולה במדרגות מן הקומה הראשונה אל השנייה; יוסף המהיר, היצירתי, הקל, המופשט, הרפלקטיבי, החורג מעצמו, זה שהופך דימוי לפעולה.

יונתן הירשפלד, 2023

ציוריו של הירשפלד ב״חיי יוסף״ עתירים בסמליות. חלקה מהדהדת תחנות קודמות ביצירתו – הלידה מחדש, המת בארון, לאוקון ובניו, הגולגולת בעציץ, המטף, הפסים של קופפרמן – וחלקה מתגלגלת בצורות חדשות: הפסים הופכים לכותונת, הקבר הופך לבור, ההשתקפות הסימטרית מול דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו בחלון. מול העושר הסמלי והסיפורי הזה אפשר היה להיכנע לדימויים, לנסות לפענח אותם, לזהות את התבניות המשוכפלות, לתרגם את הסמליות לשפה פסיכולוגית או פילוסופית או קיומית. להגיד: הנה הפסים של קופפרמן, שהם שואה, שהם האמנות הישראלית, שהם הפסים של כתונת הפסים של יוסף. אפשר היה ללכת בדרך זו וזו לא הייתה דרך שגויה. אבל אני מבקש שלא להתפתות למלכודת הזו שמעמיד הירשפלד לפנינו. לא לפענח את מערכת הסמלים אלא לדבר על התחביר שלה, על אופן היווצרותה, על הטיפול בחומרים שמזינים אותה, על מקומו של הסטודיו כאקס טריטוריה שבה מתרחש התהליך, על מקומו של האמן כמנוע של התהליך הסמלי.

הירשפלד הוא אמן למדן, במובן הזה שהוא פועל מתוך ההיסטוריה של האמנות, לומד דימויים, מתבונן, מעבד ומפרש. במבוא לספרו ״לדעת ציור״, מנתח הירשפלד את הדימוי של סנקה, של האדם השוחה לחוף מבטחים, ולכן אינו יכול להכביד על עצמו עם שקי מטען על גבו. ההתבוננות בציור משולה לשחייה אל חוף מבטחים. כדי להבין את החוף, כלומר את היצירה, יש לבוא מצוידים בידע, אבל הידע העודף יכול גם להטביע את השחיין. לכן, כותב הירשפלד, ״שחייתו של המתבונן ביצירות המופת היא משא ומתן בין טביעה תחת כובד המטען לבין הגעה לחוף בלתי נגיש״.¹ הפרשן עצמו בוחר לא פעם במודע, כדבריו, להיפטר ממטען יקר ערך כדי לשחות.

יונתן הירשפלד, 2023

מה קורה למתבונן כזה כאשר הוא נכנס אל הסטודיו, המרחב שבו מתרחשת הפעולה הפרשנית? אפשר היה לדמיין תהליך לימוד ארוך ומתיש, לימוד שהוא מטרה בפני עצמה, לימוד שפה חדשה, כשלבסוף הפעולה היוצרת מכילה את כל הידע שנצבר ומגישה אותו באמצעות הקנבס, פעולה שתאצור בתוכה את כל משקעי הלימוד. לא כך אצל הירשפלד. כאן הלימוד הוא פעולת השחייה עצמה: לחוץ, שטחי, מבזיק, מרצד, היסטרי כמעט, זיהוי של מוטיב, תובנה מהירה, שמיטה של המטען העודף, שיכפול של תבנית, הדבקה, לעתים הדבקה ממש, של מצע על מצע, שחיה מהירה וקלת משקל אל חופים חדשים. כביכול לא החוף הוא היצירה אלא עצם השחייה. הציור נעשה כפעולה נואשת, מהירה נורא, מהירה עד כאב. שיכפול, העמסה, הסתרה, השמטה, גילוי. פרץ של אנרגיה המתיכה את הדימוי, את התבנית, אל הביוגרפיה באמצעות הקנבס. מתוך הגולם האפוליני מגיח הפרפר הדיוניסי.

חיי יוסף/ יונתן הירשפלד
גלריה גבעון לאמנות
נעילה: 06.01.23