על מקומה של הגדת פסח באמנות ישראלית עכשווית

מוכרות לנו כיום כמה וכמה הגדות מצוירות מימי הביניים. כתבי היד הללו מיקדו יצירתיות וכישרון חזותי, והם מהווים מקור חשוב  בהבנת ההוויה היהודית  של העבר.  ההגדות הללו הן מהדוגמאות המובהקות של אמנות יהודית עתיקה ועל כן הן זוכות להתייחסויות שונות ביצירה העכשווית  בישראל  – בעקר אצל יוצרים שמבקשים לחבר או לעמת את עולמם האמנותי עם […]

מוכרות לנו כיום כמה וכמה הגדות מצוירות מימי הביניים. כתבי היד הללו מיקדו יצירתיות וכישרון חזותי, והם מהווים מקור חשוב  בהבנת ההוויה היהודית  של העבר.  ההגדות הללו הן מהדוגמאות המובהקות של אמנות יהודית עתיקה ועל כן הן זוכות להתייחסויות שונות ביצירה העכשווית  בישראל  – בעקר אצל יוצרים שמבקשים לחבר או לעמת את עולמם האמנותי עם העולם היהודי. שתי הדוגמאות הנפוצות ביותר באמנות עכשווית הן הגדת ראשי הציפורים והגדת סרייבו.

זויה צ'רקסקי - מתוך "הגדת הפסח של אאכן"

הגדת סרייבו, שנכתבה בברצלונה  במאה ה-14, היתה מוכרת לאריה ארוך, והרבה מעבודותיו מתייחסות או שואלות מוטיבים מהאיקונוגרפיה של הגדה זו.  על שוליהם של דפים שונים  בהגדה שירבטה יד נעלמה ספַרות שונות (5,2,1). כמודרניסט, דווקא שולי הדף הלא חשובים לכאורה, יחד עם הקצב המוסיקלי שיוצרות שורות המספרים שם, עניינו את ארוך, ששילב העתקים של השירבוטים הללו ברבות מעבודותיו. השילוב הזה מאיר את אחת התימות המרכזיות בתפיסתו האמנותית של ארוך, שהדגיש את אהבתו לאותיות לא כמסמן של משמעות אלא כציור עצמו.  בעבודה אחת לוקח ארוך דף מתוך הגדה עממית שנדפסה בניו-יורק במאה העשרים ומשתמש בו כרדי מייד. את דמות הילד היושב בקרב משפחתו סביב שולחן-הסדר סימן ארוך בעיגול אדום – מעין הילה מודרנית. שבא סלהוב ראתה בציור ביטוי ל"דיוקן האמן כאיש יהודי צעיר". גם כאן מופיעות בשולי היצירה האותיות מהגדת סרייבו.

העבודה "משה רבנו מסרייבו" צוירה על ידי ארוך בהשראת "דף מתוך הגדת סרייבו" "ומשה עלה אל האלהים" – תיאור מתן תורה המופיע בהגדת סרייבו. מתחת למשה  – במקום בני ישראל המופיעים בהגדה – צייר ארוך  מבנים גיאומטריים הטבולים בצבעים כהים וקודרים בתוספת אדום – דם. מרדכי עומר הציע פרשנות הרואה בעבודה זו מעין מונומנט זיכרון לשואה. עולה כאן לדבריו זכר העיירה היהודית שחרבה. החריטות הפוצעות את משטחי הצבע, אופיניים לארוך (כמו גם לרפי לביא שצייר בעקבותיו) וכאן הוצע  לפרש   אותם כתורמות לאווירת החורבן והתהייה בדבר  הברית שבין  האל לבני ישראל.

אריה ארוך - "משה רבנו מסרייבו"

"הבריאה (הגדת סרייבו)"  משנת 1966, היא העתק האיור המתאר את  הפרדת האור מהחושך  ובריאת המאורות הגדולים. ניכר שיותר מהנרטיב הסיפורי הקומפוזיציה היא שעניינה את ארוך. הוא שיחק עם הקומפוזיציה הזאת ופיתח אותה. למעשה לתיאור הזה בהגדת סרייבו היסטוריה והשתלשות מעניינת: אפשר לזהות את מקורותיו של המוטיב האיקונוגרפי במסורת פגאנית של תיאור שער השמים – ייצוג חזותי בדמות מלבנית, שחצי עיגול או קימור בראשה. מסורת זו  נתנה אותותיה גם באמנות היהודית והנוצרית העתיקה, והופיעה במרכזם של מטבעות שהוטבעו בימי מרד בר-כוכבא (132–135 לספירה) ושוב בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא-אירופוס (245 לספירה), כמו גם באמנות הקבורה וברצפות פסיפס של בתי כנסת קדומים. המלבן בעל הקימור בראשו התגלגל להגדת סרייבו, ומשם הכיר אותו ארוך. הסדרה המדוברת  היא למעשה הביטוי הראשון שבו קיבלה קומפוזיציה עתיקה זו את ביטויה במסגרת האמנות היהודית המודרנית (מאוחר יותר אפשר לזהות שימוש לא מודע בצורה זאת אצל אמנים כגון יואל גלינסקי ועדי נס). באופן שעדיין אינו מחוור דיו  ברור כי ארוך היה מודע ליחודה של  סכמה עתיקה זו והיא שבתה את דמיונו. לכן הוא  קרא  לכמה עבודות בסדרה "מוטיב יהודי". בסדרה הזו נע ארוך בין קומפוזיציה המכילה ריבוע וקימור בראשו (כמקובל בצורה הקדומה, שייצגה את ארון הברית), לבין הפיכת הריבוע לדימוי של הלוחות המעוגלים (ודימוי שדיים שיכול להתקשר לדימוי הארוטי שטבעו חז"ל בפסוקים המתארים את הארון), שהם המסומן הישיר והתכלית של הארון.

הגדת ראשי הציפורים נכתבה ואוירה בדרום גרמניה סביב שנת 1300. זו ההגדה המאוירת המוקדמת ביותר ששרדה. דמויות היברידיות של אדם עם ראש חיה או עוף שכיחות גם בהגדות ובכתבי יד שונים מהתקופה. בעבר מקובל היה לחשוב שהסיבה לכך שדמויות האדם נושאות ראשי ציפורים היתה קשורה לאיסור לצייר דמות אדם. מעת לעת עולות סברות חדשות כמו זו של החוקרת רות מלינקוף, שהציעה שהיו אלה אמנים נוצרים שהכניסו ליצירה דימויי שטנה אנטישמיים. יש מי שהציע לזהות את השימוש בראש הציפור כייצוג סמלי ליהודים שנכסו לעצמם את העיט – סמל השלטון הגרמני בימי הביניים.
הדמויות ההיברידיות של מיכאל סגן-כהן שצוירו בהשראת הדמויות מההגדה הן, לדברי האוצר אמיתי מנדלסון, אחד משיאי יצירתו. סגן כהן הפך את דמות היהודי בעל ראש הציפור החובש את הכובע המחודד (כובע שחויבו היהודים באשכנז ללבוש בימי-הבניים)  שבהגדה, למעין פורטרט עצמי  של יהודי נודד.
גם  תצלומי היונה או הציפור המופיעים רבות  בעבודותיה של  מיכל נאמן פורשו לא פעם  כמתייחסים לראשי הציפורים מההגדה. באחת העבודות מופיעה הציפור בחלקה העליון של התמונה, ומתחתיה תצלום של כרזה משכונה חרדית בירושלים. הכרזה דורשת מהעוברות והשבות בשכונה להיתכוונן לדיני הצניעות הנוהגים שם.  בתווך מתריסה האמנית בדימוי של גרביון ותחתון מופשלים.

דמויות ציפורים בעלות ראשי אדם העומדות על ענף  ומופיעות בעבודותיה של זויה צ'רקסקי מזכירות מאוד את הציפורים על הענף אצל נאמן. עבודות אלה, מתוך "הגדת הפסח של אאכן", צוירו בעת שהותה  של האמנית באאכן שבגרמניה במסגרת פרויקט חילופי אמנים. ההגדה  שואבת השראה מהקונסטרוקטיוויזם הרוסי, מעולם הדימויים היהודי ומדימויים  אנטישמיים.  דימוי ציפורים בעלי רגלים אדומות, שזורים בדמויות  סטראוטיפיות של חסידים חבושי שטריימל ובאלמנטים מן האמנות הרוסית של תחילת המאה ה- 20 ואיורי חד-גדיא של האמן אל-ליסיצקי. הגרפיקה המשלבת מינימליזם עם פיגורטיוויות גרפית דקורטיווית בצבעי אדום, לבן, שחור וזהב מרהיבה אמנם, אבל גם מדגישה  את ההקשרים הקשים והאלימים שבהגדה.

רות קסטנבאום-בן דב - "אילו/ולא"

רות קסטנבאום-בן דב - "אילו/ולא"

כמו סגן-כהן, גם רות קסטנבאום בן-דוב מוקסמת מהדימוי היהודי גלותי (הטרום ציוני) שבהגדה. היא מערבבת מוטיבים שונים מתוך ההגדה ומאירה פנים ונקודות נסתרות. האמנית אף עשתה שימוש בעובדה שהאותיות בהגדה (כמו בכתבי יד רבים שנשתמרו מימי הביניים)  מבצבצות  וניראות מצדו האחורי של הדף, באופן המייצר מראה מתעתע.
במרכז היצירה "אילו\ולא" עומד התיאור החזותי של מתן תורה כפי שהוא מופיע בהגדה כאיור לפיוט "דיינו" (המזכיר את מעמד הר סיני). בתיאור של מעמד מתן תורה שם, מקבל משה מידי האלוהים את שני לוחות הברית, אך מעביר הלאה, אל הבאים אחריו, חמישה (כסמל לחמשת חומשי תורה). כך מתבטאת התפיסה שכל התורה (כולל המסורת שהועברה בעל פה) כלולה באירוע המכונן של מתן תורה, ביטוי ברור לתפיסה של "שלשלת הקבלה" שראשיתה במשה ובסיני.  בצידה הימני של העבודה של קסטנבאום בן-דוב מופיע העתק של העמוד הנזכר בהגדה (עם שינויים אחדים כפי שיובהר בהמשך), ובשמאלה  מופיעה המוניפולציה של האמנית.

קסטנבאום בן-דוב: "הציור שציירתי על-פי ההגדה מתחיל מאשליה של ספר פתוח. מימין העתק של העמוד מההגדה, אך מתוך הטקסט מופיעות רק המלים 'אילו אילו אילו', עם ההד המעומעם של המילה 'ולא' הפוכה. העמוד השמאלי הוא תמונת ראי של הדף המקורי עם מספר שינויים. האש שמתחת לשה קורבן הפסח בציור המקורי עוברת אל מתחת לדמויות היהודים, והשה המוחזק בידי אדם במקור,  הופך לכלב תוקף. ידי היהודים מופנות כלפי מעלה כמו מימין, אך הקשר עם הענן השמימי נותק, ושום יד אלוהית לא מגיחה ממנו. מה שנשאר הן מילות השיר 'ולא ולא ולא', שוב עם אזכור מעורפל של 'אילו' במהופך. היחיד שזוכה כאן לפני אנוש הוא התוקף. גם לזה יש מקור בהגדה, שבה לפרעה ולאנשיו מצויירות פני אדם".
דמות האדם והפרספקטיבה המגדרית הטבועה בו עולה כאן: "תוך כדי עבודה על הציור התחדד לי האופי הנשי של דמויות ההגדה, העולה לא רק משמלותיהן (שהיו כנראה לבוש גברי בתקוה) אך גם מגופיהן הדקים והעדינים, ובמיוחד רגליהן, העומדות בניגוד לרגלי האיש במגפיים הכבדים. הרגשתי הזדהות עם יהודים גלותיים אלה, שכוחם לא בגופם. תהליך היצירה של ציור זה לוותה בתחושה שהוא כבר נמצא שם, בתוך ההגדה המקורית, והיה צריך רק לחשוף אותו".

3 תגובות על על מקומה של הגדת פסח באמנות ישראלית עכשווית

    תודה רבה דוד. כן ירבו מאמרים כגון אלו. ראוי לציין בהקשר הזה של הגדת ראשי הציפורים שנעשתה כנראה במגנצה (שכידוע היא אחת מערי שו"ם) בסוף במאה השלוש – עשר את הצייר יוסל ברגנר. ההגדה נמצאת באוסף בית הספרים הלאומי בירושלים, שאף הוציא לאור מהדורת פקסימליה.
    בהשראת מהדורת הפקסמיליה של ההגדה יצר יוסל ברגנר את "רשומות ראשי הציפורים" ובראיון אמר פעם : " מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים.."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.