תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

בסיום הפרק "תיאטרון הטבע מאוקלהומה", מתוך ספרו של פרנץ קפקא "הנעדר", יושב הגיבור קרל רוסמן עם ידידו ג'אקומו בקרון של רכבת ששועטת לעבר אוקלהומה, שם יצטרפו לתיאטרון הגדול. שני הצעירים, שזהו המפגש הראשון שלהם עם מרחבי אמריקה, נדחקים איש לרעהו ומביטים בהשתאות בנופים עוצרי הנשימה, בהרים הנישאים ובנהרות השוצפים הניבטים מחלון תא הרכבת. הם מתבוננים.¹

"תיאטרון הטבע מאוקלהומה" הוא גם שם תערוכתה של מיכל נאמן, שהוצגה לאחרונה בגלריה גורדון. התערוכה כללה ציורים גדולי מידות בפורמט לא שגרתי – מלבנים רוחביים וצרים, כמעין חרכי הצצה מוגדלים מאד – שחזר גם במידותיו של קטלוג התערוכה. המדיום ראוי לציון; לאחר שנים שבהן עסקה נאמן בקולאז'ים מגזרי צילומים, ולאחר שלושה עשורים שבהם ציוריה הורכבו מרצועות מסקינגטייפ שכיסו במבנה קבוע את המרחב הציורי, בתערוכה הנוכחית היא מציירת בצבע שמן על בד. ציפורים ודגים, צפרדעים, שועלים, פינגווינים וזברה, ברבור, ברווז ושפן וכמה יצורים אנושיים מאכלסים ציורים אלו. התזכורת היחידה, לכאורה, לעבודותיה משנות השבעים ועד היום הן התוספות המילוליות, שורות מילים באותיות מודבקות שמופיעות בכל עבודותיה מתחילת דרכה. אך לתערוכה הנוכחית יש הקשר לשוני נוסף, והוא סיפורו של קפקא שמופיע הן בכותרת התערוכה והן בחלק מהציטוטים המופיעים בציורים עצמם.

התערוכה והקטלוג שמלווה אותה נפתחים בפסקה הראשונה של הפרק האחרון בסיפור: "התיאטרון הגדול מאוקלהומה קורא לך! רק היום, רק הפעם! המחמיץ את ההזדמנות הזאת, מחמיץ אותה לתמיד! כל מי שחושב על עתידו הוא משלנו! כל הבא ברוך הבא! הרוצה להיות אמן, יתייצב! אנחנו תיאטרון שזקוק לכל אחד, כל אחד במקומו! מי שהחליט לבוא אלינו, יבורך! אבל הזדרזו, כדי שתורכם יגיע עד חצות! בחצות ייסגר הכל ולא ייפתח עוד! ארור מי שאינו מאמין לנו!".² מתוך פסקה זו, המופיעה בשלמותה על הקיר החיצוני של הגלריה, נאמן גוזרת חלקי משפטים וממקמת אותם בחלק העליון ובחלק התחתון של ציוריה, כך שהפורמט הצר מלכתחילה הופך לצר יותר. בחלק מהעבודות מופיעה הפסקה בשלמותה, מודפסת ומודבקת על בד הציור. חלקי המשפטים החוזרים שוב ושוב הם אלו המתייחסים לחד הפעמיות ולמשך הזמן המוגבל של ההזדמנות להיות אמן. משפטים אלו מודגשים בקו אדום בפסקאות המופיעות על גבי הציורים.

מיכל נאמן, Ping – Bam – Dong, 2022, שמן ולטרסט על בד

מאז ומעולם מאתגרות עבודותיה של נאמן, הנטועות בבסיסן במסורת האמנות המושגית, את המתבוננים בהן. אלו עבודות חידתיות המסרבות להתפענח, או לפחות אינן מתמסרות בקלות למלאכת הפרשן. הן כוללות דימוי וטקסט, הלקוח ממגוון מקורות בתרבות, וברוב המקרים הקשר בין הדימוי ובין הטקסט אינו ישיר. לדבריה, היא מקפידה לרוב לשכוח את מקור הציטוטים, ההשאלות והגנבות, וכך מותירה את הצופה לתהות ולפרש, לנסות למצוא מובן בתוך בליל שבמבט ראשון נראה סתום למדי. בתערוכה הנוכחית, עם זאת, חלק ניכר מהציטוטים והאזכורים לקוחים מכתביו של בקט.

בספרי האחרון הצעתי לחשוב על עבודותיה של נאמן דרך מושג הסנטום של ז'אק לאקאן, בבחינת המצאה של סובייקט המאפשרת לו חיים, הידע־לעשות (savoire faire) הייחודי והחד פעמי של האמן, שהוא מרוקן ממשמעות.³ לאקאן מזהה מושג זה עם המהלך הספרותי של ג'יימס ג'ויס, במיוחד כפי שזה מופיע בספרו האחרון, Wake Finnegans. ג'ויס עצמו, כזכור, טען שחוקרי ספרות ימשיכו לנסות לפענח את הכתיבה הסבוכה שלו, על ריבוי השפות וההמצאות הלשוניות שבה, עוד שלוש מאות שנה. נאמן, בשלל הציטוטים חסרי המקור לכאורה, מייעדת לנו גורל דומה – להמשיך במלאכת הפענוח ולהתנפץ אל הקיר האטום שזו מזמנת לנו. כך, בעוד קריאות איקונוגרפיות עשויות להטיל את הפרשן לתוך סחרחורת חסרת תוחלת, המחשבה על מושג הסנטום מאפשרת לבחון את העשייה של נאמן מכיוון אחר, שאינו תר אחרי מתן משמעויות לפרטים הציוריים השונים, אלא בוחן את ההמצאה הנאמנית הייחודית שבבסיסן. קריאה כזו מאפשרת לראות את האמנות שלה לא כמקטעים אלא כשלם אחד, גם אם מחולק לפרקים, ומגלה את היחס שבין התערוכה הנוכחית של נאמן ובין הטקסט הקפקאי שנמצא ביסודה, שאינו מבוסס על תוכן משותף אלא על מבנה דומה.

מיכל נאמן, האיששחשב שאשתו היא כובע, 1987, שמן על בד

כאמור, העשייה האמנותית של נאמן בכללותה מתחלקת לשלושה פרקים יסודיים: קולאז'ים של יצורי כלאיים (אך לא רק), ציורי המסקינגטייפ, והציורים הנוכחיים. לאחר הקולאז'ים הצילומיים בא פרק קצר של קולאז'ים מצוירים. לציורי המסקינגטייפ קדמו (ואולי אף בישרו על בואם) ציורים שכללו אריגי משבצות, שהמסקינגטייפ ששימש לייצורם יהפוך בהמשך לאלמנט המרכזי בציור. כל פרק מציע נראות, חומריות, ומדיום שונה, כאשר השילוב של מילים ודימויים משותף לכולם. אולם כפי שטענתי בעבר, שני הפרקים הראשונים למעשה משלימים האחד את השני. בקולאז'ים המוקדמים חיברה נאמן דג עם ציפור, מוצץ עם סכין, נמר עם ציפור. החיתוך, או הגזירה אם להשתמש במונחיה של האמנית, כלל בהכרח גם חיבור, הדבקה, יצירת שלם המורכב משניים, גם אם החיתוך המקורי נוכח במלואו. הפרק השני, של ציורי המסקינגטייפ, עוסק כולו בקוטב הנגדי של החיתוך: בהדבקה בלתי פוסקת, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם באמצעות מסגרות של מסקינג טייפ שתוחמות את המשטח הציורי שוב ושוב עד לכיסויו המלא כמעט. בראשית המהלך נאמן חוצה את משטח הציור לשני מלבנים, עליון ותחתון. כל מלבן מתחלק למשבצות צבע שאותן נאמן מכסה ברצועות מסקינגטייפ, החל מהמסגרת החיצונית של הריבוע ועד למרכזו, מסגרות חוזרות ונשנות שקטנות בהדרגה עם ההתקדמות אל מרכז המלבן. אך הדבקה זו לעולם אינה הרמטית: מבין פסי רצועות ניר הדבק מבצבץ הצבע הנוזלי, שותת ומפעפע אל פני השטח הציוריים. כשם שהחיתוך בפרק הראשון כלל גם את ההדבקה, כעת ההדבקה כוללת גם את מה שלא ניתן לכסות עליו והוא שב ופורץ אל פני השטח.

מיכל נאמן, The Screan in the Shower, 2009, שמן ומסקינגטייפ על בד

בכל ציורי המסקינגטייפ הקפידה נאמן להותיר את מרכז המלבן, היכן שאמורה הייתה להימתח רצועת הדבק האחרונה, נקי מהדבקות. הדבר ניכר בבירור בכמה מעבודותיה, שבהן הסירה נאמן את מעטה רצועות הדבק מבד הציור והנשל הפך לעבודה בפני עצמה. רצועת המסקינגטייפ החסרה נראית בעבודות אלו בברור כחור מלבני, צר ורוחבי. בציורים המלאים מופיעות במקום זה צלליות לבנות קטנות של ארנב וברווז, מאותו דימוי מוכר שניתן לפענח בשני אופנים.

מיכל נאמן, Robins in Alaska, 2003, שמן ומסקינגטייפ על בד

אחת האיכויות הבולטות של ציורי המסקינגטייפ מצויה בטפטופי הצבע שמפעפעים מבין השכבות, והם גם אלו שמעניקים לציורים את נראותם הייחודית. אך מעבר לפעפוע הפיזי, שהוא בבחינת גלישה של מה שבפנים החוצה, ברבות מהעבודות שורות הטקסט מתייחסות גם הן ליחסי הפנים והחוץ של הציורים, למה שנמצא "בפנים" ומה שנמצא "בחוץ". כך למשל, השורה "הקץ המגולה" בציור משנת 1996, "נקמת המומיה" משנת 1997, "בית קברות לחיות" מאותה השנה, או "להיקבר בעודך חי זה" משנת 1998, "Child Buried in Snow" משנת 2003, "The Wall is Alive" משנת 2009, "The Word that Opens Doors" משנת 2012. כל הכותרות הללו, בדרכיהן השונות, מתייחסות למה שמוסתר ומה שנראה, מה שקבור ומה שמכסה עליו. בכך המילים למעשה חוזרות על העשייה הציורית ועל הנראות שלה, נראות של מה שמוסתר ומה שמבצבץ. מבעד לפתחים הצרים, הבלתי מכוסים, שמופיעים לרוב פעמיים בכל עבודה ומהם נגלה כביכול התוכן הציורי, מציצות צלליות הארנב והברווז, לעיתים בשלמותן, לעיתים רק חלק קטן מהן, קצה אוזניים או שביב פרצוף.

מיכל נאמן, Child Buried in the Snow, 2003, שמן ומסקינגטייפ על בד

בתערוכה הנוכחית פתחים אלו הופכים לשחקנים הראשיים, והם הם הציורים עצמם. חרכי ההצצה הרוחביים הוגדלו לרוחב של מטר וחצי, וצלליות השפן והברווז, שתפקדו קודם לכן כדימויים סכמתיים חיוורים שמסומנים באמצעות קווי המתאר שלהם, הפכו למגוון של חיות ויצורים ושאר ירקות המצוירים למשעי, ניבטים מבעד לפתחים הרוחביים. כל הקבורים החיים לבשו נראות והם נדחקים אל פתחי הציור, בדומה לקרל רוסמן וג'אקומו חברו המביטים מחלון קרון הרכבת, חלון שהוא גם מטפורה למעשה הציורי מאז הרנסנס. הקישור לחלון הרכבת עולה גם ממיקומן של החיות על פני הפורמט הרוחבי. ברוב הציורים מופיעים שלושה יצורים: האחד במרכז הפריים, שניים נוספים נחתכים משני  צדדיו, כדימוי המצוי בתנועה בכיוון מסוים, או בהתאם לתנועת המילים במשפט, הציר הסינטגמטי בהתאם להגדרה הסוסיריאנית.

מיכל נאמן, Hep Hep, 2021, שמן ולטרסט על בד

בעוד בעבר דרכה של נאמן אל הציור נעשתה בסוג מסוים של עקיפין – עתה היא ניגשת אליו ישירות וחוגגת את האפשרויות שהוא מזמן לה. גזרי הצילומים והצלליות מן העבר הופכים לציורים דשנים, מפתים ביופיים ובערכיהם הציוריים של הנחת צבע, יצירת דימוי. אבל ההגעה אל הציור אינה ולו לרגע הגעה אל חוף מבטחים חזותי, המאפשר להתמסר לפיתוי הציורי ותו לא. החיות המצוירות של נאמן, דג וברווז, ארנב וציפור, פינגווינים, שועלים וחלקי דמויות אנוש, אין להן דבר וחצי דבר עם ייצוג של הטבע, אלא עם התיאטרון שלו – כפי שמציעה הכותרת. כלומר, טבע שעבר תרבּוּת ועיבוד. אלו חיות לשוניות הלקוחות מהשפה, ממשלים, ממחזות, מבדיחות ואגדות. גם שלל הירקות והפירות המופיעים בציור אינם לקוחים ממדף מזון כלשהו אלא הם מזון ספרותי לחיות השונות – ענבים לשועל, גזר לארנב, בננות וצנוניות ושאר ירקות שנלקחו ממטבחו של בקט לכרסם וכיסיהם של גיבורי מחזותיו.

מיכל נאמן, Like a child in the mud, but no mud and no child , 2022, שמן ולטרסט על בד

הפעולה הציורית של נאמן, שבמובנה השגור הושהתה למשך כמה עשורים, הופכת לסנטום באופן שבו היא מחברת בין הציור למילה, ולאו דווקא בחיבור בין הדימוי לאותיות הלטרסט המודבקות עליו, אלא באופן שבו הדימויים עצמם מצוירים/נאמרים באותה הנשימה, והדיכוטומיה שבין מושגיות לציוריות נטרפת. זוהי ההזדמנות האחרונה של הדימוי להתמסר לחיקו החם של הציור, אבל בה בעת מדובר בהתמסרות בלתי אפשרית, משום שזהו גם דימוי שהורתו היא הספרות, שכל מהותו היא בלשון הכתובה. כפי שמודיעה המודעה מטעם תיאטרון הטבע של אוקלהומה, נאמן נקראת לבוא אל הציור רק היום, רק הפעם, בהזמנה פרדוקסלית שפתוחה כביכול עבור כל אחד, אך רק היום ורק הפעם, והדימויים שמאכלסים אותו נקראים אף הם להגיח אל פני השטח, להתקבץ ולהציץ מתוך החרך הצר והרחב, לפני שתודבק רצועת המסקינגטייפ האחרונה ופני הציור ייחתמו לעד.