״אקט של היפוך רבייתי״

לפני כשנתיים, עולם האינטרנט הזיל דמעה יחד עם אם מדרום קוריאה, למראה דמותה הדיגיטלית של בתה המתה בת ה-7, שמודלה במציאות וירטואלית. זה בדיוק מה שרות פתיר לא רצתה לעשות, כשהחליטה להשתמש בטכנולוגיה המתקדמת על מנת לנסות ולרקוד שוב עם אביה, שנפטר לפני כארבע שנים לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. היא לא רצתה ״אבא-טר״ (מלשון ״אווטאר״), כזה שאיתו תוכל לדבר ושבזרועותיו תוכל למצוא נחמה, ולא חיקוי מושלם אך מנוכר המבוסס על פוסטים רנדומליים ושאריות דיגיטליות. היא גם לא רצתה לצייד את הצופים במשקפי מציאות מדומה, וכנראה שגם לא רצתה לבכות. כוונתה היתה לזקק את מהותו של אביה, את ״המקצב הפנימי״ שלו, את ה״אבא-יות״ שלו, וזאת מתוך תנועות הריקוד שלו.

 הריקוד עומד במרכז התערוכה הכנה והאמיצה של פתיר ולא בכדי. כפי שכנראה כמעט כולם חוו על בשרם, ריקוד כרוך לא פעם במבוכה, בגלל שהוא דורש להשתחרר בפומבי, להזיז את האישיות הגופנית שלנו בדרכים לא יומיומיות. והתערוכה עצמה, שעוסקת באבל על אב – נושא פרטי עד כאב, מצליחה לצאת מתוך גבולות האינטימי ולזהור על רחבת הריקודים הגלריסטית. גם בעבודותיה הקודמות, בתערוכה ״מכתבי אהבה לרות״, למשל, שבמרכזה עמדה דמותו המונפשת דיגיטלית של משה דיין המקריאה את מכתבי האהבה שכתב לאשתו, רות דיין, בקולותיהם של מאהביה לשעבר של האמנית, הלחימה פתיר בעבודת מחשבת וירטואלית את הרומנטי-אישי לפומבי-הפוליטי. כפי שכתבתי בזמנו על אותה עבודה, ״יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו.״ בתערוכה הנוכחית הוחלף מעשה האהבה הרומנטית והנכזבת באהבה הורית, שמתגלמת בריקוד כ״אקט של אהבה״ של אבא עבור ילדיו, ובמקום המאהבים לשעבר נרתמים הפעם בני המשפחה לריקוד, כלומר להחצין את האישי עבור היצירתי.

רות פתיר, ״אבא שלי בענן״, 2022, סטיל מתוך וידיאו, באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן, תל אביב

במרכז התערוכה עבודת וידאו בת כ-25 דקות המחולקת לפרקים. בפרק הראשון, ״מהות״, מספרת פתיר על הניסיונות הראשונים והלא מספקים להנפיש את אביה בעזרת תוכנות חינמיות שונות, שלא הצליחו לזקק את הספציפיות האבאית מתוך קטלוג האופציות הגנרי שלהן. לבסוף החליטה פתיר לשלוח את אביה למידול מקצועי, ובפרק השני, ״ממה אבא עשוי״, היא מספרת כיצד קיבלה קובץ זיפ, מעין כד אפר דיגיטלי, שכלל בין השאר קבצי עור, שיער ועיניים, שניתן להרכיב מהם גולם וירטואלי. לתוכו היא ניסתה להזין, בשיתוף פעולה עם האנימטור יונתן וסרמן, מילון תנועות שנדגם מסרטים משפחתיים שבהם נראה האב רוקד, אך לבסוף הבינה שבשביל להפיח בגולם חיים, נדרש ״מאמץ משפחתי״, ככותרתו של הפרק השלישי. בני המשפחה התבקשו לרקוד בעוד הם ״לובשים״ את המידול האבהי, כשחקנים במשחק מחשב שחץ מהבהב מורה על זהותם. למעשה, מדובר באקט של היפוך רבייתי, או גנטי – האב נוצר, או קם לתחייה, על ידי בני משפחתו. בסופו של דבר, כל הניסיונות הובילו לא לאב רוקד, אלא למשפחה שרוקדת עם עצמה.

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן", 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

במהלך הסרט, מסבירה פתיר שעל אף שאביה היה איש טכנולוגיה ומומחה תקשורת, הוא מעולם לא הסביר לה על טכנולוגיה או על האינטרנט, גם כאשר שאלה. עוד היא מספרת, שכשהיה חולה, לא הצליח לדבר על סופו הקרב. במובן הזה, נאלם דום גם מי שכל חייו עסק בטלקומוניקציה. לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים. מגוון של שאלות אתיות, פסיכולוגיות ומשפטיות עולות ממונחים כגון Virtual immortality, או Digital afterlife, שכוללים לא רק את האפשרות לייצר אווטארים של המתים, אלא גם שואפים להסדיר את סוגיית העקבות הדיגיטליות שנותרות לאחר המוות. האדם מת, יחי הדאטה. אך השיח החברתי המורכב והמאיים הזה נותר מחוץ לתערוכה. במקומו, מתרכזת פתיר באיכויות האסתטיות של לבישת חיים דיגיטלית לאחר המוות. בניסיון להעניק נראות, כמו גם לשאוף לנצחי, נפגשות יצירת החיים ויצירת האמנות. כל אחד מהאווטארים באוסף הלא מספק המופיע בסרט מציע אסתטיקה שונה, אך גם כאשר אותן דמויות דיגיטליות אינן מבוססות על בני אדם שחלפו מן העולם, הן חיות במעין עמק מוזרות (Uncanny valley) אסתטי שלא ניתן לחמוק ממנו. אלו הם ייצוגים שלעד יוותרו זרים, מעין חיים-מתים. ואכן, כפל המשמעות בשמה של התערוכה – ״אבא שלי בענן״ – מרמז לא רק על מעין ניו-אייג׳יות חדשה ומנוכרת, אלא גם על המורבידיות המובנית שבמידול אנושי.

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן", 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

במובן הזה, גם בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, יש מן המת, מן הכבר-תמיד לא מעודכן. הסרט עצמו מתקדם לפרקים תוך שימוש במה שניתן לטעות בו כאסתטיקת דסקטופ של חלונות קופצים, אך עושה זאת באופן מסוגנן ומפושט שמקנה לאותה אסתטיקה נראות מיושנת, כמעט מגוחכת. אפקטי קול מוכרים של שליחת מייל או אותו זמזום ישן של רמקולים לפני שיחה סלולרית (GSM buzz), רק מוסיפים לאותה הגחכה ומעניקים לה טוויסט הומוריסטי. עוד משולבים בסרט סריקות תלת מימד מגושמות של טלפונים נייחים וטיפשים, שהן בעצמן שילוב אנכרוניסטי של טכנולוגיות שרק מעצים את נראותם הכמעט פרה-היסטורית של האובייקטים. בחלל התערוכה, מבחר פרסומות אייטיזיות למוצרי טכנולוגיה חדשניים דאז מרצד על שלושה מסכי טלוויזיה שמנמנים, שמונחים על קופסאות פלסטיק מלאות לעייפה בקלטות VHS ומיני ממורביליה דיגיטלית עתיקה. לפי וולטר בנימין, כידוע, החדשנות של פיתוח טכנולוגי נגלית רק כאשר הפיתוח הבא כבר נושף בעורפו. רוזלינד קראוס השאילה את אותה פרדיגמה להתפתחות המדיה האמנותית. ייחודה של פתיר כ״אמנית דיגיטלית״ הוא בכך שבמקום להתפעל מהחדשנות של הטכנולוגיה בה היא משתמשת, היא מבינה מראש את חוסר-העדכון שלה, ועושה שימוש באיכויות האסתטיות של כישלונה המובנה. כי בסופו של דבר, לאחר שאביה הונפש והוכפל, דמותה הממודלת של האמנית-הבת נראית בסוף הסרט רוקדת לבד, בתוך גריד וירטאולי לבן וחלול, לצלילים הפופיים של “I Keep Dancing on my Own”.

אבא שלי בענן/ רות פתיר
המרכז לאמנות עכשווית (CCA)
נעילה: 12.11.22