M)othering Art)

“בת 37, נשואה+1”

שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי מבית החולים, רק שעות ספורות לאחר שאובחנתי עם סרטן שד, הייתה מהמרכז לפוריות והפרייה חוץ-גופית. הם רצו לתאם פגישה על מנת להתחיל את תהליך שימור הפוריות שלי. אף אחד/ת, לא רופא/ה ולא בן/ת משפחה, לא פקפק/ה בצורך לשמר את פוריותי. כנשאית של המוטציה בגן BRCA1 – או בכינויה העברי, “ברקה1” – הייתי תחת סיכון מוגבר לחלות לא רק בסרטן שד, אלא גם בסרטן השחלות. ¹ הייתי “בת 37, נשואה+1”, כפי שציינה שורת הפתיחה של המסמכים הרפואיים המתרבים בשמרדף שלי, ולכן היה ברור לכולם שארצה ילד נוסף, או לפחות את האפשרות לאחד, אפילו במחיר של דחיית טיפולי הכימותרפיה שלי.

אני, לעומת זאת, לא הייתי כל כך בטוחה. אמנם פעלתי כעצתם, אך שנאתי כל רגע. בהיותי מבועתת, הדבר האחרון שרציתי הוא להזריק לגופי הורמונים מחרפני גוף ונפש, למרות שהרופאים הבטיחו לי שהם לא ישפיעו על הגידול. כל שרציתי היה להתחיל בטיפולי הכימותרפיה; לעשות כל שבכוחי על מנת להישאר בחיים עבור הבן הכבר-חי שלי, ולא עניינו אותי צאצאים פוטנציאליים.

כנשאית ברקה1 עברתי במשך אחת עשרה השנים האחרונות בדיקות רופא והדמיית שדיים ושחלות פעמיים בשנה, באותה מרפאה שתיעדה רות פתיר בפרויקט M otherland. בכל פעם הזכירו לי הרופאים בנחישות מעורבת בתחושת שליחות, שהם ממליצים לבצע כריתת שחלות מניעתית עד גיל 40 או מיד בסיום הבאת ילדים לעולם, תלוי מה יקרה קודם (בעדיפות לאחרון). הם קראו לזה “תכנון משפחה”. אחת מכירורגיות השד שעובדות במרפאה מצאה לנכון לנסות לשכנע אותי להביא ילד, ולאחר מכן ילד שני, בזמן שהיא בודקת את שדיי. זו אותה כירורגית שבדקה גם את פתיר ומתועדת בעבודת הווידיאו המרכזית בתערוכה (Motherland). היא מסבירה לרות, תוך כדי מישוש שדיה, ש״כשאת יושבת בדייט מול גבר, מאחוריך כל הזמן עושה ״טיק טוק, טיק טוק״, בכוונה לשעון הביולוגי הנשי. איתי היא שיתפה בשמחה, למרות שלא ביקשתי, שעצם היותה אמא לשני ילדים בפער של שנים מעטות מעולם לא הפריע לקריירה הרפואית התובענית שלה. בכל פעם הבטחתי לעצמי שאעמיד אותה במקומה, אך בכל פעם נאלמתי דום וחיכיתי שתסיים את הבדיקה ואת המונולוג, בעודי יושבת שם חצי עירומה.

רות פתיר, מראה הצבה מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

בישראל, כידוע, להביא לעולם ילד יחיד, ועל אחת כמה וכמה לא להביא ילדים כלל, זו אנומליה. מדדי הילודה בישראל עוקפים בסיבוב את אלו של מדינות מפותחות אחרות, ושירותי הבריאות הציבוריים לרוב מכסים את העלות הגבוהה של טיפולי הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות אחרים. את שורשיו של הפרו-נטליזם (pronatalism) הקיצוני הזה ניתן למצוא בימיה הראשונים של המדינה, כאשר ממשלת בן גוריון עודדה ילודה באופן אקטיבי על מנת להגדיל את האוכלוסייה היהודית. שנים לאחר מכן ה”איום הדמוגרפי” עדיין מתוחזק. טרפת הילודה הישראלית קשורה, כמובן, גם למצוות פרו ורבו, למרכזיותה של המשפחה בתרבות המקומית, לאתוס ההקרבה העצמית והפחד המתמיד מפני השמדה המונית ולדיונים עכשוויים בנוגע ליחסי הכוחות בין המגזר החילוני והדתי. ²

פתיר אובחנה כנשאית של מוטציית הגן ברקה2 לאחר שאביה נפטר מסרטן הערמונית. כרווקה בשנות השלושים לחייה חוותה גם היא את אינדוקטרינציית שימור הפוריות הישראלית. אף שכלל לא הייתה בטוחה שתרצה ללדת, היא החליטה לעבור את תהליך השימור על חשבון המדינה במחשבה שלפחות תוכל “לעשות מזה אמנות”. ³

יצירה ובריאה

המחשבה על עשיית אמנות (מהאפשרות של) עשיית ילדים מחזקת את הקשר הבסיסי בין יצירה לבין בריאה או בין יצירתיות להולדה. לא סתם המילים “יצר” ו”יצירה” נובעות מאותו שורש (בדומה ל-“production” ו”reproduction”, או “creation” ו”procreation” באנגלית). בחיבורו המשתה כורך אפלטון את התשוקה ליופי עם ארוס, ומתאר שני סוגים של היריון רוחני, נקבי וזכרי. ⁴ מיתוסים ומעשיות, כגון פיגמליון וגלתיאה המיתולוגי או הגולם היהודי, מדגימים את כוחו של רעיון האמנות הקמה לתחייה, כאובייקט תשוקה או כסובייקט מאיים, בתרבות המערבית. לאחרונה אף זכתה הזיקה בין יצירתיות לפריון לביסוס מדעי, כאשר מחקר מצא קשר חיובי בין סיכויה של אישה להרות לבין פרצי יצירתיות הנחווים במהלך המחזור החודשי. ⁵ כלומר, יצירתיות היא תכונה אטרקטיבית, ומתפקדת כסמן להתאמתה הפוטנציאלית של אישה להביא ילדים לעולם.

יחד עם זאת, ובפרט מהמודרניזם ואילך, האמנות מקושרת גם לעקרות, לאוננות או לפרישוּת. הגדרתו הרפלקסיבית של קלמנט גרינברג למודרניזם, וגם גישתו המנוגדת של הרולד רוזנברג, הרואה באקספרסיוניזם המופשט התגלמות ייחודית ורומנטית של נפש היחיד, מניחות התכנסות פנימה, מעין אומפלוסקפסיס (omphaloskepsis) מעגלי. ⁶ כל אחד מההוגים ראה בעבודת האמנות חקירה או אירוע הרמטיים, בהתאמה. מבחינה סוציו-אקונומית, אמנות עכשווית, במיוחד בעידן הניאו-ליברלי, זוכה לא פעם ליחס מבטל כבזבוז זמן, או לחלופין מנוכסת על ידי כלכלת הרווח האוטו-ארוטית. אמנות היא “ההפך מעבודה במובן שהיא סוג של התנגדות לייצור, כמו אוננות או זרע מבוזבז”, כך מהרהרת האווטארית הדיגיטלית של פרנסס סטארק (Stark) בעבודתה המפורסמת ⁷  My Best Thing (2011). גם סטארק, אחת האמניות שהשפיעו על פתיר, משתמשת בביוגרפיה שלה, ובמיוחד בחיי האהבה שלה ובקשריה האינטימיים, כחומר גלם ביצירתה. ⁸

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן”, 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

אם לחזור לקשר בין רבייה ליצירתיות, הטענה השגורה היא שקשר זה נובע מהאופן שבו נוגעות שתי הקטגוריות באינסופי או שואפות לאלמותי. את הפרספקטיבה הזו, המקורקעת ביחידני ומרמזת על תורשה לינארית ועל ירושה חומרית, אני מבקשת לסתור. רבייה, או ליתר דיוק היריון ולידה, כרוכות ביצירה אמנותית, משום ששני המצבים דורשים הרחבה של העצמי לעבר האחר, כלומר הפיכת האינדיבידואל לדיבידואל – בן/בת אדם החולק/ת את עולמו/ה עם אחרים ונחלק/ת לאחרים, או במילים אחרות, מורכב/ת מיחסיו/ה עם אחרים. כפי שיתואר בהמשך, הרחבה מסוג זה אינה בהכרח אוטופית או הרמונית.

עבור פתיר, אמנות היא סוג מוזר של רביית בתולים. על ידי יצירת אווטארים והנפשת פסלים באמצעות אנימציית תלת-ממד וטכנולוגיות חיישני תנועה היא מציעה “אובייקטיפיקציה של סובייקטים וסובייקטיפיקציה של אובייקטים”, טקטיקה הקשורה בטבורה לאותה התרחבות אל עבר האחר. באחת מעבודותיה הקודמות, אבא שלי בענן (2022), הפיחה פתיר חיים דיגיטליים באביה המנוח בעזרת בני משפחתה, במעין “אקט של היפוך רבייתי”, כפי שציינתי בביקורת על התערוכה.⁹ בפרויקט הנוכחי ממשיכה פתיר לנוע באופן חסר מנוח בין שתי הגישות הסותרות לקשר בין אמנות ופריון, כמו גם בין אובייקט לסובייקט.

סלפי של אימהות, אובייקטיפיקציה של העצמי

התערוכה “M otherland” עוקבת אחר מסעה של פתיר בנבכיהם של שני מסלולים בריאותיים-רפואיים, המוכרים לי עד כאב: האחד – שגרת בדיקות דימות ובדיקות קליניות של החזה ושל השחלות וביופסיות מזדמנות, והאחר – תהליך שימור פוריות. הפוטנציאל להִתרבות והפוטנציאל לפתח מחלה מסכנת חיים מוצאים את מקומם באותה עבודה כשווים. ביניהם נשזרים בפרויקט אותם רגעים יומיומיים וזניחים כביכול: שיחת חולין מקרית עם אחות, התבדחות עם רופא, ריב אוהבים פרוזאי – כלומר, החיים עצמם.

תחת כובד משקלם של הגנים ושל המגדר שלה, וכן של תולדות האמנות, שואלת פתיר: האם הפוטנציאל (האריסטוטליאני) חייב להתממש? שאלה זו תקפה, כמובן, לפוטנציאל האישי שלה ללדת כמו גם לפוטנציאל הגנטי שלה לחלות בסרטן, אך באופן רפלקסיבי, האופייני לעבודותיה, גם לפוטנציאל היצירתי שלה לעשות אמנות (ולהציג אותה – פוטנציאל נפיץ במקרה הנוכחי, שהוסב בסופו של דבר לפעולת נגד משמעותית).

הניסיון להתעכב ברמת הפוטנציאל ניכר בשימושה של פתיר במודוס הסלפי, שלב חדש בפרקטיקה האוטוביוגרפית ההולכת ומשתכללת של האמנית. הסלפי יוצר מעגל סגור ורפלקסיבי של העצמי, שכביכול מנוגד לאותה אחרוּת המאפיינת הפריה. במילים אחרות, הסלפי טומן בחובו פוטנציאל להפוך את העצמי לאחר, ובד בבד גם להעביר אותו אובייקטיפיקציה. בשל השימוש שעושה פתיר בסלפי על מנת לתעד את עצמה מזריקה לעצמה הורמונים, נוצר מעגל סגור לא רק במובן של פרוצדורה אסתטית, אלא גם במובן של הִתרבות. האמנית מגלמת בגופה לא רק את המטופל ואת הרופא, אלא גם את הסובייקט היוצר ואת האובייקט המתועד. את הטקטיקה שהיא מפנה לרוב כלפי אחרים – אובייקטיפיקציה של סובייקטים וסובייקטיפיקציה של אובייקטים – היא מפנה בעבודה זו כלפי עצמה.

פתיר הסבירה לי, שתנוחת הסלפי ידועה גם בתור “תנוחת הַמְלֶט”, שבה מחליף האייפון את הגולגולת. ועוד הסבירה, שמצבה הקליני עימת אותה עם המגדר שלה. השאלה האומניפוטנטית: “להיות או לא להיות?” הוחלפה בזו האקזיסטנציאליסטית לא פחות: “האם להיות אמא או לא להיות אמא?” (האנגלית הנדיבה במילים מעגנת את האימהוּת בפועל, mothering, שחסר פה כל כך).

רות פתיר, ארץ אֵם, 2024, וידיאו, 29 דק’, דימוי מווידיאו, באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן, תל אביב

השאלה האחרונה קשורה, כמובן, לשיח הפמיניסטי החשוב על העמל (labor) השקוף הכרוך בהיריון, בלידה ובאימהוּת, ומכאן הצורך בפועל עבור “היות אם”. אך, כפי שצוין קודם לכן, לב לבה של עבודתה של פתיר מצוי מעבר לאותה ביקורת חברתית וטמון באותו תפר עדין שבין סובייקט לאובייקט – במובנו הגופני והאסתטי כאחת. כפי שכתבתי, הרחבת העצמי אל עבר האחר באמצעות רבייה אינה בהכרח הרמונית. עיבור, היריון, לידה ואימהוּת עלולים להיות מצבים מערערים, סוראליסטיים, אלביתיים ואף חציוניים (splitting), ¹⁰ וזאת עוד מבלי להזכיר את המצב הקליני הלא מדובר דיו של דיכאון לאחר לידה. ¹¹ עצם התהליך של הפריה מלאכותית, וגם שמה של הפרוצדורה באנגלית (IVF), מדגישים את האחרוּת האינהרנטית לילודה, מפני שהעובר נוצר בצלחת פטרי, “in vitro”, מבודד מסביבתו ומחומריותו הביולוגית.

בטקסט הרדיקלי שלה “Full Surrogacy Now”, שהודפס בקטלוג שליווה תערוכה מקדימה של פתיר ל”M otherland”, מציעה סופי לואיס (Lewis) בסיס ביולוגי לתחושות אלו:

“הגנים הפעילים בהתפתחות העובר מעורבים גם בסרטן. […] במקום להתממשק עם גוף היולדת דרך מנגנון סינון מוגבל או להסתפק בחומרים שהוא מפריש באופן טבעי, שלייה זו מעכלת את דרכה אל תוך כלי הדם של הגוף המארח, וכך מבטיחה גישה מלאה למרבית הרקמות”.¹²

במובן מחריד, סרטן היא מחלה “פורייה” במיוחד, המתקדמת על ידי שעתוק והכפלה. טכנולוגיות הפריה מתקדמות, כמו אלו שעברה פתיר, הן אלימות וחודרניות לא פחות. מעין שלף מציינת כי תחושה זו של פולשנות אופיינית לעבודותיה של פתיר, כפי שניתן לראות בגרסה הראשונה של הווידיאו פתח תקווה מ-2020, שבה סימולציה של תיעוד ביתי של חזירי בר פולשים למרחב העירוני בתקופת הקורונה חודר בתורו למרחב הקליניקה לטיפולי פוריות דרך מסכי הטלוויזיה בחדר ההמתנה. בגרסה השנייה של הווידיאו, הכלולה בפרויקט הנוכחי, פתח תקווה (המתנה), האלמנט החודרני הוא שידורי חדשות בזמן אמת מערוץ 12, הפולשים לא רק למרחב הסטרילי של סימולציית המרפאה, אלא גם לחוויית הצפייה של המבקרים.

בהינתן כל התנאים הביולוגיים, האנתרופולוגיים, התרבותיים והפוליטיים ששורטטו לעיל, וכפי שכל נשאית ברקה יודעת עד עמקי נשמתה, יכולתה של אישה ללדת ילדים – בדומה לארץ, הטומנת בחובה משאבים טבעיים – היא גם ברכה וגם קללה.

הסגידה למוֹלָדוֹת

“M otherland” של פתיר היא ארץ מסוג כזה. שם הפרויקט מתייחס לרעיון של “מולדת”, כלומר לא רק ארץ שנולדים בה, אלא ארץ היולדת את יושביה או ארץ העוברת בתורשה ובירושה; ובכל אופן – לארץ המוקדשת לעמה באופן אפריורי. ההרחקה הפשוטה של אות אחת חושפת את האחרוּת הבלתי נמנעת – ״ארץ אחרת״ – שממוטטת מראש כל תפיסה מעין זו. פתיר ידועה כאמנית המבקרת את השימוש הציוני בארכיאולוגיה להוכחת הקשר העוּברי-כביכול בין העם היהודי לארץ ישראל, ומכאן את זכותו עליה. ¹³ עבור הפרויקט הנוכחי, שעל אף שיועד במקור להיות מוצג בביתן הישראלי בוונציה הוא האישי ביותר שיצרה עד כה, היא הופכת את עצמה לאחת הדמויות הארכאולוגיות שאכלסו את עבודותיה הקודמות. לצד מודוס הסלפי, זוהי דרך נוספת שבה פתיר הופכת את עצמה לאובייקט ובו זמנית לסובייקט, כפי שיוסבר בהמשך.

דמויות החימר הנשיות המככבות ב-“M otherland”, או בשמן הרשמי – צלמיות עמוד יהודאיות, נמצאו בחפירות באזור ממלכת יהודה (כיום דרום-מזרח ישראל) ומתוארכות למאות ה-6-8 לפנה”ס. ¹⁴ יש הרואים בהן צלמיות פריון, בזכות שדיהן השופעים המעורסלים בכפות ידיהן. אך, כפי שמסבירה חוה אלדובי, תפקידן האמיתי נותר עלום. משום שהיו נפוצות בזמן שלטון האימפריה האשורית ולאחריה בתקופת האימפריה הבבלית בממלכת יהודה, יש המניחים שהיוו חלק מ”ניסיון לחזק זהות אתנית יהודאית דרך שוני סגנוני”, ¹⁵ או תגובה ל”אימפריאליזם אלים בעזרת ‘פרופגנדת פריון’.” ¹⁶ ההנחה האחרונה מקדימה את המדיניות הציונית הפרו-נטליסטית שהוזכרה לעיל, רק מהכיוון ההפוך של יחסי הכוחות הכובשים.

רות פתיר, ארץ אֵם, 2024, וידיאו, 29 דק’, דימוי מווידיאו
באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן, תל אביב

בכל מקרה, כצלמיות פגאניות, הדמויות מסמנות תקופה של סינקרטיזם כנעני, ובמובן זה מובדלות כ”אחרות” על ידי הנרטיב היהודי, כפי שהבחינה פתיר. ¹⁷ מעבר לשבירת האיסור על עשיית פסלים, ריבוין הפוליתיאיסטי של הצלמיות מהווה עדות לחילול המונותיאיזם היהודי. במובן זה, כשפתיר מציגה את עצמה כצלמית כזו, היא מזמנת את התפיסה המניחה קשר בין יצירה אמנותית להתרבות ביולוגית, בעוד שהצבת הצלמית-אמנית בסיטואציה של שימור פריון מזמנת גם את התפיסה ההופכית.

זמן אמנות כזמן הִתרבות

במסגרת הדיון בעבודותיה הקודמות של פתיר משתמשת אלדובי במונח “heterochrony”, שבו השתמשה במקור מיקה באל (Bal) לתיאור הזמניות המרובדת כתכונה אסתטית האופיינית לאמנות וידיאו. ¹⁸ ואכן, על ידי הצבת דמויות בנות יותר מאלפיים שנה במצבים (וירטואליים) עכשוויים בוחנת פתיר “את הפוטנציאל של אנכרוניזם ככלי ביקורתי”. ¹⁹ אך עבודתה של פתיר היא הטרוכרונית במובן נוסף, ולדעתי משמעותי יותר. תוך הפעלת מודוס דוקומנטרי ייחודי פתיר מקבילה בין “זמן אמת” ל”זמן אמנות” או, ליתר דיוק, לזמן יצירת האמנות.

הפרויקט הנוכחי של פתיר ממשיך לפתח מאפיין טמפורלי זה תוך קשירתו למשמעותו האבולוציונית המקורית של המושג “הטרוכרוניה” (שינוי גנטי בתזמון, ברצף או במשך של תהליכים אבולוציוניים התפתחותיים). בעבודה Retrieval Stories (המוצגת על מסך קטן בחדרון מצופה אריחים לצד פח נמוך העולה על גדותיו באריזות זריקות הורמונים ריקות), משתמשת פתיר לא רק בסלפי, אלא ספציפית בפורמט הסטורי האינסטגרמי – מעין יומן אישי דיגיטלי מיידי ורגעי – על מנת לתעד את תהליך שימור פוריותה. עבודה זו מתיכה יחדיו את המלאכותיות של שני צירי הזמן: זה המתוּוך חברתית וזה הנשלט ביולוגית. זאת ועוד, פורמט זה מדגיש את החזרתיות ואת המֶשֶך של תהליך שימור הפוריות, הבאים לידי ביטוי בזריקות הורמונים יומיומיות בשעות קבועות במהלך כמה מחזורים על מנת לחקות את המחזור החודשי של הגוף, פרוצדורה שלפי פתיר הופכת אותך לקלישאה של נשיות. ²⁰

רות פתיר, מראה הצבה מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

בעבודה פתח תקווה (המתנה), כפי שמעיד שמה, בא לידי ביטוי היבט טמפורלי נוסף המלווה את הפרוצדורות הרפואיות – זמן ההמתנה. כמה שעות המתנתי במרפאות כאלה. אף זמן בחיי לא בוזבז באופן כה יקר ערך. פתיר בחרה להפוך את הזמן הזה לאמנות. בווידיאו, המטופלות-צלמיות מעבירות את הזמן באמצעות גלילה אינסופית בסמארטפון (טינדר צלמיות, אתרי חדשות) או בהייה במסכי הטלוויזיה, התלויים על הקירות. כפי שצוין קודם לכן, התוכן הנראה במסכים אלו – שידורי חדשות בזמן אמת – מכניס את הזמן האמיתי אל תוך התערוכה, ובאופן ספציפי, את המצב הפוליטי ואת המלחמה בעזה, וכך משלים מעגל טמפורלי רפלקסיבי נוסף.

חליפות תנועה וגופים רוקדים

נתיב טמפורלי נוסף נוצר מתוך השימוש שעושה פתיר בטכנולוגיות אנימציית תלת-ממד מתקדמות לצורך הפיכתה לדמות ארכיאולוגית (תהליך שימור הפוריות שלה אפשרי אף הוא הודות לטכנולוגיות מתקדמות, גם אם מסוג אחר). ²¹ עם זאת יש לציין, כי בשונה מאמנים אחרים (לרוב גברים), המשתמשים בטכנולוגיות זהות על מנת להתייחס לגוף האנושי בעידן הדיגיטלי, פתיר אינה הולכת שבי אחרי החדשנות האסתטית הגלומה באמצעים אלה. בביקורת קודמת, כתבתי שייחודיותה של פתיר כ”אמנית דיגיטלית” טמונה באופן שבו היא מבינה את חוסר המעודכנוּת הגלום מראש בכל טכנולוגיה, ועושה שימוש באיכויות האסתטיות של כישלונה המובנה. ²² כפי שהיא עצמה מסבירה, הפרקטיקה שלה “לא מתמקדת בטכנולוגיה. טכנולוגיה היא רק הפסאדה לדבר, שהוא הרגע העכשווי שבו אנו חיים”. ²³

באופן פרדוקסלי, הטכנולוגיה היא שמאפשרת לנו למקם את עבודתה של פתיר דווקא במפנה החומרי, ולא בזה הדיגיטלי. אלדובי כותבת על האיכויות הפנומנולוגיות בעבודות הווידיאו של פתיר, שבהן גופי הטרה-קוטה של הצלמיות מתעוררים לחיים, ופני השטח שלהן נדמים לעור נושם. ²⁴ במילים אחרות, עבודות הווידיאו מדגישות את ערכן של הצלמיות דרך חומריותן, דרך הווייתן והיותן, ולא דרך הקשרן ההיסטורי. מכאן נובעת גם הבחירה להציג את הצלמיות עצמן – צלמיות חימר ודם, גם אם שבורות, שהושאלו ממוזיאון ישראל.

רות פתיר, מראה הצבה מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

כיוון שהדמויות המונפשות בסרטים מבוססות על הדמיות של אנשים בשר ודם, החומריות והתנועתיות של הגוף האנושי זורמת בהן. “החליפה מאפשרת דרך אחרת להביע את האינדיבידואליות שלך מחוץ לשריון, ללכוד אופי בדומה לדרך שבה ריקוד לוכד לעיתים”, מסבירה פתיר. ²⁵ במילים אחרות, השילוב בין דייקנות החיישנים למיסוך הסימולציה הוא המאפשר למצולם לחשוף את עצמו, ולאמנית “לתעד את האטריבוטים הכי אינטימיים, ספציפיים וסינגולריים, שעושים אותנו שונים”. ²⁶ במובן זה, בו בזמן שפתיר הופכת את עצמה לאובייקט דרך תיעוד הסלפי וסימולציית הצלמית, היא גם הופכת את עצמה לסובייקט תוך שהיא מתממשת כדיבידואל, כפרסונה ספציפית, הנעה בין אחרות. ²⁷

איכויות הופכיות אלו נוכחות גם ברמת הצפייה בתערוכה. במהלכה, עוברים הצופים אינטרפלציה דרך סימונים של מרחבים מוסדיים ואישיים, כגון המרפאה ודירת האמנית. עם זאת, לצד כוחן לחדור אל ואפילו לתמרן את צופיהן באמצעות פילטרים, מסכים וסימולציות, עבודותיה של פתיר ניחנות בכנות כובשת, מעין יושר גופני, רגשי ואסתטי, שהוא אחת המעלות יקרות הערך של האמנות (אותו יושר ניכר בהחלטה שהתקבלה לבסוף לגבי סגירת הביתן, ובדרך שבה יושמה).

אפילוג: כתיבה על אמנות, הודיה לחיים

בעוד האסתטיקה של פתיר מקורקעת בחומריות הסובייקטיבית של הגוף אנושי, התוכן שלה מבוסס נרטיב. לרוב נרטיב זה מספר באופן רפלקסיבי את סיפור היווצרותה של העבודה. ²⁸ סוף המעשה של “M otherland” – האם תביא פתיר ילדים לעולם? – נותר עלום. במקום זאת, הסיפור מסתיים בתכתובת אימייל בעקבות סיטואציה לא נעימה. שניות לפני שכירורגית השד של פתיר עומדת לחורר את גופה לצורך ביופסיה, היא חושפת במקרה את ההקלטה הנסתרת – אותה הקלטה שקיומה של העבודה תלוי בה. סיטואציית יחסי הכוחות הטעונה מראש לא רק שהחלה עם הפרת החוזה הלא כתוב בין רופאה למטופלת, אלא גם חשפה את התחבולה האמנותית ומיזגה אותה עם החיים עצמם. במובן זה העבודה מביאה את עצמה אל קיצה, במעין סגירת מעגל (closure) אנטי-קליימטית של המודוס הרפלקסיבי, המאפיין את פתיר. אך הזיקה בין החיים לאמנות אינה מסתיימת בצורה טראגית; למעשה, היא לא תסתיים לעולם. אותה כירורגית שד ביצעה גם רבות מהביופסיות שעברתי אני באופן מקצועי ואמפטי. המילים שכתבה לה פתיר, המופיעות על רקע צלמית שוכבת בתוך מכשיר MRI הצף על פני ים סוער – מעין תיבת משה נשית או תיבת נוח יחידנית, מספקות לעבודה אפילוג אפולוגטי ומלא הודיה.

*

אבקש לשאול מפתיר את אותו אקורד סיום ולחתום את הטקסט בהכרת תודה משל עצמי. ההזמנה לכתוב טקסט זה הגיעה כשנה לאחר תחילת הטיפולים שלי, והוא (כמעט) הטקסט הראשון שכתבתי מאז שאובחנתי. כשנכנסתי שוב לחדר העבודה שלי, מצאתי על השולחן את רשימת המשימות, שכתבתי לעצמי יום-יומיים לפני קבלת האבחון: התכוונתי לבקר בתערוכה הזאת והזאת, לכתוב טקסט לקטלוג, להגיש לפוסט-דוק. הרגשתי שבחדר העבודה שלי הזמן כמו עמד מלכת. בסופו של דבר לא ביקרתי באותה התערוכה, לא כתבתי את הטקסט לקטלוג ולא הגשתי לפוסט-דוק. כמעט שלא עבדתי כלל במשך תקופת הטיפולים שלי. כוחי היצירתי שוּתק יחד עם השחלות שלי. ²⁹ לשוב לכתוב הייתה משימה קשה מאין כמותה, ועל אחת כמה וכמה בגלל שזהו הטקסט האישי ביותר שכתבתי עד כה. האמנות האוטוביוגרפית והרפלקסיבית של פתיר העניקה לי הזדמנות להתמודד עם האתגר של כתיבה אישית, סובייקטיבית, בגוף ראשון, ועל כך אני אסירת תודה. ³⁰