אקלקטיות חומרית

שנים בודדות בלבד, בשנות ה־30 של המאה הקודמת, פעל מוזיאון תל אביב במבנה אקלקטי, טיפוסי לעיר תל אביב בעשורים הראשונים לקיומה. ביתו של מאיר דיזנגוף, שהוגדר לימים כ"תערובת צורמת של סגנונות אדריכליים" (כלשון ערך הוויקיפדיה של המוזיאון), הוסתר עד מהרה בחזית חדשה ומהוגנת בסגנון הבינלאומי, וזו החזית שאנחנו מכירים היום כחזיתו של מבנה המוזיאון ההיסטורי: בית העצמאות. בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב, באגפו הוותיק והמודרניסטי עד מאוד, מתעורר עברו הקדום והנשכח של המוזיאון ושל העיר תל אביב כולה.

מול הכניסה הראשית לתערוכה מוצב קיר דמוי חזית של מה שמכונה בטקסט התערוכה "מבנה אקלקטי". מה שלא נכתב בטקסט, ודי ברור למי שמביט בשחזור החזית הזאת בלי לכפות עליה מבט חילוני מדי, הוא שמדובר במבנה של בית כנסת, או לפחות של תחליף בית כנסת שנבנה על ידי אנשים שרגילים לבוא בשעריו של המוסד הדתי. איזה עוד מבנה יציג בראשו שעון גדל מידות כשאת ספרותיו מחליפות אותיות עבריות? חזית המבנה הזאת מתעתעת ונראית כאילו פסאדה של מבנה היסטורי פרצה לפתע מתוך הקיר הלבן והישר של המוזיאון. כשמתקרבים אל הקיר מגלים שכל החזית המפוארת הזאת היא למעשה סדרת הדפסים על נייר, ממוסגרים בפספרטו בהיר. הקיר המונומנטלי מתפרק להדפסים עדינים של קווים אדומים המקיפים צורות בסיסיות, בעיקר מלבנים ועיגולים.

כאמור, בראש החזית המפוארת הזו מוצב שעון. שתים עשרה אותיות עבריות מקיפות אותו כמספרים, ובפנים מעגל אותיות נוסף, קטן מקודמו, ובו מופיע שמו של אליקים הנקרא כנגד כיוון השעון. העבודה, והתערוכה כולה, נקראת "שעון, שמש". השעון ברור ונמצא מול העיניים, אבל איפה מסתתרת השמש? בשיחה שניהל אליקים עם יונתן צופי בבלוג "מרבה עיניים" בפברואר 2021, אמר אליקים שהוא "מתכנן פעולה שהיא סייט־ספסיפיק לחלל התצוגה, שזה דבר מוזר לעשות במוזיאון, בחלל שמנסה להשיל מעליו הקשרים ספציפיים, להיות נייטרלי, קובייה לבנה". נראה שהזמן שעבר, ואולי החלל הספציפי שאותו קיבל אליקים בתוך המוזיאון, הכתיבו לבסוף צורת עבודה שונה. לא התייחסות ספציפית לחלל הנתון אלא ייצור פסאדה של חלל נתון אחר, מדומיין. אבל אליקים לא משאיר את החזית הזאת כדימוי פנים הנטוע בתוך מרחב הגלריה. נוכחותה של השמש, שלא מיוצגת באופן ישיר בעבודה, מגיע אלינו דרך הבדלי צל דקים בהדפסים הרישומיים הבונים את הדימוי השלם. המסגרות האדומות של המלבנים המושלמים, מתגלות במבט מדוקדק כמסגרות עם עובי קו לא סימטרי, לפי מיקומה המדומיין של השמש עליו החליט אליקים.

אחרי התיאור הארוך הזה כדאי לנסות להבין מה עושה חזית של בית כנסת אירופאי בלב תערוכה של אמן תל אביבי עכשווי, אחד שלא מזהה את עצמו כאדם דתי. אני מציע לקרוא את החזית הזאת כקריאת כיוון לשאר התערוכה, כמו פונה לקהל המוזיאון ואומרת צאו קצת מהחילוניות המודרנית שלכם ובואו ניכנס יחד, דרך הדלת המקושתת, אל תוך עולם לקטני, יהודי מאוד, כאוטי כמעט, צופן סודות.

מעיין אליקים, "אשמדאי", 2022, מגדל קלפים בהדפסת בלט על נייר, דרגש עץ ברוש, צילום: אלעד שריג

תנו כבוד לעושר החומר

שאר העבודות בתערוכה מרוכזות בשני מקבצים, על שתי במות נמוכות בקצה החלל. הבמות מחולקות בעצמן (וקצת מזכירות בכך את החומריות של עבודת הקיר) ומוצבים עליהן שלל אובייקטים שאליקים יצר, רובם נוצר לקראת התערוכה הזאת וחלקם הקטן עבודות מוקדמות יותר. פה הקרקע כבר מתערערת והשאלה מה התערוכה רוצה מאיתנו הופכת להיות מורכבת יותר. אליקים מלהטט פה בין חומרים במומחיות מרשימה. עצים שונים, נחושת, טקסטיל, צדפים, ברונזה, זכוכית, ציור, צילום ועוד ועוד. ערב רב של חומרים שמתלכדים יחד לאובייקטים מרשימים, הן כל אחד בפני עצמו והן בהצטברות שלהם יחד.

האובייקט הגדול ביותר על הבמות הוא עבודת טקסטיל ארוכה, ספק שטיח ספק פרוכת, הפרוסה על מתקן תליה פיסולי מעץ אשור. דוגמת האריגה של היריעה הזאת לקוחה ממסורת עיטור שערי ספרים, ובתחתיתה ארוגה הכתובת "מלחמות ה'". ספר מלחמות ה', כמו שרומזת לנו תווית העבודה, הוא "ספר אבוד" שמוזכר במקרא פעם אחת, והפרשנים מתייחסים אליו כאל ספר חיצוני שלא שרד. אבל שם הספר הזה, עם ההקשרים הכל כך פונדמנטליסטים שלו, שימש לפחות לשבעה ספרי פולמוס שכתבו יהודים לאורך הדורות מאז. כך שיש לנו מצד אחד ספר מיתולוגי שדבר קיומו לא ברור, ועוד ועוד ספרים היסטוריים לגמרי ששואלים את שמו ועושים בו כבשלהם. אם תרצו, אריג יהודי פולמוסי משתפל ומשתכפל מדור לדור על מתלה מגבות אימתני.

מעיין אליקים, "מלחמות ה' (חיבור אבוד)", 2022, אריג כותנה וצמר, מבנה עץ אשור, צילום: אלעד שריג

חוץ מעבודות גדולות ויחידיאיות מוצבות בחלל גם לא מעט סדרות פסלים. אחת מהסדרות האלו היא "כדורי צדפים", סדרה של ארבע כדורים יצוקים עשויים צדפים ושברי צדפים שמגיעים בארבעה גדלים שונים. הכדורים מוצבים על צלחות זכוכית השואבות השראה מצורת העבודה של אמנים פוטוריסטים, אך יותר מכל מזכירים כדורי גרנוליט תל אביביים, כאלו שחוסמים חניה או נושאים על גביהם שלט הנצחה. כדורי צדפים קיימים בעולם, אתם אפילו יכולים לרכוש כמה כאלו באינטרנט במחיר סביר, אולם במקור הם מיועדים להיות קישוט משמח על מדף, הצדפים על גביהם מסודרים בדוגמאות הרמוניות שיזכירו לבעליהם את השלווה הנהדרת של חוף הים. כדורי הצדפים של אליקים לעומת זאת גדולים וכבדים, ובעיקר, הצדפים על גביהם מבולגנים ושבורים ונראים כאילו באו להזכיר לנו כמה צדפים זה דבר דוקר ומעצבן ברגליים, ובכלל כמה חוף ים עשוי להיות גם חוויה מטרידה ולא נעימה.

תל אביב נתפסת לא פעם כמייצגת האולטימטיבית של דלות החומר הישראלית. טיח נופל, תריס מתייפח, אוטובוס מת, גם אם בעשורים שעברו מאז שמאיר ויזלטיר כתב את המילים האלו הדימוי העיקרי של תל אביב הופך למזוהה יותר ויותר עם בירת ההייטק ומגדלי זכוכית נוצצים. אליקים מציע לנו אופציה של תל אביב שלישית, תל אביב שאינה עיר לבנה, אלא כזאת שזוכרת שהתקיימה פה פעם עיר אחרת למשך תקופה קצרה, לפני שהכל הפך מודרניסטי. תל אביב עשירה בחומרים של פעם, חומרים עם אנרגיות אחרות. עושר החומר אם תרצו. החומרים הם השחקן המרכזי אצל אליקים, יש פה דימויים והם נהדרים, אבל קודם כל יש פה חומרים "אמיתיים", שאליקים בוחר לעבוד איתם כמו בעל מלאכה מקצועי אבל גם כמו שאמאן או מכשף שנותן משמעות לכל סוג חומר שהוא נוגע בו. החומרים חשובים פה ביותר ואליקים חוגג אותם עד תום, גם בתוויות. כל תווית פותחת לנו פתח לעולמות של מלאכות וחומרים שלפעמים נדמה שפסו מהעולם המהיר והתעשייתי שלנו. מתי לדוגמה ראיתם לאחרונה יצירת אמנות שעושה שימוש בלאפיס לזולי, או אפילו בכלי זכוכית (בעבודת יד) מלא שיכר רימונים. לפי העיקרון הזה לא תמצאו פה תווית שמכריזה על העבודה לידה ככזו שעשויה ב"טכניקה מעורבת", ואפילו לא כאלו שעושות שימוש בסתם "עץ". במקום זה נלמד על שימוש בעץ ברוש בפסל אחד, בעץ אשור בשני ופסלים נוספים שעושים שימוש בעץ זית, דובדבן, ערער ומילה. נראה שהיה חסר רק שימוש בשערה מזנבו של חד קרן או נוצה של עוף חול וכבר ניצוצות היו פורצים מקצות השרביטים.

מעיין אליקים, "אוגר דמעות", 2022, מיכל זכוכית כחולה מנופחת, מעמד דיסקיות זכוכית בורוסיליקט בעבודת מבער עם שלד פליז, בסיס אדמה נגוחה, צילום: אלעד שריג

פני חמה ופני לבנה

הסדרתיות בגדלים משתנים, שאותה הזכרנו בכדורי הצדפים, חוזרת שוב ושוב בתערוכה זאת. רוצים קופסה לכובע מעץ דובדבן? אין בעיה, קבלו שש כאלו שיכולות להיכנס אחת אל אחותה. שולחנות עץ קטנים? שלושה בערימה אחת. לפעמים הסדרתיות ברורה, כמו בשתי הדוגמאות הקודמות וכמו במעגלים ההולכים וגדלים בעבודה "רימון", ולפעמים היא מוסתרת יותר, כמו בכדורי הצדפים שפוזרו בחלל או במעגלי האותיות על פני השעון. אבל החזרה האינסופית על דימויים משוכפלים חוזרת שוב ושוב. בזהירות אציע פה כיוון מחשבה בעקבות הסדרות האלו, כיוון שישלח אותנו עד לירח.

על השמש בשם התערוכה ועל עקבותיה בתערוכה עצמה כבר דיברנו, אבל את עקבות הירח קשה יותר לאתר. עכשיו תגידו, ובצדק, מה אתה רוצה, לא יכולה להיות שמש בלי ירח? התשובה היא שכמובן יכולה, אבל לא אצל אליקים. בעבודות קודמות של אליקים (בריכת השתקפות (2017), עבודת קיר במלון ארטיסט) ראינו את העיסוק שלו במפות הכוכבים ובהשפעה שלהם על בני האדם. גם הירח עצמו, על מופעיו השונים, כיכב לאחרונה אצל אליקים בסדרת ההדפסים "מופעי הירח 2022". לאור ההיסטוריה הזאת חסרונו של הירח מורגש. עיגול לבן בראש העבודה "מלחמות ה'" יכול להתפרש כירח אחד, מתנוסס לגובה, אבל אני חושב שהוא לא נמצא שם לבד. התופעה האסטרונומית שבה הירח גדל וקטן לאורך החודש לא נעלמה מעיני בני האדם, וכבר בתקופות קדומות מאוד הם נתנו לה פירושים שונים. ביהדות מקובלת התפיסה הרואה ב"מיעוט הלבנה" תולדה של עונש על חטא קדמון שחטאה הלבנה, ובאופן כללי אחד מהסימנים שהעולם שלנו לא מושלם. הפסלים של אליקים בתערוכה הזאת נוטים אל המושלם, לא תמצאו שם רישול ישראלי טיפוסי. אבל דווקא החזרה עליהם שוב ושוב, בגדלים הולכים וקטנים, יכולה להזכיר לנו כמה עולמם של הפסלים האלו הוא אותו עולם שלנו, עולם שבו החל מאמצע החודש הלבנה מתמעטת מיום ליום.

הדגש של אליקים על חומריות ועל עולם סמלי ששאוב מעולמות תוכן מיסטיים ורוחניים, על מופעיהם השונים, מציע לנו תערוכת אמנות מרעננת, כזאת שיוצרת מתוך העולם שלנו חפצים שלוקחים את עצמם באותה רצינות שבה יוצרו אובייקטים בעבר, גם בעולם המעשה אבל יותר מכך בעולמות הקודש. צורת העבודה שאליקים מצהיר עליה היא שימוש במעין "בנק דימויים" מרחבי ההיסטוריה של התרבות האנושית, תוך אימוץ שלהם ויצירת חיבורים ביניהם, כולל הצבה שלהם אחד לצד השני על מנת לחשוף את הקשרים ואת חזרתם לאורך ההיסטוריה. אפשר להקביל את צורת העבודה שלו ללבנה עצמה: רפלקטור ענק שהאור הבוקע ממנו הוא החזר אור של גוף אחר, השמש. ברמת האובייקטים הבודדים זה עובד יופי, אבל הרעיון להמשיך את זה גם ברמה האוצרותית ולדחוס כמעט את כל העבודות למתחם קטן בשולי החלל הגדול שהתערוכה הזאת קיבלה לא נותן מספיק כבוד לעבודות האלו. אני מניח שהרצון היה לשבור עוד את צורת ההצבה המקובלת של הקובייה הלבנה ולהחזיר אותנו לעולם חדרי הפלאות, אבל התוצאה שיצאה לבסוף שונה מאוד מעולם חדרי הפלאות ודומה יותר לעולם חנויות הסטוק למיניהן, ולא בקטע טוב. ריווח של העבודות ברחבי החלל, שנשאר ריק ברובו, או לחילופין בחירה לבנה ומוארת פחות לעיצוב החלל, הייתה יכולה רק לתרום.

מעיין אליקים, גולגולת עץ זית, 2022, צילום: אלעד שריג

המהלך האוצרותי שדורון רבינא מאמץ בתערוכה מתוך הפרקטיקה של אליקים ממשיך גם במפלס השני של החלל, עם התערוכה האחות של התערוכה הזאת. בתערוכה "אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד" לוקח רבינא את הפרקטיקה הלקטנית של אליקים ומחיל אותה על אוסף המוזיאון עצמו. כאן העומס מתפזר על כל חלל הגלריה במידה שווה, וכמעט שמכניס אותנו אל המחסנים. בבחירה הכמעט אקראית מאוסף הדימויים העצום של המוזיאון מתגלים הקשרים אינטואיטיביים מפתיעים בין עבודות שמעטים האוצרים שהיו תולים יחד, וזה נהדר, אבל ברגעים ממנה לא ברור כמה מקום נשאר לעבודות עצמן לדבר. פיצ'ר נחמד בחיבור החללים הוא למצוא את העבודות מהחלל העליון שעובדות באופן ישיר עם העבודות של אליקים, נסו ותהנו.