הרהור אחד על סדקים, סאונד, הרי געש ואמנות

בחלל הקטן של הגלריה השיתופית נולובז העמידה שיר ויזל, המשמשת גם כמנהלת גלריה פארטר, תערוכה ראשונה באוצרותה. התערוכה מציגה ארבעה אמנים: עדי ארגוב, שוני ריבנאי, שיר לוסקי וניר ג’ייקוב יונסי. שלושה אמנים צעירים ואחד צעיר יחסית, ששב לעולם האמנות לפני כעשור לאחר שנים רבות בעולם הפרסום.

אד של אינטימיות רכה עולה מן התערוכה העדינה, שנבעה מתוך מסע אישי שעברה ויזל עם הולדת בנה הבכור ריף, וניסיונה למצוא “חריצי זמן” לעצמה, מה שהיא מכנה “אתנחתא מינורית”. לא בכדי נכתב בהודעה לעיתונות כי התערוכה סובבת סביב המושג קלדרה, “לוע ההתמוטטות של הר הגעש והשקע שנוצר לאחר ההתפרצות”. וכך, תערוכה זו “מתקיימת במרווח שבין הקריסה התהומית וההיעלמות להתהוות מחדש”. קריאה ביוגרפית של התערוכה מדגישה שהולדת ילד מייצרת ממד חדש של פגיעות, והתחושה הנפשית הזו מחלחלת אל חלל התערוכה.

עבודתו של ניר ג’ייקוב יונסי היא עבודת סאונד מאיסלנד, המשלבת בין קולות הטבע וקולות אנושיים, ועוטפת את החלל כולו. “רוחו” של הר הגעש האיסלנדי המפורסם, פגראליספיטאל, שהביאה רבים ל”תיירות הרי געש”, מרחפת מעל, וקשורה ישירות לקלדרה. יונסי השתתף בתכנית שהות אמן, חודש באיסלנד וחודש בשוודיה, קיבל גישה לכנסיה סמוכה ואף ניגן בעוגב שלה. העבודה היא תמהיל של מקהלת הכנסייה וקולות הטבע, ללא קולות אנושיים או זיהום רעש כלשהו שיוצר האדם. כפי שיונסי מדגיש, אין כמעט אזור בעולם שאין בו רעשים מעשה ידי אדם, בעיקר רעשי מטוסים.

בהקשר זה אזכיר כי בתשעה ובעשרה ביוני הציג יונסי עבודה אחרת, מהפנטת, בגלריה המעבדה, באוצרות שרון תובל. בחושך מוחלט הוא השמיע שלל צלילים שדגם וליקט באותה שהות באיסלנד, והכניס את הצופים לתוך חלל זמן איסלנדי, בועה צפה, שקשה היה לצאת ממנה אל ההבילות והחום של תל אביב. למרות גילו הצעיר ואף על פי ששורשיו האמנותיים נטועים במוזיקה הקלאסית ולא באמנות הפלסטית, יונסי מציג באינטנסיביות בתקופה זו: בפסטיבל א־זאנר בתמונע, בשבוע העיצוב בירושלים, בגלריה אלפרד. אני ממליצה לעקוב אחר אמן מיוחד ומוכשר זה.

תמונה 2: עדי ארגוב, Self-remembering עטים אקרילים על נייר, 29.5X21 ס״מ, 2021

ליבת התערוכה בנולובז בעיני היא רישומיה הסבוכים של עדי ארגוב. ארגוב מציגה סממנים סיסמוגרפיים, מתוך התמודדות עם פגיעה גופנית שלה עצמה. ברישום אחד שלה (תמונה 1) אפשר לזהות בבירור יד אשר כמו קוראת לעזרה מבין ומתוך הסבך הרישומי, העשוי בעטים אקריליים צבעוניים. מרכז הכובד של הקומפוזיציה הרישומית הוא בשליש התחתון של העבודה, והיד המושטת כמו מתרוממת מעלה, מבקשת לבקוע מתוך הפקעת. ברישום אחר (תמונה 2) מוצגים שני רישומי גופים מעוותים, מתוכם צצה כמו תפרחת של עץ דקל. הרישום פיגורטיבי יותר, ומציג מבחינה רגשית תמהיל המערב בין זוגיות ואושר לעיקום ועיוות. דווקא פשטות המדיום, עטים על נייר, מעניקה לעבודותיה של ארגוב איכות אוניברסלית של כאב המובע באופנים הפשוטים ביותר.

תמונה 3: שיר לוסקי, פרט מתוך “עיני סלע”, 2022, הזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיבי, מראה, אבן, 210x200x10 ס״מ

שיר לוסקי מציגה צילומי תקריב של סלעים. העבודות קרויות “עיני סלע”, (תמונה 3), ובהן אפשר לראות סלעים קטנים אשר כמו נמחצים בין שני סלעים גדולים, אבנים שנדמות ככוח טבע ממש, כמו הר געש, כמו לידה. אלו צילומים יפים, אך הגדלתם הייתה מיטיבה עימם.

תמונה 4: שוני ריבנאי, “2022L001”, אקריליק ושמן על בד, 218×171 ס״מ 2022

עבודותיו של שוני ריבנאי הן ציורים צבעוניים מאוד, גדולים, שונים ממה שהציג בעבר, והם מעין “זריקת אופטימיות” צבעונית בחלל (תמונה 4). לתחושה האופטימית שמשדר הציור מתווסף גם הפרח הצהוב בצד שמאל של התמונה, שמעניק לה חיוניות. בשיחה עמי דיברה ויזל על המסתורין של הטבע, על חוסר היכולת שלנו לראות את השינוי בהתהוותו, אלא רק לצפות בו לאחר מעשה. מרגש לראות תערוכה ראשונה של אוצרת ולחוות יחד איתה את השינוי.