שיוויתי השם לנגדי

"ניסיונות מסוכנים וחתרניים לא מאפיינים את עולם האמנות שלנו, ולכן גם השיח המתנגד להם אינו מאתגר תרבותית. התקפות מצד הימין ביחס ליצירות אמנות המוצגות במרחבים ציבוריים הפכו לעניין שבשגרה בתקופת כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות, וברוחם כעת – התעוררה השבוע התקפה חריפה נגד הצגת עבודה במשכן לאמנות, עין חרוד". דוד שפרבר על הסערה שעוררה יצירה של גרגורי אבו

המחזאי והמשורר הגרמני ברטולד ברכט אמר כי האמנות איננה מראה למציאות, אלא פָּטיש שבאמצעותו היא מעצבת אותה. ברוח זו, לדידי, שברים וטלטלות הם אלמנטים הכרחיים לתרבות המבקשת לצמוח ולהתפתח, ועולם האמנות הוא זירה מצוינת ליצור טלטלות כאלה מכיוון שבתוך המרחב הזה פנימה, זעזועים אינם גורמים נזק ממשי, או לפחות לא נזק בלתי הפיך. כפי שניסח את הדברים האמן האפריקאי־אמריקאי פרד ווילסון, עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו ניסיונות מסוכנים.

ניסיונות מסוכנים וחתרניים לא מאפיינים את עולם האמנות שלנו, ולכן גם השיח המתנגד להם אינו מאתגר תרבותית. התקפות מצד הימין ביחס ליצירות אמנות המוצגות במרחבים ציבוריים הפכו לעניין שבשגרה בתקופת כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות, וברוחם כעת – התעוררה השבוע התקפה חריפה נגד הצגת עבודה במשכן לאמנות, עין חרוד. ההתקפות הללו מאופיינות אמנם במנעד דציבלים גבוה, אך בדרך כלל זו סערה בכוס מים – העבודות עצמן לא בהכרח מאתגרות באופן דרמטי את השיח הדומיננטי.

תקציר האירועים: ח"כ בצלאל סמוטריץ' פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להגיש כתבי אישום נגד המעורבים ב"שריפת השם" במוזיאון. מדובר בעבודת וידאו של גרגורי אבו, אמן אוטודידקט ומעצב המציג כעת במשכן לאמנות עין חרוד את ״ידעתיך״ – סדרת עבודות ברוח ניו אייגי'ת ש"מהרהרות ומערערות על הקשר בין האמנות לטבע, האדם לסביבתו והציוויליזציה לדת שהיא מתמסרת אליה", כדברי אוצרי התערוכה, ד״ר בת שבע גולדמן־אידה ויניב שפירא. מה שלכד את תשומת לב המבקרים הוא קטע מתוך עבודות וידאו, ובו נראה האמן מבעיר באש את אותיות שם ה' (יהוה). לדברי האוצרת, כתיבת שם האל וקריעת ושריפת הנייר שעליה הוא נכתב היא ביטוי אמוני: "אם בעבודות קודמות האמן שאל אם האל או הוא עצמו נוכחים, כאן התשובה ברורה: 'ידעתיך'". לעומת זאת סמוטריץ' לוקח לעצמו את הכוח לטעון בשם "מיליוני יהודים בארץ ובעולם שנפגעו מהעבודה", וקובל כי "לצערי נראה הדבר כי מיום אל יום 'האמנות' הנאורה יורדת מדחי אל דחי עד הדיוטה התחתונה (…) והכל בשם 'חופש האמנות והביטוי'".

שרפת השם ואפילו מחיקתו היא איסור הלכתי שהוא גם טאבו בחברה הדתית, ולכן קריאת העבודה כאקט של חילול קודש היא אופציה אפשרית גם אם היא לא עולה בעולם האמנות. מבחינה זו אכן מדובר בדימוי נפיץ. אולם, העבודה יכולה להיקרא באותה מידה כתיקוף של הנשגב ברוח הסנה הבוער באש (שמות, ג, ב)  ו"כי יהוה אלהיך אש אכלה הוא אל קנא" (דברים, ד כ"ד). במסורת היהודית, על גבי שערי ספרים, ייצוג האל  סומן בדיוק כך: שם הויה  וקרני אור או אש סביבו.

אמנות לא פעם עובדת בתפרים שבין הנבזה לנשגב ומי שאינו מוכן לחוות דיסוננסים, מוטב לו שלא יתבונן בה. למעשה, אמניות ואמנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה – אקט שבמבט ראשון נראה כחילול קודש, אבל יכול להתפרש גם אחרת – באופן שהוא לא פחות אינטואיטיבי ומשכנע:  עבודות כאלה נעות בין חילול להשגבה. במפנה המאה ה-21, בוחרים אמנים לעבוד עם חומריות הטקסט עצמו ועושים בו כבתוך שלהם. לעתים קרובות הם "מתעללים" בטקסט – מסמנים, קורעים, מכסים, חותמים ומטשטשים אותו. פעולות אלה מייצרות אצל הצופה דיסוננס של חילול קודש מחד גיסא, ונשגבות מאידך גיסא.

השיח הכוחני והמאיים אינו חדש. הוא אפיין את מה שמכונה "מלחמות התרבות" שהתקיימו בשנות ה-90 בארצות הברית. במסגרת זו מנהיגים שמרנים בחרו לעסוק באופן תדיר בהתקפות על מוסדות אמנות ששימשו עבורם זירה פוליטית להתגוששות אל מול מה שהם תפסו כשמאל פרוגרסיבי.

הפולמוס הנודע ביותר בהקשר זה, התעורר, כמו במקרה שלנו, סביב הנושא של אמנות ודת. העבודה Immersion (Piss Christ) של האמן אנדרה סראנו היא הדפס שקף (סיבכרום) מבהיק, שבמרכזו פסלון פלסטיק בדמות ישו הצלוב, על רקע אדמדם־צהוב היוצר תחושה מעורפלת ומסתורית. האפקט נוצר על ידי צילום הפסלון באמבטיית פרספקס שמולאה בדם ושתן. בשנת 1989, בשיאה של הסערה הציבורית שחוללה היצירה, קרע הסנטור הרפובליקני, הכומר ג'סי האלמס, צילום של היצירה בנאומו בפני הקונגרס ואמר: ״אני לא מכיר את מר אנדרה סראנו, ואני מקווה שאף פעם לא אפגוש אותו, כי הוא לא אמן, הוא חתיכת אידיוט״. מבט מושכל ביצירה עצמה מגלה שהיא לא פרובוקטיבית כלל ועיקר, וכשלעצמה יכלה לשמש בקודש בכנסייה. רק כותרתה היא אשר מכה בהלם את הצופה ולוכדת את תשומת הלב לכך שנעשה פה שימוש בשתן.

אנדרה סראנו, ,Piss Chrsit 1987. הדפס סיבכרום מונח על זכוכית אקרילית, 101×406 ס"מ. אוסף גלריה סאצ'י, לונדון (https://en.wikipedia.org/wiki/Piss_Christ)

בנדון דנן, עקב הפגנה שהתעתדו לארגן כמה גורמים שבראשם יו"ר להב"ה בנצי גופשטיין, המשכן לאמנות, עין חרוד הודיע כי יצירת האמנות "מחללת הקודש" תוסר. כמו במלחמות התרבות בארצות הברית בעבר, גם היום בישראל, ההתקפות על עולם האמנות בתואנה של "פגיעה ברגשות דתיים" הם בראש ובראשונה מאבק פוליטי שבמסגרתו עולמות דתיים מנוכסים לטובת מאבק של קיצוניים כנגד עולם האמנות שאותו הם סימנו כראש חץ של הליברליזם ה"סמולאני". אלא שלמעשה, באקלים שבו המוזיאונים שלנו לא מוכנים לעמוד מאחרי הבחירות האוצרותיות שלהם, אמנות מאתגרת באמת, גם לו היתה נוצרת, ספק אם יכלה להגיע לעיני הציבור.

4 תגובות על שיוויתי השם לנגדי

    האמנים לא מספיק מעניינים.הימאנים תמיד לאומנים דוסים וגופשטיינים עילגים. המוזאונים הם בתי קפה משודרגים. ברוך השם שלפחות בורכנו בשכבה עבה, שומנית, ויציבה של חוקרי אמנות ואוצרים אמיצים שמתריעים בשער על כל מיני דברים

    ידעתיך, אומר גרגורי, הרמב"ם שהיה מעט יותר צנוע ופחות אוטודידקט כשנשאל אודות האל ענה- לו ידעתיו הייתיו,
    לא ייתכן שישימו סייגים לאמנות שריפת השם המפורש או לחילופי מוחמד, יישו די שעשה. זאת אמן כדי שהפעולה תהיה. כשרה ומבורכת, בזמננו האל נ
    מצא בצל האמן,

    " ידעתיך." אומר גרגורי. הרמב"ם שלא התאפיין באוטודידקטיות יתרה אמר בצניעות כשנשאל על האל " לו ידעתיו הייתיו "
    האל נמצא בצל האמן, ואין סייג לאמנות

    היצירה, כפי שאני מבינה אותה,עוסקת ביחסים שבין האדם לאלוהיו, בינו לבינו ובינו לבין הטבע. איני בטוחה ששמה מתייחס דווקא לידיעת האל. החוויה שהותירה בי היא של עדינות רבה, מופנמות וצניעות. אני חושבת שההבנה שלה כפרובוקציה היא שגויה מיסודה וכך גם ההתבוננות עליה כיומרנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת