3 שנים ותשע דקות

בתחילת פברואר 2005 ביקש בבהילות מוזיאון תל אביב לאמנות מבית המשפט לצנזר יצירת אמנות שאיש במוזיאון לא ראה מעולם: סרט מחתרתי בן 9 דקות שצולם ללא ידיעת או אישור המוזיאון באמצעות מצלמות המעקב המותקנות בחלליו, הכתה גלים בתעשיית האמנות והתרבות המקומית. מאמר זה חוקר את פעולת השיבוש של עבודה זאת בשדה המקומי ואת מחירו של המאבק להוציאה לאור.

בתחילת פברואר 2005 ביקש בבהילות מוזיאון תל אביב לאמנות מבית המשפט לצנזר יצירת אמנות שאיש במוזיאון לא ראה מעולם. הבקשה לצנזר את היצירה, סרט מחתרתי בן 9 דקות שצולם ללא ידיעת או אישור המוזיאון באמצעות מצלמות המעקב המותקנות בחלליו, הכתה גלים בתעשיית האמנות והתרבות המקומית. היצירה הפכה למקרה בוחן של חופש הביטוי והיצירה דרכו ניתן לחקור את היחסים המורכבים בין אמנות ומוסדותיה, את מנגנוני הפיקוח והבקרה המושרשים בהם ואת האופן בו הם משפיעים זה על זה. התביעה שהגיש המוזיאון כנגד האמנים העצמאיים והאנונימיים שיצרו את הסרט  אשר התנהלה במשך שלוש שנים, הפכה להמשכה של יצירת האמנות הפרובוקטיבית. מעל גבי דוכן העדים דנו בכירי שדה האמנות המקומי בשאלות כמו מהי אמנות, מהו מקומה בחברה בה אנו חיים ובידי מי נמצאת הסמכות להחליט על יחסים אלו. התשובות נחקקו בפסק דין תקדימי אשר קיבע את מעמדה של היצירה המדוברת כעבודה פורצת דרך החיונית ליסודות חופש הביטוי והיצירה.

מאמר זה חוקר את פעולת השיבוש של עבודה זאת בשדה המקומי ואת מחירו של המאבק להוציאה לאור.

***

מערך מצלמות אבטחה, דמות שמסכת גרב שחורה מכסה את פניה, מוזיאון תל אביב לאמנות ובית המשפט המחוזי בתל אביב הם הגיבורים הראשיים ביצירת האמנות פורצת הדרך Watchmen, סרט משנת 2005 של ג'ק פאבר ושותפו X, שעל אף ששמו נחשף במהלך התגלגלות הפרשה בבית המשפט ובתקשורת מעדיף היום להישאר בעילום שם.

יום לפני מועד הקרנתו הפומבית הראשונה, ב-16 בפברואר 2005, עם היוודע למוזיאון על קיומו בעקבות פרסום נרחב בעיתונות, הוציאו עורכי הדין של מוזיאון תל אביב בקשה בהולה לצו מניעה במעמד צד אחד, כך שהיצירה צונזרה עוד לפני שנחשפה לציבור.

שני היוצרים, אז אמנים צעירים בתחילת דרכם, צילמו סרט בן 9 דקות מחדר הבקרה של מוזיאון תל אביב: הם התחברו למצלמות האבטחה והקליטו את המתרחש במוזיאון, דבר שלא נעשה לפני כן מכיוון שהמצלמות שהוצבו בחללי המוזיאון לא הקליטו עד אז דבר. השניים לא התגנבו למוזיאון; X, שעבד כשומר, הזמין את פאבר והשניים צילמו את הסרט במהלך כמה חודשים. השניים נתבעו על ידי המוזיאון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה לפגיעה אנושה במוניטין היוקרתי שלו, להוצאת דיבתו, להצגה שקרית ומסולפת של המתרחש בין כתלי המוזיאון וכן לפגיעה בזכויות הקניין וברכוש, מכיוון שהשתמשו במצלמות ללא אישור ושלא כחוק. בנוסף לכך טען המוזיאון לזכויות היוצרים של העבודה, כיוון שנעשתה בתוך המוזיאון והשתמשה במשאביו.
הסרט החלוצי משתמש במצלמות אבטחה על הרזולוציה הנמוכה, הגליצ'ים הדיגיטליים והכתמים על עדשות המצלמה, וחוקר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה מפוקחת ונשלטת באמצעי מעקב תוך שימוש במבע אמנותי נא וגולמי. אבל רק שלוש שנים לאחר התביעה, ב-1 בינואר 2008, בעקבות פסק דין תקדימי בינלאומי שקבע כי מדובר ביצירה אמנותית שקיומה חיוני ליסודות הדמוקרטיה ולחופש הביטוי, יכולה הייתה היצירה להיחשף לציבור. שלוש שנים שהן זמן נצח בכל הנוגע לאמנות.

דימויים מתוך הסרט Watchmen, ג׳ק פאבר ©

לטובת מאמר זה צפיתי בסרט לראשונה, שכן על אף ששמעתי על היצירה והיא עוררה את סקרנותי כל הידע שלי אודותיה נבע משמועות. כשניערתי את האבק מעל הפרוטוקולים של בית המשפט, גיליתי מסמך מרתק וחשוב הדן בתפקיד החיוני שגלום ביצירות אמנות – הגנה על חופש הביטוי וחופש והיצירה על מנת לשמר את ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית. מאמר זה מפרסם מקצת מהפרוטוקולים 16 שנה מאוחר יותר כשערכי הדמוקרטיה מכורסמים עד דק, חופש הביטוי נרמס והאמנות בעוצר. כולי תקווה שמסמך זה יהדהד הלאה ויגן על מה שעוד נשאר.

נכון לזמן המשפט מוזיאון תל אביב לא צפה בסרט, כך שכשטען שהסרט הוא "שורה של עבירות פליליות" מעל המוזיאון בתפקידו הציבורי כמוסד המכריע בשאלה מהי אמנות. בבקשה להסרת צו המניעה כתב עו"ד פלדמן, שייצג את שני האמנים הצעירים, שמוזיאון תל אביב פועל כ-"חשוך שבמצנזרי האמנות. כגרוע שבמצנזרים הוא טוען זאת מבלי לצפות בסרט". בכתב ההגנה הוא מוסיף שלו היה המוסד האמנותי פותח דלתותיו לאמנים שאינם מן התלם ולא מתנהל כמוסד שמרני ואטום, ולו היה טורח לצפות בסרט, היה מבין כי "התנגדותו לסרט וצו המניעה שהוציא הם חסרי טעם, מצביעים על אי הבנה מוחלטת של הסרט ומהותו ומהווים פגיעה של ממש בחופש האמנותי דווקא על ידי מוזיאון הממומן בכספי ציבור ונושא על דגלו לכאורה את החופש האמנותי".

בסרט נראית דמות כשהיא משוטטת בחללי הגלריות לאמנות עכשווית של המוזיאון בלילה, תנועה חופשית פורצת מגופה והיא מגיבה לאמנות כמו ילד שחווה דברים בצורה ישירה, לפני שהוטמעו בו מוסכמות החברה; רצה, קופצת, נשכבת על הרצפה, מחבקת פסל. הדמות נעה בחלל המוזיאון באופן שחורג מהכללים המוסכמים מראש למבקרים במוזיאון. האמן מישיר מבט אל המצלמה ומשרבב שפתיים כשכובע גרב מסתיר את פניו ומגן על פרטיותו מפני מבטן המפקח של מצלמות המעקב  וקורא תיגר על יחסי מצלם-מצולם הנתונים למערך יחסי שליטה תמידי וכל זאת בהומור ובהתרסה, בעוד עדשת המצלמה מגלה את יכולותיה הטכניות המשוכללות ומתקרבת אל פניו בקלוז-אפ. הוא מסיר את כובע הגרב כשגבו למצלמה ומלביש אותו בעדינות על אחד הפסלים, מתיישב בתנוחת עציר מנהלי לרגליו של פסל אחר, יושב בתנוחת זן, מגיב במחוות גופניות לעבודות האמנות. בהודעה לעיתונות שהוציאו האמנים הסבירו על היצירה: "סרט זה אינו בשום אופן ראייה המתעדת מעשה ונדליזם, ולא חומר גלם של מעשה פשע אלא הפרה ויזואלית של חוקי ההתנהגות הפנימיים של המוזיאון".

מבט אל החוץ, בצמוד לקיר החיצוני של המוזיאון חונה מכונית. תאורת לילה עירונית מאירה את גן הפסלים ומצלמת האבטחה המשוכללת מביטה על המתרחש בגן שבקדמת המבנה הישן של המוזיאון, כשברקע רחוב שאול המלך שבסמוך לו נמצא בניין בית המשפט המחוזי בו עתיד להתנהל הדיון בעניינה של היצירה.
מפרספקטיבת הזמן ובקריאה תרבותית, ניתן לראות את הדיון בבית המשפט כחלק אינהרנטי מיצירת האמנות עצמה. גם פאבר ו-X התייחסו לדיונים המשפטיים כאל אירוע אמנותי. עם כל דיון הוצאה הודעה לתקשורת המזמינה את הציבור לבית המשפט משל הייתה זו הזמנה  לפתיחת תערוכה. כך שלמעשה, אורכה המלא של היצירה הוא תשע הדקות של הסרט ושלוש שנות הדיונים המשפטיים, בהם נכחו מגדולי השמות של עולם האמנות הישראלי: מנהל מוזיאון תל אביב פרופ' מרדכי עומר, העורך והאוצר אדם ברוך זיכרונם לברכה ופרופ' אריאלה אזולאי, וכשאת הנתבעים ייצג עו"ד הפלילים וזכויות האדם אביגדור פלדמן. התקשורת שבתחילה סיקרה את הסנסציה, לא המשיכה לעקוב אחר השתלשלות האירועים המשפטיים ופסק הדין הפך לניירת שמעטים קראו בה.

דימויים מתוך הסרט Watchmen, ג׳ק פאבר ©

בתביעה נגד האמנים טען המוזיאון כי "הולדת הסרט בחטא", שהוא "פרי באושים" שנעשה "תוך התנהלות במחשכים ובמסתורים" ו-"תוך ביצוע שורה של עבירות פליליות (…) החל בהשגת גבול וכלה בשימוש ללא רשות ושלא כחוק במתקני האבטחה של המוזיאון".
ב-20 במרץ השיב עו"ד פלדמן ש-"דווקא בתחום הציבורי, חיוני לתת משקל מרבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה". על השימוש ללא רשות במצלמות האבטחה של המוזיאון השיב שהיצירה משתמשת בהן "ליצירת מבע בעל אופי חתרני וכך מדגישה במידה רבה את אופיו הסגור של המוזיאון ואת השתייכות חלל המוזיאון אל מה שמכונה 'ארכיטקטורה של פחד', דהיינו חללים מוגנים במצלמות מעקב, רווי חרדה מן החוץ, המתייחסים אל החוץ כמאיים ומפחיד, כגון חללים ביטחוניים, דירות מוגנות, בנקים וכיוצא בזה". כך שנדמה לאור כל זה שהמוזיאון הוא למעשה "חלק מתרבות של פיקוח ומעקב המאפיינת חברה מודרנית העוסקת כל העת במעקבים הדדיים".

לכינויו של הסרט "פרי באושים" השיב עו"ד פלדמן "בל לנו לשכוח כי גם יצירותיו של ואן גוך נחשבו בזמנן ל-׳פרי באושים׳".

"אחד הדברים שהתגלו לנו בשלב מוקדם", מספר פאבר בשיחה שקיימנו לצורך כתיבת המאמר, "זה שכשהוא נטול מבקרים, החלל מגלה את טבעו כמשהו אחר. המוזיאון הוא כספת של סחורות, אך מרחב שכזה הוא בניגוד להצהרת המוזיאון כמוסד ציבורי שתפקידו לקדם, לפתח ולחנך לאמנות".

"כשרואים את החללים דרך מצלמות המעקב בלילה", הוסיף פאבר, "הוא נראה ומרגיש כמו בית כלא ולפעמים אף כמו בית קברות לאמנות. זה סובייקטיבי ומופשט. יש המון יצירות אמנות שנמצאות באוסף המאוחסן במרתף. העבודות שמוצגות לציבור במוזיאון הן חלק יחסי מאוד. רוב העבודות לא נמצאות בתצוגה אך הקהל בכלל לא יודע את זה. התפיסה התרבותית של אמנות אומרת שאין שום ערך ליצירות אמנות אם אף אחד לא רואה אותן, וזאת בניגוד לתפיסה הכלכלית-מוזיאלית, שגורסת שהערך של עבודות האמנות הוא פונקציה של הבעלות עליהן, ללא קשר להאם הן מוצגות בתצוגה ציבורית או לא".

בתקופה הנוכחית, אנחנו כבר מורגלים כל-כך למעקב מתמיד במצלמות רחוב ו-"אמנות מעקב" (Surveillance Art) הוא ז'אנר שגור וידוע. בזמן שפיתוחים משוכללים של מצלמות מעקב דיגיטליות נפרסים לאורכה ורוחבה של הארץ, בעידן מנוטר ומאוכן של מאגרי מידע דיגיטליים מעניין להנכיח מחדש את Watchmen כעבודה מכוננת, שלא רק שמוזיאון תל אביב לא זיהה את האיכויות האמנותיות שלה, אלא גם הגיב במתקפה משפטית שחיבלה בקריירות של האמנים שיצרו אותה ומנע מהציבור לצפות בה ולנהל דיון אמנותי מהותי. ערכי הפלורליזם וחופש הביטוי לא היו הערכים שלאורם פעל אז המוזיאון, אלא פעל כאמצעי שליטה ופיקוח נוסח "האח הגדול", כאילו היה המוזיאון עוד זרוע פיקוח מבצעת.

נוכחותן של מצלמות המעקב הופכת באחת את המצולמים, אזרחים מן השורה חפים מכל פשע לכאלה שהפשע עומד לפתחם ושעתידים לפשוע. זהו מהלך קרימינליזציה לאזרחים שלא עשו דבר שלא על פי חוק. נוכחות המצלמה מבססת מראש את זירת הפשע, והגורמים המנטרים שהתקינו אותן אורבים לו שיתרחש.

"לכל אורך הדרך יטענו הנתבעים כי מטרתם היחידה הייתה יצירתה של עבודת האמנות המהווה הערה וביקורת על חלל המציג יצירות אמנות", כתב עו"ד פלדמן בכתב ההגנה. "על עצם הצגת יצירות אמנות בחלל מוגן ומפוקח. על המתח והדיאלקטיקה בין אמנות המתרחשת במרחב של חירות אנושית ובין הצגתה בחלל סגור ונעול", כך ניסח את העמדה האמנותית של ביקורת מוסדות. עמדה זו משתמשת באמצעים המפקחים והמארגנים של הסדר הקיים ומפנה אותם כלפי הסמכות המפקחת, העוקבת אחרי העוקבים ושומרת על השומרים. שם הסרט לקוח מהציטוט "who watches the watchmen?" של המשורר הרומאי מהמאה הראשונה לספירה יובנאליס, שביקר את החברה הרומאית המושחתת של זמנו. בהשאלה, מי שומר על זה שאמון לשמור על המוזיאון ששומר על אוצרות התרבות של החברה? וכשלא שומרים עליו, מה קורה לתרבות ומה קורה לאמן?

בשנה האחרונה, השאלה הפכה לעוד יותר רלוונטית, כשרשויות המדינה החליטו לסגור את כל מוסדות האמנות והתרבות, ללא שום מתווה מסודר לשגרה בימי המגפה או של חזרה לשגרה שאחרי המגפה.

"אמנים מן האסכולה הקונספטואלית יוצרים הפרעות שונות שיתכן שיש בהן הפרת חוק זעירה אך מבטאים אמנות חתרנית לגיטימית המעשירה את המבע האמנותי" כותב עו"ד פלדמן למוזיאון תל אביב בכתב ההגנה.

כדי להכריע אם היצירה היא אמנות או לא ביקש בית המשפט עדות מומחה. פרופ' אריאלה אזולאי, תיאורטיקנית ואוצרת צילום ואמנות חזותית, כיום מרצה באוניברסיטת בראון בארה"ב, הגיעה לבית המשפט לתת עדות מטעם ההגנה ובהיותה על דוכן העדים נחקרה על ידי עו"ד אהוד גרא. הדיון עם אזולאי הבהיר באופן חד משמעי שההגדרה של יצירת האמנות נקבעת באופן דינמי תוך דיון חופשי ופתוח, שהגבולות נקבעים ומשתנים תדיר ומוכרעים על ידי תקדימים בעולם האמנות. "האם יכולות להיות הגדרות שונות וחילוקי דעות לגבי מה זה אמנות?" שאל עו"ד גרא. פרופ' אזולאי השיבה, "מתנהלים ויכוחים רבים אם אמנות היא טובה או לא טובה … השאלה האם יצירה מסוימת היא אמנות או לא, הוכרעה בראשית המאה העשרים, וברגע שמשתנה1 נכנסה למוזיאון זו סוג של הכרעה. הדבר שהוכרע הוא שאין פוסק אחרון לאמנות, אלא שיש שדה שאנשים שונים משתתפים בו" העידה אזולאי. "האם יכולים להיות חילוקי דעות אם דבר מסוים הוא אמנות או לא?" התעקש עו"ד גרא ופרופ׳ אזולאי השיבה, "יכולים להיות ויכוחים, אך לא יכולה להיות בזה פסיקה אחרונה". "את לא סבורה שעשיית דבר אמנות מצדיקה עבירה על החוק או פגיעה בזכויות צד ג'?" שאל עו"ד גרא. על כך ענתה אזולאי, "אני לא סבורה שעשיית אמנות מצדיקה כל דבר, אך סבורה שיש דברים שלשם עשיית אמנות, יש דברים שכדאי שלא יכובדו, ושמותר להפר חוק כדי לעשות אמנות".

דימויים מתוך הסרט Watchmen, ג׳ק פאבר ©

היצירה חשפה לראשונה את העובדה שמבקרי המוזיאון מפוקחים כל הזמן מבלי לדעת זאת. בתצהיר שפאבר הגיש לבית המשפט לפני עדותו כתב: "מרחק פיזי נאכף על ידי מנגנון שמירה קפדני המורכב מסדרניות, מאבטחים ומצלמות. מרחק שהוא אישור התפיסה המבוססת והמסורתית על כך שאמנות צריך לחוות ממרחק. זאת תזכורת לקיומו הכלכלי של האובייקט, לערכו הפיננסי. השימוש באותם אמצעים טכניים בעזרתם המוזיאון משליט ומשמר את מעמדו (הסרט נועד כדי) להציג תמונה מנוגדת של אי-ציות, הוא חותר תחת דימויו של המוזיאון כשומר מרחק זה".

המוזיאון טען בכתב התביעה ש-"חופש הביטוי הינו זכות עליונה וחשובה מאין כמותה במשטר דמוקרטי, אלא אף, שלהוויי ידוע כי המוזיאון הוא שעומד בראש המחנה ונושא בגאווה את דגל חופש היצירה, הביטוי והגיוון".

"בחרנו בסרט לחשוף את העובדה שהערך העליון עבור המוזיאון הוא הערך הכלכלי לפיכך הוא מתפקד ככספת של חפצים. אם יש שומרים, מדוע צריך גם מצלמות? משום הערך הכלכלי, בשביל חברות הביטוח, מרחק הביטחון, האיסור להתקרב לעבודות" מסביר פאבר.

"כשאניש קאפור, למשל, עשה את העבודה שלו, הוא לא עשה אותה רק כדי להרוויח סכום כסף", אומר פאבר על אחת העבודות מאוסף האמנות העכשווית של המוזיאון שהיוצרים התייחסו אליה בסרט, "הוא עשה זאת כביטוי אותנטי של רצון ורגש, הוא העניק לפסל חיים. היצירה שלו מתקשרת את הדברים האלו מבלי שהאמן ינכח שם פיזית. כך עובדת אמנות בעלת משמעות לחיינו".

נדמה שכאשר צופים ביצירת אמנות יש רגע של התאהבות. זהו רגע חמקמק, שבמהלכו הגוף יכול להגיב באופן רגשי, לצהול, לרקוד, לבכות, זהו הפוטנציאל הקיים ברגע של צפייה באמנות, ברגע הזיהוי של משהו שקורן מתוך האובייקט האמנותי, שנושא חותם של אמת, של רגש או של תשוקה. תפקידם של האמנים הוא לכונן רגעים כאלה, ומכאן הערך התרבותי האמיתי של האמנות שנוגע בנפשנו. המערך הכלכלי של עבודות האמנות, מחויב ככל שיהיה במציאות של הכלכלה האמנותית והמוזיאלית, חוסם ומונע מהקהל את החוויה הבלתי אמצעית מול יצירת האמנות.

תנאי הפיקוח ומשטור החלל והמרחק מהיצירה שקבע המוזיאון לא בהכרח פועלים לטובת יצירות האמנות המוצגות בו. פס הסימון שמודבק על הרצפה לא נובע מרצון האמן, היצירה עצמה אמורה להעלות את שאלת המרחק המאולץ והקרבה הנדרשת. אמנים רבים היו רוצים שיתקרבו לעבודות שלהם ואף יגעו בהן. יצירות אמנות מסוימות כישויות שמקרינות אנרגיה, רגש, תחושה או רוח מסוימת, מבקשות לעיתים סוג אחר של אינטראקציה שאינה עמידה קפואה מתוך מרחק ביטחון הנובע מתנאי חברת הביטוח. העבודה ממרחק היא עוד צורה של משטור הציבור בחלל המוזיאון, ואינה נובעת מצורך אמנותי.

אחד מהפסלים אליהם בחרו פאבר ו-X להתייחס בסרט הוא "מנהל" (1996) של האמנית הסקוטית קרי סטיוארט, הנראה דרך מצלמות המעקב כדמות אדם חי שעומד בחלל הגלריה. דמות בגודל טבעי של גבר לבן אנגלוסקסי, מעונב ולבוש חליפה, דוגמה מייצגת של דרג ניהול הביניים, אותם מנהלים המתווכים בין העובדים ופועלי הייצור, לבין מקבלי ההחלטות המשמעותיים שבמעלה ההיררכיה הכלכלית-חברתית. "זהו מעמד בורגני מבוסס אך אם זאת לא יציב ותלוי מקום העבודה. בעצם המעמד הזה מאפשר את כל התהליכים שחווינו בעשורים האחרונים של הפרטה, גלובליזציה, ג'נטריפיקציה, קפיטליזם דורסני והתפרקות מעמד הביניים" מסביר פאבר, "זו שכבה חברתית שקיימת בכל רחבי העולם, אך אין לה באמת סמכות. הם לא מקבלי החלטות אלא מתווכי החלטות. תמיד מדברים על העניים או הטייקונים, אך ללא מנהלי הביניים המערך הזה כלל לא היה קיים". עוד ממשיך פאבר על הסרט שיצר עם X כי "הדמות בכובע הגרב ביצעה אקט תגובה לתמונות של אסירים ממחנה גואנטנמו שקיומו נחשף לראשונה באותה תקופה בתקשורת. זהו מחנה מעצר בשליטה צבאית אמריקאית בקובה, שאחרי הפלישה לעיראק בשנת 2002 הפך למקום אליו נשלחו, ללא משפט וללא הליכים, חשודים בפעילויות נגד ארה"ב. בגלל שהמקום לא נמצא על אדמת ארה"ב הוא אינו כפוף לריבונות מערבית-דמוקרטית וגם לא לחוקים ולאמנות בינלאומיות. בוצעו שם עינויים והפרות זכויות אדם חמורות. התייחסנו בסרט לשאלות בנוגע לטיבה של דמוקרטיה ומערכת ההסתרה הלא דמוקרטית שמופעלת כביכול בשם הדמוקרטיה וגם על העובדה שאנחנו, כאזרחים, שבויים במודל ניהול הביניים הזה" אומר פאבר.

אסיים את המאמר בציטוט מפסק הדין התקדימי שפרסמה השופטת רות רונן. נכתב בו שהדיון אינו סב סביב איזה עונש יש להטיל על הנתבעים אלא ש-"השאלה בפסק דין זה מתייחסת לתוצר של המעשים של האמנים":

"הסרט מהווה מימוש הזכות של הנתבעים לחופש ביטוי אומנותי. הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד של כל אדם. שלילתה צריכה לכן להיעשות רק במקרים נדירים, כאשר קיימת הצדקה משמעותית לכך.
הזכות לחופש הביטוי היא זכות שנהנה ממנה לא רק מי שמבקש לבטא אלא גם לקהל השומעים שלו. כאשר נשללת זכותו של דובר נשללת גם זכותו של קהל השומעים הפוטנציאלי לשמוע, לדעת, להתרשם ולקיים שיח על הדברים. דו-שיח זה הוא אחד היסודות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי. כאשר חופש הביטוי מתייחס ליצירת אמנות, הרי החופש של האמן להציג אותה, משליך על האפשרות של קהל הצופים הפוטנציאלי לראות את היצירה.
חשיפה ליצירת אמנות, מהווה אף היא נדבך חשוב של המשטר הדמוקרטי ושל התפתחות התרבות והאמנות. כך, חשיפה לסרט שהוא נושא פסק דין זה, תאפשר לציבור שיהיה מעוניין לצפות בו, להתרשם ממנו. ובין היתר בשאלת ערכו האמנותי של  צפייה בסרט עשויה להוביל לדיון במספר נושאים. ובשאלות שכדוגמתן נדונו אף באולם בית המשפט במסגרת ההליך הזה, כמו גבולות האמנות, הלגיטימיות של ביצוע עבירה לצורך יצירתה של עבודת אמנות וכדומה. דיון יוצר – כמו יצירות אמנות אחרות – בשאלות כאלה הוא דיון מפרה וחשוב. הקרנתו של הסרט תאפשר לציבור הרחב להיחשף לשאלות אלה. לכן, הצגתו לציבור איננה נוגעת רק לזכויות של הנתבעים, אלא היא נוגעת לזכויות של הציבור הרחב. קיומו של צו מניעה, שולל מהציבור, לפחות אותו ציבור שיש לו ענין לצפות בסרט, להתייחס לערכו, לאופן עריכתו ולתוכנו".

יש כאן תקדים משפטי שאומר במפורש ששיבוש הסדר הקיים, הפרת המוסכמות, ערעור החוק ובדיקת גבולותיו עשויים להוליד יצירות אמנות חדשות ומאתגרות.

שנים רבות עברו מאז פסק הדין, מוזיאון תל אביב לאמנות גדל והתרחב ומנהליו ומנהלותיו התחלפו לאורך השנים. אין לראות במאמר זה יציאה כנגד מוזיאון תל אביב אלא מסמך שמטרתו לעורר שיח ודיון אודות חשיבותם של יצירת האמנות וחופש הביטוי האמנותי, פועלם החשוב של האמנים והאמניות וחשיבותם המכרעת של מוסדות התרבות השונים המתווכים לשימור והגנה על פלורליזם ועל הדמוקרטיה.

הצג 1 הערה

  1. אזולאי התייחסה כמובן לפסל ״המזרקה״ שיצר מרסל דושאן בשנת 1917

1 תגובות על “3 שנים ותשע דקות”

    מעניין מאוד! תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת