תעודה על הקיר – התמקצעות תחום האוצרות בישראל

אלעד ירון בסקירה היסטורית נרחבת של התפתחות תחום האוצרות ותכניות ההכשרה לאוצרים בישראל משנות השבעים ועד היום

בישראל, בדומה לעולם, תחום האוצרות החל להתפתח כמקצוע מובחן לאורך המאה ה-20. עד שנות ה-60 לא היה שימוש במילה "אוצר", ובהתאם לא הייתה הגדרה מקצועית של  מי יכול להיחשב לאוצר. האוצרים היו, על פי רוב, מומחים מתחומים שונים ומגוונים שעסקו גם בהצגת אוספים לקהל, שימור האוסף, ניהול מוסדות, וכן הלאה.

אחת מנקודות המפנה המשמעותיות בהתמקצעות תחום האוצרות חלה בשנות ה-80, כאשר המקצוע הוגדר לראשונה בתקנות הנלוות ל"חוק המוזיאונים". תוכנית ההכשרה שהוקמה בעקבות החוק באוניברסיטת תל אביב הופנתה לאוצרים, אך בהתאם לחוק עסקה במוזיאולוגיה כתחום רחב. חינוך מכוון למקצוע האוצרות אפשר למצוא מאמצע שנות ה-90. ביתר שאת, אפשר למצוא תוכניות הכשרה לאוצרים בסופו של העשור הראשון של המאה ה-21, בנלווה לניסוח מבחני תמיכה למוסדות מוכּרים בתחום האמנות הפלסטית. במבחנים אלה נקבע כי כל מוסד תרבות מוכר חייב להעסיק אוצר, שהוגדר כמי שעבר הכשרה בתחום. כיום קיימות ארבע תוכניות שמעניקות תעודת אוצר מוכרת על פי חוק המוזיאונים. קיים בלבול מסוים בנוגע למעמד תוכניות ההכשרה המתאימות למבחני התמיכה באמנות הפלסטית. בינתיים, תוכניות חדשות צצות לרוב. התחושה היא כי השיח על אודות האוצרות כמקצוע מצוי בחיתוליו. רבים מעלים תהיות באשר לאופן שבו התחום מוגדר בחקיקה, ולאופן שבו ההגדרה הזאת משפיעה על תוכניות ההכשרה לאוצרים.

במסגרת המחקר בחנתי את ההיסטוריה של החקיקה בנושא האוצרות ואת מצב תוכניות ההכשרה לאוצרים שפועלות בימינו. לשם כך סקרתי עשרות דיונים בכנסת ובמועצת המוזיאונים, וכן ערכתי ראיונות עם 14 אנשי מפתח בתחומי המדיניות, ראשי מוסדות הכשרת אוצרים וחוקרים מובילים בתחום (ראו נספח). לבסוף, הבאתי לראשונה נתונים על המצב כיום, כפי שעלו מסקר שהופץ השנה על ידי איגוד האוצרות והאוצרים.

התמקצעות תחום האוצרות בישראל

עד 1970 – אוצרים ללא הכשרה

עד שנות ה-70 לא היה בארץ מנגנון הכשרה לאוצרים; אך בארץ פעלו במשך השנים אוצרים רבים, גם אם הם לא תמיד נקראו בשם הזה או עברו הכשרה מוסדרת.

ב-1992 פתח גדעון עפרת את מאמרו "לתולדות האוצר העברי (סקיצה)" בקביעה: "אמנות ישראל הסתדרה טוב מאוד ולאורך זמן בלי אוצרים". במאמר קבע עפרת שעד לשנות ה-50 אמנם פעלו בארץ אוצרים, אך – מלבד חריגים אחדים – אלה לא עונים לקריטריונים האידיאליים של המושג "אוצר" כפי שהוא מבין אותו: מחויבות אידיאית-תרבותית, יצירתיות, וכיוצא בזה. הם יכולים להיתפס אולי כ"קונואסרים מוזיאליים". לטעמו, הדוגמה המוקדמת ביותר לאוצר ישראלי "בבחינת אותו מנהל שהוא גם היסטוריון וגם בעל השקפה תרבותית כוללת ומעורבות עכשווית יוצרת", היא פריץ שיף בשנות ה-50, בזמן שפעל במוזיאון חיפה. בשיחה שערכנו כ-30 שנה מאוחר יותר הוא ציין כי באופן היסטורי, האוצרים בארץ היו מומחים, וכדי לרכוש הכשרה היה עליהם ללמוד את התחום על בוריו, או להצטרף למומחה אחר כשוליות. לעומת זאת, לטעמו, עד היום אוצרוּת היא לא מקצוע ולא משהו שאפשר ללמוד באופן ממסדי.1

אסנת צוקרמן-רכטר מזהה את ראשית התחום בישראל רק באמצע שנות ה-60. היא מגדירה את הקמת מוזיאון ישראל, אשר היווה לתפיסתה את נקודת המפנה בתחום, כ"מוסד הראשון בישראל שהציע באופן שיטתי מחשבה רעננה על התערוכה כמדיום, ובחן גישות חדשות לאוצרות". הדמות הראשונה שהיא מזהה כאוצרת, אלישבע כהן, ראתה את תמצית המקצוע של האוצר במומחיות – בעבודת הקונואסר. על המקצוע הזה כתבה כהן:

צריך להיות בעל ידע, אינטואיציה, כושר אבחנה בין טוב לרע, בין אמיתי למזויף, בין מקורי לחיקוי או להעתק. בקיצור, קונואסר האמנות צריך להיות איש משכיל, דק הבחנה, רגיש, שניכן באמות מידה אסתטיות מוצקות, זיכרון חזותי טוב ועין ביקורתית. נזכיר תכונה אחרונה, אף שלא אחרונה בחשיבותה – הקונואסר צריך לאהוב את החפצים שהוא עוסק בהם.2

רכטר רואה בגישה הזאת של אלישבע כהן שלב טרום-עכשווי של האוצרות, "שבו עמדת התיווך האוצרותי הייתה מעורפלת או סמויה מן העין, ואופני ההכשרה לאוצרות ומדדי השיפוט שלה לא היו מוגדרים".3 מעבר לכך, יהודית קול-ענבר מוסיפה כי בהיעדר הכשרה מוסדרת לאוצרים, כהן הוזמנה להעביר לאוצרי מוזאון ישראל הכשרה. אך בינתיים, ברוב המוזאונים בארץ המצב היה שונה: "מי יכול היה להרשות לעצמו כזו אלישבע?" היא שואלת. על כן, כפי שמספרים ענבר ועפרת, בשנים אלו רוב המוסדות בארץ היו מנוהלים על ידי "משוגעים לדבר" – מומחים מתחומים שונים, שאספו חפצים והציגו אותם בחללים שפעמים רבות הקימו וניהלו.4

רכטר טוענת כי בישראל, בשונה ממדינות בהן קיים ידע מוזאלי בן עשרות אם לא מאות שנים, "הכל קרה בו-זמנית", התחילו לחשוב כיצד לייצר פרוצדורה ושיטה שתגן על המוזאונים ועל האוספים, ותכשיר בעבורם צוות מקצועי במקביל לפריחה של אוצרות עצמאית. על כן, היא מדגישה, בשנות ה-80 – שבהן נחקק חוק המוזאונים – נוצר הלחֵם בין תחום המוזאולוגיה לבין האוצרות העכשווית. עובדה זו גרמה לדעתה לכך שכאשר הגדירו את תפקיד האוצר בחוק המוזאונים, "לא נתנו את הדעת על השינוי – קם פה תחום שהוא חדש והמוקד שלו שונה. אמנם קיימת השקה גדולה בין התחומים האלה, הם משפיעים אחד על השני, אחד נובע מן השני וכן הלאה; אך המחוקקים פשוט לא נתנו את דעתם על כך שאוצרות עכשווית היא גם תחום נפרד".5

1980-1971 – ועדת אברמוב לבדיקת מעמדם של המוזאונים

בשנות ה-70 החלו מחשבות על חקיקה חדשה בתחום המוזאונים. פקודת העתיקות הבריטית מ-1929 נותרה תקפה אחרי קום המדינה, והייתה החוק הראשון להגנה על נכסי תרבות בארץ, אם כי עסקה בעיקרה בארכיאולוגיה. אמנם החוק התייחס למונח "עתיקה", כך שאפשר לכלול בו כל יצירת אנוש מלפני שנת 1700 – כולל תמונות, ספרים, רישומים וכן הלאה – אך במידה והוא חל על ממצאים שאינם ארכיאולוגיים הוא לא נאכף. ב-1978 נחקק חוק עתיקות מעודכן, אשר כלל גם פרק בנושא מוזאונים; אך בהוראותיו לא הייתה התייחסות כלשהי להתמקצעות צוות המוזאון.

רק בראשית שנות ה-70 החלה האוצרות בישראל להפוך למקצוע. במובנים רבים, הכל החל ברגע פיקנטרי: סיפורה של חיילת משוחררת בשם יהודית קול-ענבר, שהלכה להיות דיילת. בכל מקום שבו עצרה מסביב לעולם, הלכה לבקר במוזיאונים. כשהחליטה שזה התחום בו היא רוצה להתמחות, חזרה לארץ והתקבלה ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר סיום הלימודים התקבלה לעבודה במשרד החינוך והתרבות כאסיסטנטית. מעט לפני שנכנסה לעבודה נפרץ במשרדה ארון מתכת סגור, ונגנבו ספרים שהיו שייכים לוועדת הצנזורה, שהייתה קיימת לפני זמנה. הדבר היחיד שנותר בארון היה תיקייה ובה רשימה של מוזיאונים ברחבי הארץ. בהמשך ריכזה ענבר את כל הוועדות במגוון תחומים רחב – מוזיקה, ספרים, מחול, אמנויות פלסטיות וכדומה. באותה התקופה יצאה אלישבע כהן לפנסיה מתפקידה כאוצרת ראשית במוזאון ישראל. השתיים חברו יחד ויצאו למסעות בין המוזיאונים ברשימה. בעקבות הסיורים ניגשה קול-ענבר לבוס שלה – ד"ר יוסף מכמן-מלקמן, מנהל המחלקה לאמנות במשרד החינוך והתרבות דאז – וביקשה ממנו להפוך להיות אחראית על תחום המוזיאונים בארץ. כך נולד תחום חדש במשרד החינוך והתרבות.6

עם הזמן הבחינה קול-ענבר כי בארץ פועלים מוזיאונים רבים עם אוספים מרהיבים אך עם קשיי תקצוב חמורים. כאשר פנתה בנושא הזה למכמן-מלקמן, הוא טען שמוטב להקים ועדה בנושא. במרס 1975 מינה שר החינוך והתרבות דאז, אהרן ידלין, ועדה לבדיקת מעמדם של המוזיאונים בישראל. על הוועדה הוטל "לבדוק את המבנה הארגוני, את הכשרת עובדי הסגל ואת הסידורים הנהוגים (במוזיאונים) לגבי רישום הרכוש, שימורו והצגתו לקהל". הוועדה, בראשות ד"ר שניאור זלמן אברמוב, חבר הכנסת באותה העת, הגישה את מסקנותיה במרס 1977.7

הוועדה זיהתה כי במשך השנים חלה צמיחה חדה בכמות המוזאונים בארץ, ובשנות פעילותה כבר היו כ‑100 מוסדות שהגדירו עצמם כמוזיאונים. על פי הדוח המסכם שפרסמה, המצב הזה יצר בעיה שסיכנה את הנכסים שהיו בראשותם, שכן "עם כל היות היוזמים מסורים לרעיונם, לא תמיד היו בעלי הכישורים המקצועיים הדרושים לניהול מוזיאון". המסקנה גובתה בדליית נתונים מ-41 מוזיאונים בנוגע להשכלתם המקצועית והאקדמית של עובדיהם. כמו כן, נטען בדו״ח, "הובאו לתשומת לב הוועדה מקרים של מייסדי מוזיאונים אשר הלכו לעולמם, ולא תמיד נמצאו להם יורשים רוחניים אשר גילו את המסירות של המייסדים". לבסוף, הוועדה קבעה כי התמקצעות צוות המוזיאונים בארץ היא הכרח, והדרך לעשות זאת צריכה לעבור בחקיקה.8

בהתאם, הוועדה הציעה כמה עקרונות שעל פיהם "אפשר יהיה במרוצת השנים לשפר את הרמה ההשכלתית והמקצועית של עובדי המוזיאונים". על פי העקרונות האלה, מוזיאון מוכר יתנהל על ידי אנשי מקצוע, וההכשרה שתידרש מאלה תהיה: (א) השכלה אקדמית כללית וניסיון, או הכשרה אקדמית מקצועית; (ב) עובד מקצועי המועסק במוזיאון ביום קבלת חוק המוזיאונים ימשיך בתפקידו בדרך קבע או לתקופת מעבר – עד שירכוש הכשרה אקדמית – בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות.9

כבר בשנות ה-70 המאוחרות התקיימו שני קורסים למוזיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הקורס למוזיאולוגיה א' העניק הכשרה עיונית; הקורס למוזיאולוגיה ב' התקיים בשיתוף עם מוזאון ישראל כסטאז'. בשנים אלו ענבר חברה לד"ר זיוה עמישי-מייזלש, שהייתה ראש המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, בניסיון לפתוח ביחד תוכנית שתתמקד כל כולה במוזיאולוגיה, ותקום בהתאם לחקיקה בנושא. באוניברסיטה ביטלו את ההצעה, שנראתה להם לא כלכלית ולא מתאימה למוסד אקדמי.10 במקביל, ב-1977 החל ד"ר מוטי עומר ללמד קורס במוזיאולוגיה במחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ופתח את הגלריה לאמנות ששכנה בחלל הכניסה לבניין מקסיקו לאמנויות באוניברסיטה.11 אך הקורס הזה, שהיה אחד מיני רבים במחלקה, היה דחוס ביותר ועיוני במובהק. על כן, לא היה מי שיתיימר לטעון שהחוגים המוקדמים למוזיאולוגיה בתקופה הזו יכולים להוות תוכניות הכשרה מספקות לצוות המוזיאונים בכלל, ולבטח לא לאוצרים בפרט.

2000-1981 – החקיקה בתחום, וראשית התוכניות להכשרת אוצרים

ממצאי ועדת המוזיאונים הוגשו לשר, ובאמצעותם גובשה הצעת חוק. לקראת ניסיון העברת החוק בכנסת התשיעית, ב-1981, נערכו ישיבות אחדות בנושא. דמויות מפתח מתחום המוזיאונים הגדולים כמו הקטנים הגיעו להעלות שאילתות בעקבות מסקנות הוועדה בכנסת. בעוד שהמוזיאונים הגדולים בחרו להתייחס בעיקר לנושאים תקציביים, לעיתים באופן שעורר כעס של ממש בישיבות הכנסת,12 נושא התמקצעות הצוות גרר בעיקר תגובות ממייצגי המוזיאונים הקטנים. משה ישראל, מנהל מוזיאון השפלה בכפר מנחם, טען כי המגמה המוצגת בהצעות הוועדה להגיע לאקדמיזציה של צוות המוזאון שגויה, וכי זו יוצרת חסם לצמיחה העצמית האופיינית למוזיאונים בארץ. לטעמו, "מגזר גדול של מוזיאונים לא יעמוד בזה". גליה בר-אור, שעבדה במשכן לאמנות בעין חרוד ולימים תנהל אותו, ענתה לו כי היא רואה בעובדי המוזיאון צוות מקצועי שנדרשת להם הכשרה. לדעתה, הבעיה היא שבארץ אין מקומות שבהם אפשר לרכוש הכשרה כזאת; קיימים קורסים מצומצמים למוזיאולוגיה שלא עוסקים בהיבט הטכני, והמקום ללמוד את הנושא הוא בעיקר בארצות הברית ובאירופה. יהודית שנדר מהמוזיאון לאמנות חדשה בחיפה טענה:

אם אנחנו רוצים שיהיו לנו אנשים בעלי הכשרה, אנחנו חייבים לדאוג לכך שנוכל להכשיר אותם. אי אפשר לשלוח אותם ללמוד בחוץ לארץ, כי לא כולם יכולים להרשות זאת לעצמם. אם החוק דורש שהם יהיו אנשי מקצוע, החוק צריך לדאוג לכך, וכדאי שהמוסדות האקדמיים יתחילו לחשוב בכיוון הזה.13

כאשר הוועדה האחראית על חקיקה חדשה במשרד המשפטים ראתה לראשונה את דוח ועדת המוזיאונים ואת הצעת החוק, היא התנגדה בתוקף לניסיון החקיקה בנושא, בטענה שפעמים רבות חוק חדש, בעיקר בתחומי התרבות, מזיק יותר מאשר מועיל. ענבר הציעה לחברי הוועדה להצטרף אליה לסיורים במוזיאונים בארץ, ולהיווכח במצבם. בסיכום הדברים הוחלט שאפשר לחוקק חוק מסגרת, שרוב תוכנו יהיה בתקנות שאותן אפשר לשנות ביתר קלות.14

ביולי 1981 התפזרה הכנסת התשיעית. לאחר התפזרותה הוחל על הצעת החוק דין הרציפות, והיא הועברה לדיון בכנסת העשירית. בכנסת הזו נוּסח "הנוסח הלבן" של החוק, אשר הכיל אמנם את הגדרת המוזיאון, את הקמת מועצת המוזיאונים ואת עקרונות החוק, אך נחשב שונה מהותית מן האמור בדוח ועדת המוזיאונים, בעיקר בכך שמרבית ההגבלות וההוראות לגבי מוזיאון הוסרו מן החוק והפכו למבוססות על חקיקת משנה. בין היתר נקבע כי "השר הממונה יקבע תקנות, וביניהן גם בעניין התמקצעות צוות המוזיאון".15

ברגע האחרון, לפני העברת החוק, הגיעה הודעה ממשרד האוצר כי לא יאשר להעביר את החוק כל עוד הוא כולל סעיף תקציבי על פיו האוצר יתחייב לתקצב את המוזיאונים. מתוך אמונה כי כאשר יהיה חוק שיחייב את המוזיאונים לעמוד בסטנדרטים גבוהים יימצאו על ידי המדינה התקציבים שיאפשרו להם לעשות זאת, הוחלט להמשיך בחקיקה.16

במרס 1983 החוק עבר בקריאה ראשונה.17 חודשים ספורים לאחר מכן עבר בקריאה שנייה ושלישית, ונקבע בו כי "מחובתה של הנהלת המוזיאון להעסיק עובדים מקצועיים לפי תקן שייקבע".18

בהתאם לאמור בחוק, יש להקים את "מועצת המוזיאונים", שבין תפקידיה לקבוע מה יהיו התקנות הנוגעות להתמקצעות צוות המוזיאון. בראש המועצה עמדה אלישבע כהן. במסגרת המועצה, שקמה זמן קצר לאחר מכן, נבחרה תת-ועדה שתפקידה לבדוק את נושא לימודי המוזיאולוגיה בארץ ולהציע פתרונות בתחום ההכשרה האקדמאית וההשתלמויות הדרושות לצוות המוזיאונים. בין חברי הוועדה נמנו יהודית קול-ענבר, ד"ר מוטי עומר, מרק שפס (שניהל את מוזיאון תל אביב), ד"ר מרטין וייל (שניהל את מוזיאון ישראל), ומתתיהו (מתי) דגן (שהיה סגן ראש המינהל לחינוך הדתי במשרד החינוך). חברי תת-הוועדה למדו, בין היתר, על קורסים דומים בארץ וברחבי העולם. לדוגמה, קיים פרוטוקול של הוועדה ממפגש עם ד"ר מרסלה ברנר, מומחית לחינוך בארצות הברית, אשר ערכה בפניהם סקירה של קורס המוזיאולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, שם היה קיים מסלול לתואר שני בנושא חינוך ומוזיאונים. הקורס נמשך שנה אחת, ולאחריו הבוגרים נדרשו להתמחות במוזיאונים במקום לכתוב עבודת גמר. ברנר דיווחה כי המוזיאונים בארצות הברית מקבלים מן הקרן הפדרלית לאמנויות תשלום בעבור כל מתמחה. בעקבות המפגש הועלו רעיונות שונים בנוגע לקורס הנדרש בארץ, ביניהם תוכנית ייחודית בנושא אוצרות או תוכנית למוזיאולוגיה הכוללת נושאים שונים בתחום הזה.19 בסיכום, מיולי 1983, אפשר לראות כי תוצרי תת-הוועדה היו מגובשים (ההדגשות במקור):

(א) סוכם כי היעד הקרוב ביותר הוא הפעלת קורס לאנשים העובדים בשטח, בעיקר מהמוזיאונים הקטנים, שאינם דווקא אקדמאים; (ב) בשלב שני נעבוד על הכנת קורס לבעלי תואר ראשון לפחות לקראת תעודה במוזיאולוגיה; (ג) לקורס הראשון יש לחפש מסגרת אוניברסיטאית או על ידי האוניברסיטאות. הקורס השני כמובן יהיה במסגרת אוניברסיטאית ובאמצעות המועצה להשכלה גבוהה; (ד) לעניין הקורס הראשון – מוטי [עומר] יבדוק את נושא הפעלת הקורס במסגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, במידה ולא – תקבע פגישה עם מנהל לימודי החוץ של אוניברסיטת תל אביב. מדובר בכ-6 שעות שבועיות ביום אחד; בכ-15 תלמידים מבחינת הדרכה, בשיתוף פעולה עם המוזיאונים. יש להכין הצעה לתוכניות לימודים לפני הפגישות בנושא עם גורמי חוץ. מוטי [עומר] ירכז את הנושא.20

לקראת התקנת התקנות לחוק, במשרד המשפטים הוסבר למועצת המוזיאונים כי אי אפשר ולא כדאי לדרוש מן המוזיאונים לשלוח את כל אנשי הצוות להכשרה. המשרד ייעץ לוועדה לזקק את בקשתה מן המוזיאונים לכדי אדם או תפקיד אחד בכל מוזיאון, שעליו תוטל החובה לעבור הכשרה. בהתאם, חברי הוועדה בחרו באוצרים אשר סימלו לדעתם את האדם המומחה מחד גיסא, וזה שצריך לעבוד עם המערכת באופן היקפי מאידך גיסא.21

בהמשך לחוק המוזיאונים, בספטמבר 1984, לאחר התייעצות עם מועצת המוזיאונים ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ולאחר אישור היועץ המשפטי, פרסם שר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר, את התקנות הנלוות לחוק. בתקנות אלו הוגדר לראשונה מי רשאי להיקרא "אוצר" מוזיאלי:

(א) מי שהוא בעל השכלה אקדמית בתחום מתחומי האוספים שבמוזיאון; (ב) מי שהוא בעל ניסיון של חמש שנים לפחות בתחום מתחומי האוצרות; (ג) מי שהוא אוצר יחיד במוזיאון והיה ערב תחילתן של תקנות אלה עובד בתפקיד אוצר במוזיאון במשך תקופה של פחות מחמש שנים והמנהל, על פי המלצת הנהלת המוזיאון, קבע כי הוא מתאים לכהן בתפקיד אוצר; (ד) מי שסיים קורס אוניברסיטאי לאוצרות שהכיר בו המנהל לעניין תקנות אלה.22

בשנים שלאחר חקיקת החוק והתקנת התקנות שקדה תת-הוועדה על פיתוח קורס המוזיאולוגיה, שיכשיר את צוות המוזיאונים. הוחלט כי התוכנית תתמקד בהכשרה רחבה למוזיאולוגיה, שתואמת את המודל האנציקלופדי, כדוגמת מוזיאון ישראל, ותקנה תעודה במוזיאולוגיה. האוריינטציה של התוכנית תהיה מעשית ולא תיאורטית (בהתאם לצורכי המערכת) ותדגיש את תולדות המוזיאונים ולאו דווקא את המוזיאונים לאמנות.

מוטי עומר היה במובנים רבים האדם המתאים ביותר לפתוח את הקורס. מצד אחד, היה לו עבר פעיל בתחום המוזיאולוגיה והאוצרות; מצד אחר, היה בעל תואר אקדמי. כמו כן, הגלריה שפתח בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב יכלה לשמש את תלמידי התוכנית העתידית. על כן הוחלט לפתוח את הקורס באוניברסיטת תל אביב, בפקולטה לחינוך, והוא אכן נפתח ב-1985 (אחרי שנה עבר למדעי הרוח, לחוג לארכיאולוגיה, ומשם לחוג לתולדות האמנות). למרות שרבים זוכרים שהחוג החל ביוזמתו של עומר ובניהולו, חשוב לציין כי ברוב שנותיו הראשונות נוהל על ידי ועדה שכללה את ענבר, וייל, עומר, כהן, ובמידה מסוימת את אבנר שלו, מנהל האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות דאז. כל אחד מן החברים גם לימד קורסים בתוכנית. לדוגמה, ענבר לימדה פרוגרמה והיסטוריה; וייל לימד בין היתר כיצד לגייס כספים בהולכו בכיתה אוחז בכובע ומבקש מן התלמידים לתת לו כסף בעבור מתנה למוטי עומר (את הכסף החזיר בסוף השיעור); עומר, לעומתם, היה מחובר הרבה יותר לצד הדידקטי של האוצרות. בנושא הזה הוא כתב:

אני מאמין שהמוזיאולוגיה היא דידקטית, וזו נקודה חשובה מאוד. אני רואה את עצמי כמורה, בסופו של דבר, והמוזיאולוגיה היא עוד ערוץ למתודולוגיה של הדידקטיקה, לצורך ללמד.

במשך תקופה ארוכה ישבה כהן בכל אחד מן הקורסים בתוכנית, כדי לאסוף התרשמויות ולשפר אותה.23

מעריב, 8.9.1995

מפרוטוקולי מועצת המוזיאונים אפשר ללמוד שב-1984 נרשמו לקורס 25 תלמידות ותלמידים, מרביתם עובדי מוזיאונים. מחיר הקורס היה 540 דולרים, מחיר שלדעת חברי הוועדה "אינו גבוה מדי, והמוזיאונים יכולים לעמוד בכך". הוסכם כי במקרים חריגים ינסה האגף לעזור בגיוס התקציב בעבור מוסדות שיתקשו לשלמו.24 ב-1986 דווח בישיבת מועצת המוזיאונים כי הקורס למוזיאולוגיה הוארך בסמסטר נוסף.25 מאז 1988 הלימודים נערכו בגלריה האוניברסיטאית על שם גניה שרייבר שהקים עומר, אשר עברה באותה השנה למשכן קבע. מאז ועד שנפטר עומר עמד בראש התוכנית. רק ב-1989 הקורס קיבל הכרה כלימודי תעודה. באותה השנה, מתוך 200 מועמדים שנגשו לקורס התקבלו 30. שליש מתקציב הקורס שולם על ידי משרד החינוך והתרבות, והיתרה על ידי התלמידים. המורים בקורס היו ברובם מתחום המוזיאונים, ביניהם מרצים אורחים מחו"ל. עד 1995 סיימו את הקורס באוניברסיטת תל אביב 90 תלמידים, רובם עובדי המוזיאונים בארץ.26

פגישת ועדת המוזיאולוגיה – ד"ר מוטי עומר וד"ר מרטין וייל בביתה של יהודית קול-ענבר, שנות ה-90, צילום: יהודית קול-ענבר

מלבד בניית תוכנית ההכשרה באוניברסיטת תל אביב פעלה מועצת המוזיאונים באפיקים נוספים כדי להכשיר כוח אדם. בין אלה היו ימי עיון, השתלמויות וכנסים שנערכו לקהילת עובדי המוזיאונים בתחומים שונים שאינם אוצרות. בין היתר, מועצת המוזיאונים שיתפה פעולה עם הסניף הישראלי של איקו"ם בראשותו של אבשלום זמר, שבאותן השנים הרחיב את פעילותו, כמו עם גופים אחרים.27 ב-1989 פרסמה המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות בעיתון "מעריב" פרסומת למלגת השתלמות בת שנה בחו"ל, בסך 15,000 דולר, "המיועדת לבעלי תואר אקדמאי בתולדות האמנות או לבוגרי הקורס במוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בעלי ניסיון בעבודה מעשית באוצרות אמנות בת-זמננו".28

מלבד פעולותיו של משרד התרבות היו גופים אחרים שעבדו על תוכניות דומות. מ-1987 נוסף לקורסים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב קורס למוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה.29 ב-1990 נפתחה באוניברסיטת חיפה תוכנית דו-שנתית ללימודי תעודה, במטרה להכשיר את עובדי המוזיאונים בצפון הארץ. התוכנית נבחנה על ידי ד"ר מרטין וייל, וזכתה להכרה על ידי משרד התרבות עד שנסגרה זמנית.30 ב‑1995 נפתח המחזור הראשון של "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה" בראשותה של ד"ר אריאלה אזולאי, שהוקם בשיתוף פעולה בין מוזיאון תפן ובית הספר קמרה אובסקורה. התוכנית הזו פעלה למשך שנים ספורות לפני שנסגרה, אך סימנה את ראשית העיסוק באוצרות בהקשרים חוץ-מוזיאליים, והדגישה בהכשרה לימודי תרבות חזותית לעומת תולדות האמנות או מוזיאולוגיה. בכך, היא הקדימה את זמנה, ודמתה לתוכניות ההכשרה העכשוויות הפונות באופן מודגש לאוצרים ולאו דווקא לצוות המוזיאונים.31

התפתחויות אלו, בשלהי שנות ה-80 ובשנות ה-90, סימנו עתיד שעשוי להתאים לחזון של הוועדה שבראשה עמד אברמוב – על פיו חוגים שונים יציעו תוכניות שיאפשרו את הכשרתם של עובדי המוזיאונים בארץ ובכך יספקו למוזיאונים הצומחים בישראל תשתית אנושית משובחת. יחד עם זאת, בשנים אלו השדה גדל מאוד, והמוזיאונים לא ניצבו עוד כענקים בשדה התרבות. מעמדם של האוצרים העצמאיים הלך וגבר, עד שפעמים רבות האפיל על מעמדם של אוצרי המוזיאונים.

2009-2002 – תבחיני תמיכה למוסדות מוכרים בתחום התרבות

חוק המוזיאונים היה החוק האחרון שחוקק במאה ה-20 בנוגע להכשרתם של אוצרים. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 חל שינוי נוסף, משמעותי מאוד. בחוק האמנות והתרבות, שפורסם בספר החוקים ב‑2002, נכתב סעיף הקובע כי "הממשלה תמנה את המועצה הישראלית לתרבות ואמנות" ובין תפקידיה "לייעץ לשר לעניין קביעת אמות מידה לתמיכה במוסדות תרבות ואמנות".32 בעקבות החוק הזה, ב-2009 נקבעו מבחני תמיכה (דרגה אחת מתחת לתקנות מחייבות) הקובעים את התנאים לתמיכה במוסדות התרבות המוכרים על ידי משרד התרבות. על פי המבחנים לחלוקת כספי תמיכות של משרד התרבות והספורט למוסדות ציבור מוכרים בתחום האמנות הפלסטית, המוסדות נדרשים להעסיק אוצר. המונח "אוצר" הוגדר כך:

בעל השכלה אקדמית בתחום האמנות הפלסטית שהוא אחד מאלה: (א) מי שסיים קורס לאוצרות שהוכר לעניין זה על ידי המחלקה לאמנות פלסטית: (א) בעל ניסיון של שלוש שנים לפחות באוצרות בתחום האמנות הפלסטית במוזיאון מוכר לפי חוק או חלל תצוגה נתמכים; (ב) בעל ניסיון של שבע שנים לפחות באוצרות בתחום האמנות הפלסטית כמפורט בפסקה (ב), אף אם אינו בעל השכלה אקדמית בתחום האמור.33

ב-2018 הוכנס תיקון קל לחוק הזה, כאשר לסעיפים ב' ו-ג' נוספה השורה: "נכון ליום 1 בינואר של שנת התמיכה".34

מבחני התמיכה האלה יצרו בלבול מסוים בשדה. מן החוק לא ברור האם קורס לאוצרות "שהוכר לעניין הזה על ידי המחלקה לאמנות פלסטית" זהה לתעודה באוצרות ומוזיאולוגיה שהוכרה על פי חוק המוזיאונים. הדרישות מתוכניות ההכשרה שמאושרות על ידי משרד התרבות כיום קשורות באופן הדוק לאוצרים מוזיאליים, והן לאו דווקא מתאימות לאוצרים עצמאיים. לדוגמה, יגאל צלמונה, שמוביל את התוכנית של בצלאל במוזיאון ישראל, הסביר כי הוא לא מאמין שיש לקורס שהוא עורך במוזיאון מה להציע לאוצר שאינו מתכוון לעבוד במוזיאון. על פי עידית עמיחי, שעמדה בראש תחום המוזיאונים והאמנות הפלסטית במשרד התרבות (2015-2000), וכיום עומדת בראש בית לאמנות ישראלית וגם מובילה את התוכנית להכשרת אוצרים במוסד, חלק מן המטרה של התבחינים הייתה דווקא להקל: במקרה הזה, אוצר המחזיק בתואר ראשון ובתעודת אוצרות בלבד יכול להיחשב לאוצר מוכּר, לעומת אוצר במוזיאונים שנדרש לתנאים נוספים. שלומית נמליך, היועצת בענייני מוזיאונים למשרד התרבות מ-2001 ועד עתה, מסבירה שגם תוכניות הכשרה שאינן מתאימות לחוק המוזיאונים מתאימות לסעיף א' שבמבחני התמיכה אם הן מאושרות על ידי המחלקה לאמנות פלסטית, וכל מקרה נבחן לגופו.35

חוסר האחידות בין שתי ההגדרות השונות של "אוצר" – זו בחוק המוזיאונים וזו במבחני התמיכה – מזכיר את דבריה של רכטר על הבלבול בין תחום המוזיאולוגיה לתחום האוצרות. כפי שהסבירה עמיחי, לעומת חוק המוזיאונים הנוקשה המטרה של מבחני התמיכה הייתה להקל, אך בכך גם נוצר שדה פרוץ יותר. בעוד במסגרת חוק המוזיאונים קיימת ועדה מוסדרת שתפקידה לאשר תוכניות הכשרה, במסגרת מבחני התמיכה אין הגדרה ברורה לתהליך האישור. עמיחי מספרת כי התהליך כלל מאז ומתמיד ועדה מסודרת שבחנה כל מקרה, אך אין הגדרה ברורה לקריטריונים שאמורים להנחות את הוועדה הזו. לדוגמה, כיום קיים מצב שבו במקרה של אוצר אחד הוועדה יכולה לבחור לאשר תוכנית לימודים, ובמקרה של אוצר אחר לדחות אותה התוכנית בדיוק. בהיעדר שקיפות, האוצרים פונים לתוכניות שכבר קיבלו חותמת – תוכניות מאושרות על פי חוק המוזיאונים – גם אם אלו לא באמת מתאימות לפרקטיקה שלהם בשטח כאוצרים עצמאיים.

2012-היום – ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה

במרס 2012 כינס משרד התרבות ועדה שמטרתה לבחון מחדש את הקורסים למוזיאולוגיה בארץ, ותיקים כחדשים. בראשות הוועדה עמד וייל, והשתתפו בה עמיחי, ענבר, נמליך, עדנה מושנזון (נציגת מועצת המוזאונים), רותה פלד (לשעבר ראשת תחום אוצרות המדינה), יעל ישראלי (לשעבר אוצרת בכירה במוזיאון ישראל), דורית ווליניץ (לשעבר יו"ר איקו"ם ישראל) ולאחר פרישתה של עידית עמיחי ב-2016 החליפה אותה מריה יריב, מנהלת תחום האמנות במשרד התרבות וב-2018 עו"ד שירית קייסין, מנהלת המחלקה למוזיאונים ולאמנות במשרד התרבות.

בפגישה הראשונה של הוועדה עלה כי מלבד הקורסים שנפתחו בעבר באוניברסיטאות תל אביב וחיפה,

מוסדות נוספים מקיימים קורסים לאוצרות ולמוזיאולוגיה, ובוגריהן משתלבים בעשייה המוזיאלית בארץ, אך לא תמיד עם הכשרה מתאימה.

על כן, הוועדה שמה לעצמה למטרה לבחון מחדש את התוכניות הפועלות בתחום, כמו גם את התנאים להכרה בתוכניות חדשות. בין הנושאים שעלו לדיון הייתה הצעה, שלא התקבלה בהמשך, לפתוח קורס חדש ביוזמת מינהל התרבות.36

בפגישה הבאה של הוועדה, במאי 2012, מושנזון הציגה מידע שאספה בנוגע למסלולי לימודים בחו"ל. על פי הסקירה, בעולם פעלו כ-250 מסלולים לתואר מוסמך במוזיאולוגיה. כמו כן התקיימה הפרדה גמורה בין מסלולים ללימודי מוזיאולוגיה לבין מסלולים לאוצרות.37

בפגישה הבאה, שנערכה ב-2014, השתתפה ד"ר איה לוריא כמומחית לתחום המוזיאולוגיה. חברי הוועדה קיבלו תדרוך מד"ר שוש רותם, לשעבר ראשת החוג למוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בנושא המסלול הקיים באוניברסיטה. מטרת הפגישה הייתה להסיק מן המסלול בתל אביב תנאים לתוכניות עתידיות שיאושרו על ידי הוועדה. בסקירה הזו עלה כי אין די מוזיאונים לקבל את כל הלומדים בתוכית להתמחות. על כן הועלתה גם הצעה להפנות תלמידים להתמחות באוספי האוניברסיטה או במרכזים לשימור אתרים שיש להם חלל תצוגה, ולאו דווקא במוזיאונים. כמו כן, מדבריה עלה כי חסרים בארץ מרצים ברמה גבוהה בתחומי המוזיאולוגיה, כפי שקיימים בקורסים מקבילים בחו"ל. לבסוף, חברי הוועדה התרשמו שרותם שמרה על רמה מקצועית גבוהה של מסלול הלימודים אחרי פטירתו של עומר. כמו כן, באותה הפגישה נסקרו תוכניות שונות ללימוד מוזיאולוגיה ואוצרות מחו"ל, כדי לשקול אם להכיר בהן. הוועדה החליטה כי המחלקה למוזיאונים תקבל את החלטותיה בתחום הזה בהסתמך על חוות דעת מקצועית מטעם מועצת המוזיאונים או ועדה מטעמה אשר תוסמך לאשר מסלולים של אוצרים בחו"ל. כמו כן, הוועדה הוסיפה לרשימה המקורית שהופיעה בתקנות חוק המוזיאונים את הסעיף "הנגשה דיגיטלית", כתחום שעל האוצרים להתמחות בו.38

הפגישה הבאה נערכה ב-2016, אחרי פרישתה של עמיחי ממשרד התרבות. באותה השנה הגיעו לפתחה של הוועדה שלוש פניות של מוסדות שביקשו הכרה. אחד המוסדות האלה היה בית לאמנות ישראלית, אותו החלה לנהל עמיחי בעצמה. מלבד התוכנית הזו הוצגו מסלול לתואר שני במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון וקורס מוזיאולוגיה בתוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות באקדמיה לאמנות בצלאל. במהלך הפגישה גובשו באופן סופי העקרונות המקצועיים ותנאי הסף המנחים את שיקול הדעת של מועצת המוזיאונים לעניין ייעוץ למנהל בעת ההכרה בקורס מוזיאולוגיה כהכשרה של אוצר. בין אלה, הוועדה העלתה את הדרישות כי הקורס יתקיים מטעם מוסד אקדמי מוכר על ידי המל"ג ויחייב את המצטרפים בתואר ראשון לפחות כתנאי קבלה; התוכנית תתאים למחשבה על מוזיאולוגיה כפי שנוסחה בשנות ה-80 ותכלול – אוצרות, רישום, קטלוג, תנאי שימור וחינוך, וכן לימודי הנגשה דיגיטלית והתנהלות מוזיאון; כל אוצר משתתף יחויב בהנחיית אוצר מקצועי בעל רקע בעבודה במוזיאון; על הסטודנטים להגיש עבודות גמר, אשר צריכות לכלול תיק תערוכה על כל רכיביו; על עבודות אלו להיבדק בידי צוות שישולבו בו גם בוחנים חיצוניים בעלי ניסיון בתחום המוזיאלי; המורים צריכים להיות מומחים מהתחומים השונים של המוזיאולוגיה: אוצרים, מעצבים, רשמים, אנשי חינוך מוזיאלי וכדומה; על המוסד לקיים שיתוף פעולה עם לפחות ארבעה מוזיאונים מתחומי דעת שונים, לצורך סיורים לימודיים; על הלימודים להימשך לפחות ארבעה סמסטרים בהיקף של שש שעות שבועיות לפחות; בנוסף ללימודים העיוניים נדרשת התמחות בהיקף של 84 שעות לפחות במוזיאונים מוכרים או באתרי מורשת בעלי תצוגה מוזאלית או באוניברסיטאות בעלות אוספים מוזיאליים; מנחה ההתמחות צריך להיות אוצר שעבד לפחות עשר שנים במוזיאון מוכר.39

תעודה באוצרות ומוזיאולוגיה, בית לאמנות ישראלית

לאחר דיון בשלוש הבקשות שהונחו לפני הוועדה הוחלט להכיר בתוכנית באוניברסיטת בן-גוריון באופן מותנה למשך שנתיים; גם התוכנית בבצלאל הוכרה למשך שנתיים, אך הוחלט לגביה כי "כל עוד לא יינתן ביטוי לתחומי דעת נוספים, מסיימי הקורס יוכלו לשמש כאוצרים לתחום האמנות בלבד"; לבסוף הוחלט כי התוכנית בבית לאמנות ישראלית, שעדיין לא החלה לפעול, תיבחן מחדש לכשתקום.40

הפגישה הבאה של הוועדה נערכה ב-2017. בתחילת הישיבה הוגדר ההבדל בין קורס המכשיר לאוצרות בלבד לבין קורס למוזיאולוגיה:

אוצרות – הכנת תערוכה על כל מרכיביה – מחקר, איסוף ובחירת פריטים, כתיבת טקסטים, שאילות, ביטוח, הובלה, עיצוב וכו'. מוזיאולוגיה – טיפול באוסף, מחקרו, שימורו, פרסומו, ובנוסף – הכנת תערוכה על כל רכיביה – מחקר, איסוף ובחירת פריטים, כתיבת טקסטים, שאילות, ביטוח, הובלה, עיצוב וכו'.41

בפגישה הוחלט כי המנדט של הוועדה הוא להמליץ בנוגע לקורסים במוזיאולוגיה בלבד. מתוך הבנה שמצאי המוזיאונים בארץ מוגבל ביחס לכמות האוצרים הוחלט כי "גם אם לא כל הבוגרים ישמשו כאוצרים במוזיאונים הם יהיו מודעים לאופי העבודה במוזיאון ויהוו בעתיד קהילה תומכת". בהמשך סוכם שלא להגביל את ההכרה לבוגרי הקורס בבצלאל כאוצרים לתחום האמנות בלבד וכן שלא להכיר בתוכנית באוניברסיטת חיפה כפי שהוגשה לוועדה. כמו כן, כי לאחר שני מחזורי בוגרים תיבחן ההכרה במסלול המוזיאולוגיה בתוכנית בבית לאמנות ישראלית.42

בפגישה הבאה והאחרונה עד לימינו, שהתקיימה ב-2018, חברי הוועדה התרשמו לטובה מההיצע המקצועי של הנושאים המועברים בתוכניות שפעלו על תנאי, והמליצו בפני מליאת מועצת המוזיאונים להכיר בארבעה מסלולים להכשרת אוצרים בהתאם לנדרש בתנאי הסף: באוניברסיטת תל אביב, בבית לאמנות ישראלית, באוניברסיטת בן-גוריון ובאקדמיה לאמנות בצלאל. יחד עם זאת, חברי הוועדה ביקשו להקפיד על מתן משקל רב יותר ללימוד ההיבטים המעשיים בעבודת האוצר או המוזיאולוג, בעיקר לסטודנטים שמתכוונים לקבל הכשרה מקצועית כאוצרים במוזיאונים.43

החל מ-2018 הוועדה בוחנת את כל ארבעת הקורסים המוכרים בתחום, כולל זה באוניברסיטת תל אביב, כדי לאשר שהם פועלים בהתאם לתוכנית שנקבעה. המאמץ הזה מתקדם ביתר שאת בימי הקורונה, עת הקורסים כולם מועברים בזום.44

מאז שהמחלקה בחיפה הפסיקה להיות מוכרת, פועלות בישראל ארבע תוכניות להכשרת אוצרים המוכרות לפי חוק המוזיאונים. הראשונה היא המחלקה באוניברסיטת תל אביב; זאת על אף שבשנים האחרונות היא עברה טלטלות רבות. בהובלתה של ד"ר תמר מאיר, התוכנית מחכה לאישור המל"ג כדי שתוכל להעניק תואר שני. התוכנית הכוללת התמחות באוצרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב אשר נפתחה ב-2007, במסלול לתואר שני. ב-2014, התוכנית שיתפה פעולה עם המועצה לשימור אתרים בניסיון לתת מענה לצורך של מוזיאונים הנדרשים לתעודת אוצר אך אינם מתמקדים באמנות. השותפות הזו הפסיקה, אך הכוונה ליצור מסלול עם ראייה רחבה של תחום האוצרות המוזיאלית ממשיכה להדריך את האוניברסיטה.45 התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל שנפתח ב-2009 וכולל התמחות באוצרות וניהול מוסדות תרבות. ב-2015, בצלאל הוסיפה לתוכנית קורס התמחות במוזיאון ישראל בניהולו של יגאל צלמונה.46 ב-2016 הצטרף לרשימה בית לאמנות ישראלית, בשיתוף מוזיאון הרצליה לאמנות. זוהי התוכנית היחידה שפועלת כיום שאינה מכוונת לסטודנטים לתואר שני. על פי שלומית נמליך, היועצת לענייני מוזיאונים למשרד התרבות, סביר כי בזמן הקרוב תצטרף לתוכניות אלו התוכנית שנפתחה ב-2017 במסגרת המחלקה ללימודי חוץ ולימודי המשך בשנקר, הכוללת מסלול ללימודי המשך באוצרות בעיצוב, בהובלת גלית גאון.47

שיעור של פרופ' מנחם ברינקר המנוח בתוכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, 2013, צילום: ד"ר ברוך בליך

2007-היום – תוכניות לא מוכרות להכשרת אוצרים

כבר ב-1992 טען גדעון עפרת כי "חברת השפע של האוצרים יצרה אינפלציה של אוצרים, ולמעשה מאיימת לדלל את מושג האוצר ולרוקן אותו מתכניו". בין היתר, הוא הצביע על התוכנית באוניברסיטת תל אביב, אשר "תרמה אף היא לשפע הנדון". יחד עם זאת, העיר, "לא ברור אם לאורך זמן תימשך האינפלציה הזו".48 עשרים שנה לאחר מכן, בכתבה מאת יעל סובינסקי בעיתון כלכליסט, אפשר לראות שהאינפלציה גואה:

האוצרות תפסה את מקומו של עיצוב הפנים כתחום לימודים מבוקש, ו-11 תוכניות כבר פועלות בארץ כדי לקלוט את המבקשים להצטרף בדרך זו לעולם האמנות.49

מלבד התוכניות המרכזיות שמעניקות תעודת אוצר מוכרת על ידי משרד התרבות על פי חוק המוזיאונים, קיימות תוכניות רבות שפועלות או שפעלו בישראל במשך השנים. ב-2007 נפתחה תוכנית ללימודי תעודה באוצרות בסמינר הקיבוצים, אשר פעלה שנים אחדות בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית, עד שדרכיהם נפרדו ב‑2010, ולימודי האוצרות בסמינר הפכו לחלק מן התואר השני באוריינות חזותית בחינוך ולאחר מכן למסלול נפרד ללימודי תעודה. כיום, המנהלת הטרייה דרורית גור אריה שוקדת על חידוש התוכנית. ב-2008 קמה התוכנית ללימודי תעודה באוצרות אמנות עכשווית בקמפוס היחידה ללימודי חוץ של הטכניון בתל אביב, שם נפתח גם קורס ללימודי תעודה באוצרות אמנות עכשווית. כאשר בית לאמנות ישראלית קיבל אישור להעניק תעודת אוצר ב-2016, נסגרה התוכנית בשל חוסר ביקוש.50 ב-2008 נפתחה תוכנית חדשה לתואר שני עם התמחות באוצרות באוניברסיטת חיפה, שהחליפה את הקורס ללימודי תעודה במוזיאולוגיה. תלמידי התואר בחיפה מתמחים במוזיאוני חיפה. כמו כן קיימים לימודי תעודה באוניברסיטת בר-אילן עם "התמחות באוצרת ובמוזיאולוגיה של ההיסטוריה של ארץ-ישראל ושל אמנות יהודית". לימודי תעודה ב"אוצרות אמנות עכשווית" במכון שכטר בירושלים, עם התמקדות באוצרות של אמנות עכשווית.51 התמחות באוצרות במסגרת תואר ראשון במדרשה בבית ברל בהתאם לתפיסה כי "אוצרות היא תחום אמנות נוסף ואמן יכול להיות גם אוצר". תוכנית לתואר ראשון במכללת ספיר, המקנה לתלמידיה "כלים תיאורטיים ומעשיים הדרושים לאוצר, תוך שימת דגש על מקומה של האמנות בחברה ובמרחב הציבורי והדרכים שבהן האוצרות יכולה להתקשר לאקטיביזם ולשינוי חברתי". במכללת אורנים נפתחו שני מסלולים ללימודי אוצרות: לימודי תעודה או תואר שני רב-תחומי במגמת אוצרות עם דגש על חינוך. לבסוף, נפתח קורס בבית המכירות הפומביות "שורשים", המתאים גם "למי שטרם סיים את לימודי התואר הראשון".52

נתונים עדכניים

ב-2020 ערכתי, בשיתוף עם איגוד האוצרות והאוצרים שאני בין מייסדיו, סקר על אודות המצב העכשווי של שוק האוצרות בישראל. על הסקר ענו 213 אוצרות ואוצרים. בין היתר, אלה התייחסו להתמקצעות בתחום האוצרות בארץ. המשיבים התבקשו לציין האם והיכן למדו אוצרות. בעוד 35% מהם למדו במוסדות המעניקים תעודת אוצר בהתאם לחוק המוזיאונים, 41% לא למדו אוצרות כלל והשאר למדו במוסדות אחרים או בחו"ל. ראוי לציין כי, מניסיוני האישי, לא כל מי שלמד במוסד המזכה בתעודת אוצר אכן מחזיק באחת כזו. אני עצמי למדתי בתואר השני בבצלאל לפני לימודי הדוקטורט, אך טרם הצטרפתי לקורס המיוחד המקנה את התעודה.

מתוך סקר איגוד האוצרות והאוצרים, 2020

חומר הלימוד הנלווה לתעודת האוצר המוכּרת על ידי משרד התרבות לתחום המוזיאונים אינו רלוונטי לרבים מן האוצרים הפועלים כיום בשטח. התוכן שנלמד בקורסים קשור במחשבה בת 40 שנה על אודות התנהלותו של מוזיאון. אוצרים עצמאיים אינם מבינים מדוע עליהם ללמוד את התוכן הזה ומה הוא תורם לעבודתם בשדה, אך בהיעדר שקיפות בנוגע לקורסים המתאימים לאוצרים עצמאיים, הם מצטרפים לקורסים שידועים כמעניקים תעודה.

חוסר הרלוונטיות של תעודת האוצר התבררה בסקר של איגוד האוצרות והאוצרים בדרך נוספת: כאשר נשאלו מהן דרישות הסף לחברות באיגוד האוצרות והאוצרים, תעודת האוצרות נבחרה במקום האחרון.

כאשר היא נזכרת במאמצי החקיקה שהובילה בשנות ה-80, יהודית קול-ענבר חוששת שמשרד המשפטים, שהתנגד אז לחקיקה חדשה בתחום, צדק:

התממשה התחזית הגרועה של אנשי משרד המשפטים. חשבנו שאנו מחוקקים חוק אשר יוכל, באמצעות דרישותיו המקצועיות מהמוזיאונים, להשיג להם כספים כדי לעמוד בהן; זאת למרות שירד ממנו הסעיף התקציבי. בשנים ההן הייתי מסבירה למשל שצריך רסטורציה, ואת הכסף דאגתי לקבל ממשרד האוצר או מקרנות פרטיות, וכך הוקם מרכז מיוחד לתחום בשיתוף עם מוזיאון ישראל. עשינו ביחד עם אגף התקציבים באוצר מכרז בין-לאומי לתוכנה למוזיאונים. הקמנו את כתב העת במוזיאון, והוצאנו חוברות שסיכמו נושאים שנידונו בימי העיון כגון פרוגרמה רעיונית. אם היה צריך תקציב לשמירה, עשינו יום עיון עם המשטרה, הרצנו את אחראי השמירה של מוזיאון ישראל בכל הארץ כדי לקבל חוות דעת ולגייס כספים. היום, לא רק שהמוזיאונים אינם מצליחים לגייס מן המדינה תקציבים ראויים בתחום, אלא שהיא משתמשת בחוק כשוט ובכך היא פוגעת במוזיאונים שלא עומדים בתקנות, גם אם אין להם שום דרך לעמוד בהן.53

ד"ר מרטין וייל מסתייג מגישתה. לדעתו, המוסדות בארץ למדו להניח כי הכסף תמיד יזרום. רבים לא עמדו מול השוקת השבורה שמשמעותה – שאם לא מגייסים כספים, אזי אין מוזיאון. הוא מספר:

כאשר הייתי צעיר באתי לחפש עבודה במוזיאון ישראל. ראיין אותי טדי קולק שהציב בפני שתי אפשרויות: לגייס כספים או לצאת מן הדלת.

לדעתו, העובדה שתוכניות ההכשרה שפועלות כיום בארץ לא מאפשרות לצוות ללמוד כיצד לגייס כספים היא הבעיה. אולי זו לא ההכשרה שדרושים לה האוצרים עצמם, אך גם הם קורבן של הבעיה הקרדינלית הזאת בתחום. בוועדות שבהן היה חבר דחף להרחבת לימודי גיוס הכספים על ידי אוצרים.54

עידית עמיחי נוטה להסכים עם ענבר. היא מזכירה את חוק הקולנוע, שכלל סעיף תקציבי והצליח לשנות את התחום מן היסוד. לעומת זאת, במצב כיום,

קיים חוק יפה, שמקיף את כל מה שחשוב למוזיאונים, אך ללא הסעיף התקציבי הוא פשוט הופך את כולם לעבריינים.55

ד"ר ליאת פרידמן, העומדת בראש התוכנית לתואר שני למדיניות ולתיאוריה של האמנויות בבצלאל בשנים האחרונות, טוענת שעל אף הכוונות הטובות שהובילו את מובילי חוק המוזיאונים לארגן ולשמר את אוצרות האמנות של המדינה, החוק מבטא מנגנון של כוח:

משרד התרבות הוא גוף רגולטיבי והחוק מעניק לו את הסמכות לאשר תוכניות ולהעניק הכרה באמנים, באמניות וביצירות תרבות. הכוח לעשות זאת נתון בידיו בזכות העובדה שהמוזיאונים תלויים במשרד התרבות תקציבית. זו מערכת שלטונית ופוליטית, ולא מערכת המתעניינת בשאלה מהי אמנות או מהו מוזיאון. בארץ, כמו בעולם, המדינה מתמודדת עם שורה של אספנים ובעלי הון הרואים באמנות מקור להרחיב את תיק ההשקעות. מנקודת המבט הבוחנת את השחקנים בשוק ההון, חוק המוזיאונים פועל במסגרת הסדרה של עושר לאומי. המדינה צריכה כלי לשלוט באמצעותו באספנים העשירים ובאוצרות התרבות, האספנים מבקשים לקדם את תיקי ההשקעות שלהם למרות התערבות המדינה. זהו דיון על כוח יותר משהוא דיון על אמנות ועל תרבות. זהו מאבק על העושר מצד המדינה ומצד בעלי ההון על גבם של מוסדות התרבות, האוצרות והאוצרים, האמניות והאמנים.56

בכל זאת, על פי ראשי התוכניות עימם דיברתי, הדבר החשוב ביותר לכל אחד מהם הוא החופש האמנותי והאקדמי. רבים מהם מאמינים שהגורם שיוכל לגרום לסטודנטים לראות את המורכבות הפוליטית של התחום הוא אקדמיזציה. אלה חושבים, בדומה לד"ר מוטי עומר בעבר, שהגיע הזמן שהתחום ייתמך במסגרת תיאורטית רחבה, בדומה למצב ברחבי העולם.57 לאחרים נראה שמלבד ניסיון אין דרך ללמוד אוצרות. בין אלה, יגאל צלמונה וד"ר גדעון עפרת. לשניים הסתייגות כללית מעצם הרעיון של לימודי אוצרות. בעוד צלמונה טוען שאפשר ללמוד רק אוצרות מוזיאלית, עפרת מאמין שאוצרות היא לא דבר שאפשר ללמוד כלל וכלל:

איני מאמין בשום הכשרה. זה הכל תעשיית כספים חסרת ערך. התנסות וצבירת ניסיון הן הדרכים היחידות להפוך לאוצר. התוכניות שקיימות כיום בארץ הן מאמץ מאולץ ליצור תוכנית שמצדיקה את הכותרת. אוצרות זו דרך חיים, גיבוש של הרבה ידע והתנסויות. זה לא מקצוע. הכל חוץ ממקצוע. אוצר צריך להיות מערכת חושית רודפת וחיה עם מחושים מפותחים, ואז להתחיל לפעול. אני לא חושב שקיימת שיטה. יש לכל היותר שיחה ביקורתית בעקבות התנסויות על ידי טעיה ותיקון עם בני שיח ראויים בעיניך. אולי, כדי להיות קונואסר אפשר ללמוד, אך זה לא ייתן לך דבר כדי להיות אוצר במובן האידיאלי המקובל עליי.58

למרות הביקורת שעולה מן השדה, אין ספק כי הביקוש לתוכניות אלו רק גובר והולך. התוכניות נפתחות והסטודנטים נרשמים. רבים מראשי החוגים טענו דיסקרטית שמן התוכניות שלהם יוצאים בקושי עשרה אחוזים שפועלים כאוצרים, במוזיאונים או בכלל. עם מצאי התוכניות הרחב שפועל בארץ, ומהם נפלטים כל שנה רבבות בוגרים, אפילו השיעור הזה נשמע מוגזם.

על כן עולה השאלה: מהי הלגיטימציה של התוכניות הללו? ביתר שאת, האם לא הגיעה העת להתאים את התקנות של חוק המוזיאונים, שבשנות ה-80 הקדימו את זמנן, למצב המשתנה של התחום? האם לא הגיע הזמן להבהיר את מעמד תוכניות ההכשרה שמיועדות לאוצרים שאינם מתחום המוזיאולוגיה? ואולי, לשאול באופן רדיקלי יותר: האם אפשר להכשיר אוצרים כמקצוע, והאם החוק בנושא הוא הפתרון היעיל ביותר להסדרה הזו אם למוסדות אין את הכלים הדרושים כדי לעמוד ביעדים שהוצבו להם?

נספח – ראיונות

יהודית קול-ענברלשעבר מנהלת המחלקה למוזאונים ולאמנות במשרד התרבות, הייתה מהמזמינים של ועדת אברמוב ובין מנסחי חוק המוזאונים בשנות ה-80.29.12.2020
פרופ' זיוה עמישי-מייזלשניהלה את המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1979-1975, אז הייתה תוכנית לפתוח תואר באוצרות.3.1.2021
ד"ר מרטין וייללשעבר המנהל של מוזאון ישראל ושותף במהלכי החקיקה בשנות ה‑80. חבר בוועדה שמונתה על ידי השרה לימור לבנת לבחינת החוק בשנות ה-2000 ומעולם לא הגישה מסקנות. חבר בוועדה שבדקה את תוכניות ההכשרה בעשור השני של שנות ה-2000.30.12.2020
עידית עמיחילשעבר מנהלת המחלקה למוזאונים ולאמנות במשרד התרבות. בין מנסחי התקנות בשנות ה-2000, וממייסדי הוועדה לבדיקת תוכניות ההכשרה בעשור השני של שנות ה-2000. כיום מנהלת בית לאמנות ישראלית, וראשת התוכנית ללימודי אוצרות.5.1.2021
שלומית נמליךהיועצת בענייני מוזאונים למשרד התרבות מ-2001.4.1.2021
ד"ר אסנת צוקרמן רכטרחוקרת תחום האוצרות בישראל, יועצת אקדמית לבית לאמנות ישראלית.30.12.2020
ד"ר גדעון עפרתחוקר ולשעבר אוצר.31.12.2020
יגאל צלמונהלשעבר אוצר ראשי במוזאון ישראל ורכז התוכנית המשותפת ללימודי אוצרות באקדמיה בצלאל ובמוזאון ישראל.4.1.2021
ד"ר ליאת פרידמןראשת לימודי מדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל.4.1.2121
ד"ר תמר מאירראשת לימודי אוצרות ומוזאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.31.12.2020
ד"ר רונית מילאנוראשת המגמה למזואולוגיה ואוצרות, המחלקה לאמנות ותרבות חזותית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.29.12.2020
ד"ר סיגל ברקאילשעבר ראשת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים.28.12.2020
שירה פרידמןראשת התוכנית ללימודי תעודה באוצרות אמנות עכשווית במכון שכטר למדעי היהדות.30.12.2020
טלי תמירלשעבר ראשת לימודי התוכנית לאוצרות בטכניון.1.1.2021

הצג 58 הערות

  1. גדעון עפרת, אוצר-גרילה. (בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020). עמ' 185-182; אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר גדעון עפרת, 31.12.2020.
  2. מצוטט באסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל-אביב: רסלינג, 2020), עמ' 214.
  3. אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל אביב: רסלינג, 2020), עמ' 214.
  4. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר גדעון עפרת, 31.12.2020; אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020
  5. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר אסנת צוקרמן רכטר, 30.12.2020.
  6. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020.
  7. דו"ח ועדת המוזאונים, 1977.
  8. דו"ח ועדת המוזאונים, 1977, עמ' 4, 5, 28-27.
  9. דו"ח ועדת המוזאונים, עמ' 15.
  10. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020; אלעד ירון, ריאיון עם זיוה עמישי-מייזלש, 31.12.2020; ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזיאונים, התשמ"א 1981, שאילתות (16.3.1981).
  11. אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל-אביב: רסלינג, 2020), עמ' 394-393.
  12. ראו למשל: ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזאונים, התשמ"ג 1983 (3.1.1983).
  13. ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזיאונים, התשמ"א 1981, שאילתות (16.3.1981).
  14. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020.
  15. ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזיאונים, התשמ"ב 1982, שאילתות חברי הוועדה (24.5.1982); ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזיאונים, התשמ"ב 1982 (24.6.1982).
  16. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020.
  17. ועדת החינוך, התרבות והספורט – חוק המוזיאונים, התשמ"ג 1983 (7.3.1983).
  18. חוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983 (30.6.1983).
  19. מוזיאונים, כללי. משרד החינוך. מספר תיק לציטוט: ISA-education-education-000hw8q, עמ' 110, 115 (https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b071706800171a7/File/0b0717068099b57e); אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל-אביב: רסלינג, 2020), עמ' 199.
  20. מוזיאונים, כללי. משרד החינוך. מספר תיק לציטוט: ISA-education-education-000hw8q, עמ' 60 (https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b071706800171a7/File/0b0717068099b57e).
  21. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020; אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר מרטין וייל, 30.12.2020.
  22. תקנות המוזיאונים, התשמ"ה – 1984.
  23. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020; אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר מרטין וייל, 30.12.2020; אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל אביב: רסלינג, 2020), עמ' 406.
  24. כמו כן עולה כי מוזיאונים מסוימים, לדוגמת מוזיאוני חיפה ומוזיאון האסלאם, עדיין מיאנו לשלוח את חבריהם להשתלמות. ראו: מדיניות מערכת החינוך – מוזיאונים. משרד החינוך. מספר תיק לציטוט: 000hjoz, עמ' 139 (https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b071706800171a7/File/0b0717068097bc8a/Item/09071706863625d8).
  25. מדיניות מערכת החינוך – מוזיאונים. משרד החינוך. מספר תיק לציטוט: 000hjoz, עמ' 44 (https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b071706800171a7/File/0b0717068097bc8a/Item/09071706863625d8).
  26. מדיניות מערכת החינוך – מוזיאונים. משרד החינוך. מספר תיק לציטוט: 000hjp0, עמ' 59 (https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b071706800171a7/File/0b0717068097bc8b/Item/090717068639c04b); מוזיאונים בישראל. (ירושלים: הוצאת אריאל, 1995), עמ' .25
  27. מוזיאונים בישראל. (ירושלים: הוצאת אריאל, 1995), עמ' 25.
  28. מעריב , 22.12.1989, 26.12.1989.
  29. מעריב, 2.10.1987.
  30. מעריב, ה-19 ביוני 1990; אלעד ירון, ריאיון עם סטפני רחום1.1.2021; אלעד ירון, ריאיון עם שלומית נמליך, 4.1.2021.
  31. אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל. (תל אביב: רסלינג, 2020), עמ' 48.
  32. חוק התרבות והאמנות, התשס"ג-2002.
  33. ילקוט הפרסומים 5934, 24.3.2009, עמ' 3042.
  34. ילקוט הפרסומים 7 24.4.2018, עמ' 7118.
  35. אלעד ירון, ריאיון עם עידית עמיחי, 5.1.2021; אלעד ירון, ריאיון עם שלומית נמליך, 4.1.2021; אלעד ירון, ריאיון עם יגאל צלמונה, 4.1.2021.
  36. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 26.3.2012.
  37. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 15.5.2012; אלעד ירון, ריאיון עם עידית עמיחי, 5.1.2021.
  38. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 27.1.2012.
  39. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה, 28.7.2016.
  40. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה, 28.7.2016.
  41. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 27.11.2017.
  42. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 27.11.2017.
  43. ועדת משנה לחקיקה לבדיקה מחודשת של הקורסים למוזיאולוגיה , 24.7.2018.
  44. אלעד ירון, ריאיון עם שלומית נמליך, 4.1.2021.
  45. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר רונית מילאנו, 29.12.2020.
  46. יעל סובינסקי, "הדרך לאוצר". כלכליסט, 30.10.2013, עמ' 36-34; קרן גולדברג, "תעודת אוצר". ערב רב, 4.10.2016.
  47. אלעד ירון, ריאיון עם שלומית נמליך, 4.1.2021.
  48. גדעון עפרת, אוצר-גרילה. (בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020) עמ' 192, 197.
  49. יעל סובינסקי, "הדרך לאוצר". כלכליסט, 30.10.2013, עמ' 36-34; קרן גולדברג, "תעודת אוצר". ערב רב, 24.10.2016.
  50. אלעד ירון, ריאיון עם טלי תמיר, 1.1.2021.
  51. אלעד ירון, ריאיון עם שירה פרידמן, 31.12.2020.
  52. יעל סובינסקי, "הדרך לאוצר". כלכליסט, 30.10.2013, עמ' 36-34; קרן גולדברג, "תעודת אוצר". ערב רב, 4.10.2016.
  53. אלעד ירון, ריאיון עם יהודית קול-ענבר, 29.12.2020.
  54. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר מרטין וייל, 30.12.2020
  55. אלעד ירון, ריאיון עם עידית עמיחי, 5.1.2021.
  56. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר ליאת פרידמן, 4.1.2021.
  57. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר תמר מאיר, 31.12.2020; אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר סיגל ברקאי, 28.12.2020.
  58. אלעד ירון, ריאיון עם ד"ר גדעון עפרת, 31.12.2020.

5 תגובות על תעודה על הקיר – התמקצעות תחום האוצרות בישראל

    תודה רבה, מאמר מאיר עיניים וחשוב.
    אחד ה"חורים" בחוק המוזאונים לגבי האוצר הוא שאין ציון מפורש שהאוצר/ת מחוייב/ת להיות בעל/ת התמחות בתחום הספציפי שבו עוסק המוזאון או הענף שעליו הוא/היא ממונה. לפי המאמר, הדרישה הזו הייתה קיימת בחוק בראשיתו ("מי שהוא בעל השכלה אקדמית בתחום מתחומי האוספים שבמוזאון") ואילו במבחני התמיכה שצוטטו בהמשך אין התייחסות למומחיות ספציפית. המקרה של מוזאון האסלאם בירושלים – הפרשה עדיין לא הסתיימה – הוא דוגמה לבעייתיות של המצב, כך שאוצרת המוזאון אינה מומחית כלל בתחום (להבדיל מהאוצרת הקודמת שפרשה), מה שאפשר או לפחות הקל על ההחלטות משמעותיות ביותר של המנהל, שאף הוא לא בא מן התחום, ובראשון ההחלטה למכור חפצים ייחודיים ובעלי חשיבות מהדרגה הראשונה מאוסף המוזאון, או ההחלטה להסיר מן התצוגה מוצגים מסוימים שאינם לטעמו. במסגרת הדיונים לקראת תיקון לחוק המוזאונים המתקיימים בימים אלה במשרד התרבות ועניינם סוגיית המכירה של פריטים מהאוסף, יש טעם גם לדייק יותר את הגדרת תפקיד האוצר במוזאון בהקשר להתמחות והשכלה אקדמית רלוונטית.

    נכון מאד.
    לדעתי יש טעם גם לדייק יותר את הגדרת תפקיד ופרופיל האמן בהקשר להתמחות והשכלה אקדמית רלוונטית.
    כבר היום האמן הוא חוליה מישנית בשרשרת האמנות, חובה אם כן להחזירו למקום הראוי לו. אין ספק שבניית מסלול התמחויות והשכלה אקדמי רלוונטי ויחודי עבורו בלבד ( בנפרד ממסלול האוצרות) יכול לעשות רק טוב

    קראתי בענין . לעניות דעתי ראוי להגדיר הייטב מהו תפקידו של אוצר בשיח האומניתי תרבותי הכללי. האם חלק ממחויבותיו ולו גם המוסרים הוא להכיר את העשייה האומניתית בשטח ? לעקוב אחריה הייטב . האם הוא מתוך עצמו ואישיותו ראוי שיזום פעילות אומנותית בדרכים חדשות ? . השיח האמנותי תרבותי היום נושק לכלכלה מדיניות וכמובן תאוריות שונות , אך עם כל זה יש לשאוף ליצור בוגר אוצר שבנוסף לכך יהיה מסוגל לגבש מחשבה מקורית ומבוססת

    גם האוצרת החדשה של המוזאון הימי הלאומי חסרת הכשרה בארכיאולוגיה ואו בהיסטוריה ימית.

    כתבה מקיפה ומעניינת.
    בפועל האוצר הוא "המנצח על התערוכה".
    תפקיד האוצר רחב מאוד והכשרה ספציפיסית היא חשובה אך לא תספיק בעת הקמת תערוכה.
    תפקידי האוצר רבים: פניה למחקר, פרסום, הנגשה, חינוך ,מעקב אחר עבודת המשמר,בדיקת טמפ לשמירה על המוצגים הובלה,תאורה, ניהול אוסף, יצירת קשרים, חוזים, ארועים ועוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת