תעודת אוצר

ישראל, כמו ארצות אחרות בעולם, שרויה באינפלציה של תוכניות ללימודי אוצרות. מי מרוויח מהן? מי מפסיד? האם שדה האמנות ערוך בכלל לקלוט את בוגרי התוכניות? והיכן עשוי לצמוח דור חדש של אוצרים משמעותיים?

"תם העידן של פטיש מסמר והופ אתה אוצר", הכריז בפשטות גדעון עפרת בערב ההשקה של התוכנית החדשה ללימודי אוצרות של הבית לאמנות ישראלית. תפקיד האוצר עבר תהפוכות רבות בשני העשורים האחרונים, מעלייתם של ה-super-curators דוגמת הנס אולריך אובריסט ועד האופנה החדשה של הזמנת אמנים לאצור ביינאלות ותערוכות ענק. יחד עם השינויים האלו, זינק מספרן של תוכניות לימודי האוצרות, בעולם כמו גם בארץ.

התוכנית החדשה של הבית לאמנות ישראלית, הפועלת בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-אביב–יפו, מצטרפת לשלוש התוכניות הקיימות בתל-אביב – תוכנית האוצרות והמוזיאולוגיה הוותיקה של אוניברסיטת תל-אביב; לימודי התעודה באוצרות של סמינר הקיבוצים, שנפתחה ב-2007; ותוכנית אוצרות אמנות עכשווית במסגרת לימודי החוץ של הטכניון, שפועלת כבר שמונה שנים. נוסף על אלו פועלים מחוץ לתל-אביב לימודי אוצרות במסגרת לימודי מוסמך – מגמת האוצרות בתואר השני למדיניות ותיאוריה בבצלאל, שנפתחה לפני ארבע שנים; התואר השני בתולדות האמנות ותרבות חזותית במגמת אוצרות באוניברסיטת בן-גוריון; והתואר השני עם התמחות באוצרות בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה – תוכנית מצומצמת של כעשרה סטודנטים במחזור הפועלת כבר כשמונה שנים. זאת בלי להזכיר מסלולים אחרים, כגון לימודי אוצרות במסגרת תואר ראשון באמנות או לימודי תעודה במכללה האקדמית בית-ברל וקורס אוצרות ועיצוב תערוכות במרכז ההשתלמויות של בר-אילן, שגם הוא נפתח רק השנה.

מהי הסיבה לאינפלציה הזו? ואיך התוכניות השונות הללו מתייחסות ללימודי אוצרות? כדי לענות על השאלות האלו כדאי לחזור אחורה, לשנת 1984, אז נפתחה התוכנית הראשונה בארץ ללימודי אוצרות באוניברסיטת תל-אביב. באופן מפתיע, התוכנית הקדימה אפילו את תוכניות לימודי האוצרות בארה"ב ובאירופה, שהחלו להיפתח רק בשנות ה-90. הראשונה היתה תוכנית לימודי האוצרות של הוויטני בניו-יורק, שנפתחה ב-1991. שנה לאחריה נפתחה תוכנית התואר השני באוצרות ב-Royal College of Art בלונדון, ושנתיים לאחר מכן נפתחו המרכז ללימודי אוצרות בבארד קולג' בניו-יורק והתוכנית הנחשבת של מרכז האמנות דה-אפל באמסטרדם. אך יש להפריד בין לימודי אוצרות ללימודי מוזיאולוגיה. התוכנית באוניברסיטת תל-אביב נפתחה כדי "להוציא מן הכוח אל הפועל את הנאמר בחוק המוזיאונים, שנתקבל בכנסת בשנת 1983, המחייבים להעסיק אנשי צוות שרכשו השכלה מוכרת בתחום האוצרות והמוזיאולוגיה".[1] ואכן, רוב הסטודנטים בשנותיה הראשונות של התוכנית היו עובדי מוזיאונים שנשלחו להשלמת לימודים.

מאז נראה שאותה חותמת הכשר שמעניק משרד התרבות עדיין רלבנטית עבור רוב התוכניות הפועלות כיום, הגם שהמשרות המוסדיות הקיימות לאוצרים בארץ מעטות ומספר הבוגרים שאכן עובדים במוסדות מסוג זה לאחר הלימודים הוא מזערי. בשנה שעברה הוסיפה תוכנית התואר השני בבצלאל לתכנים שלה קורס בחירה ייעודי במוזיאולוגיה בשיתוף עם מוזיאון ישראל, שמאפשר, לסטודנטים שבוחרים בכך, את ההכרה של משרד התרבות. יגאל צלמונה, מרכז מגמת האוצרות בבצלאל, טוען כי "התעודה הזו מעניקה סוג של הבטחה לתעסוקה. מעבר לכך, האוצרות היא מקצוע. האוצר במוסד הוא פן חשוב של עבודת האוצרות. מתוך הניסיון שלי כאוצר וכאיש מוזיאון במשך שנים רבות, היה לי חשוב לגרום לסטודנטים להבין את חשיבות הפרקטיקה של האוצרות, כדי שלא יגיעו למצב שבו הם לא מכירים את חדר המכונות של העשייה האוצרותית. הרגשתי בפירוש שזה חסר".[2]

יגאל צלמונה. צילום: אנדרי ויינר, וויקיפדיה

יגאל צלמונה. צילום: אנדריי ויינר, ויקיפדיה

התואר השני באוניברסיטת בן-גוריון נמצא בהליכים מתקדמים להשגת אישור משרד התרבות, וגם התוכנית החדשה של הבית לאמנות ישראלית מתגאה בכך שהמסלול נבנה על-פי כל דרישות המשרד, בתקווה לזכות בהכרתו בעתיד הקרוב. רודי בינט, שעומדת בראש התוכנית החדשה, מציינת: "כל אחד שעובר פה ברחוב יכול להיות אוצר אם נותנים לו לאצור תערוכה, לא צריך תעודה בשביל זה. אבל אני בהחלט בעד המגמה הזו שמצפה ממוזיאונים להעסיק אנשים שיש להם תעודה במוזיאולוגיה, ואני בעד שיהיו הרבה כאלה. זו מגמה מבורכת".

עידית עמיחי, לשעבר ראש תחום המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות, מסבירה כי המוזיאונים מחויבים להעסיק אנשי מקצוע ובראשם אוצר – כתנאי סף לקבלת הכרה. מעבר לכך, מוזיאונים מנוקדים לצורך תקציב: "כל אוצר במוזיאון מקבל ניקוד מסוים. אם המוזיאון מעסיק אוצר שלא לפי הקריטריונים [אחד הקריטריונים הוא בוגר קורס אוניברסיטאי מוכר לאוצרות], המוזיאון לא מקבל את התקצוב הספציפי הזה. לכן התעודה הזו מאוד חשובה, בינתיים, ועד לא מזמן לאוניברסיטת תל-אביב היה מונופול על התעודה הזו".

עמיחי, שעזבה את המשרד ביולי 2014, מציינת כי עוד ב-2009 הציע צוות המשרד תיקונים לחוק המוזיאונים, ובהם עדכון להגדרות המוזיאון והאוצר כך שהאחרונה תכלול גם עבודת מחקר. השינויים עדיין לא אושרו מסיבות לא ידועות, וחוק בן יותר מ-30 שנה עדיין מכתיב את ההתנהלות. עמיחי וצוותה גם גיבשו את הקריטריונים להכרה של משרד התרבות בקורסי אוצרות. אחד מהם קובע כי על הקורס לכלול לימודי "אוצרות, רישום, קטלוג, תנאי שימור, חינוך, לימודי הנגשה דיגיטלית והתנהלות מוזיאון".[3]

ד"ר לי ויינברג, המלמדת במגמת האוצרות בתואר השני באוניברסיטת חיפה וכתבה את הדוקטורט שלה על אוצרות בעידן הדיגיטלי, מדגישה: "אני לא מזלזלת בתעודת האוצר, היא נמצאת שם מסיבות ראויות, לא כל אחד יכול להיות אוצר. השאלה היא מה הם הקריטריונים ואם יש צורך לחדש ולרענן אותם. איך אנחנו מצפים שהתעודה הזו תגן על המקצוע, על בעלי המקצוע ועל האקדמיות. הרבה דברים התעדכנו במקצוע האוצרות בשנים האחרונות, והשיח בארץ עדיין צעיר. היתרון בכך הוא שיש אפשרות לשינוי והכל עדיין גמיש, מצד אחד, ומצד שני, השיח הקיים לא תמיד מספק".

ובאמת, מעבר לתכנים מסוימים, שכמה מהם נשמעים היום ארכאיים, הכרת משרד התרבות מכתיבה גם גישה מאוד צרה לפעולת האוצרות ולדמות האוצר, שלפיה האוצר הוא חלק ממוזיאון או מוסד אחר. התפיסה המנוגדת, של אוצר עצמאי, נדחקת לשוליים בכמה מהתוכניות.

בנוף הזה, התוכנית של הטכניון, שבראשה עומדת טלי תמיר, היא ייחודית. זו התוכנית היחידה בארץ שמתרכזת אך ורק באמנות עכשווית, בדומה להרבה מהתוכניות הפועלות בחו"ל. כמו כן, התוכנית מטפחת את מודל האוצר העצמי. "אנחנו מלמדים את הדברים הפרקטיים המוסדיים, אבל מתוך היכרות של השטח, שיש פה מעט משרות מוזיאליות. גם כל האוצרים שמלמדים בתוכנית הם אוצרים עצמאיים. האוריינטציה שלנו היא יותר אנטי-ממסדית, ביקורתית, וכוללת פעולות במרחב הציבורי ואמנות בקהילה. אבל עדיין לא ניתקנו מהמסורת של האוצר שצריך לקחת יצירה ולכתוב עליה, זה עדיין קיים", מדגישה תמיר.

טלי תמיר

טלי תמיר

רבים מסכימים כי אי-אפשר באמת ללמוד או ללמד אוצרות; אפשר רק לצבור ניסיון דרך התנסות מעשית. רוב האוצרים המרכזיים שפועלים בעולם כיום לא למדו אוצרות, אלא תולדות האמנות, היסטוריה, מדע המדינה או פילוסופיה, מהסיבה הפשוטה שקורסים לאוצרות לא היו קיימים אז. "אוצרות לא באמת צריך ללמוד, זה לא רפואה או הנדסה. מי שעובד בשטח עם אמנים ומתחיל להתנסות יגיע בערך לאותו מקום. כל התוכניות האלו הן בגדר קיצורי דרך, אבל הן לא הכרחיות", מדגיש סרג'יו אדלשטיין, לשעבר ראש הקורס לאוצרות במרכז לאמנות עכשווית בקלישר.

בשנת 2011 התפרסמה ב"Frieze" כתבה שעסקה בריבוי לימודי האוצרות בשני העשורים האחרונים. מריה לינד, שעמדה בראש התוכנית ללימודי אוצרות בבארד קולג', אמרה שם: "רוב האוצרים המעניינים כיום מגיעים מרקע אחר או לימודים שונים. זה קצת כמו פוליטיקאים ומורים – זה קצת מפחיד כשאתה מבין שהם לא עשו שום דבר אחר חוץ מלעסוק בפוליטיקה או ללמד (…) אם יש שלושה דברים שכל חינוך יכול להציע – מתודולוגיה, שיח וקשרים – תוכניות ללימודי אוצרות בדרך כלל מציעות רק את השניים האחרונים".[4] זאת מפני שהאוצרות, כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא תחום צעיר, שעדיין לא הצליח להשתית מתודולוגיה או קנון ברורים.

אז מה טיבם של השיח והקשרים שהתוכניות בארץ מציעות? ראשית, יש לציין שסגל המורים בכל התוכניות מורכב בעיקר מאוצרים ואנשי אקדמיה, כך שאין כמעט ייצוג לאמנים. זו עובדה מפתיעה, בהתחשב בכך שאוצר עובד, בראש ובראשונה, עם אמנים, ואם תוכניות הלימודים יכולות להציע בעיקר קשרים, ייתכן שזה סוג הקשרים שהן צריכות להתמקד בו. מעבר לכך, רוב ראשי התוכניות מעידים על שאיפה לשלב תיאוריה ופרקטיקה, כאשר החלק התיאורטי כולל לרוב היסטוריה של עשיית תערוכות בארץ ובעולם, תיאוריות ביקורתיות וקורסי כתיבה. רוב התוכניות דורשות פרויקט גמר מעשי שבו הסטודנטים פועלים באופן עצמאי או בקבוצות להפקת תערוכה, מרמת הרעיון והמחקר ועד הביצוע. רבות מהתוכניות גם פועלות בשיתופי פעולה עם מוזיאונים וחללי תצוגה שמציעים אפשרויות של התמחות. כ-50% מהלימודים בתוכנית של הבית לאמנות ישראלית, לדוגמה, יתקיימו במוזיאון הרצליה, במטרה לחשוף את התלמידים להתנהלות מוסדית יומיומית. התואר השני בבצלאל, כאמור, משתף פעולה עם מוזיאון ישראל.

התוכנית של סמינר הקיבוצים פעלה בעבר בשיתוף פעולה עם המרכז לאמנות עכשווית בקלישר, כאשר בית-הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים פעל במבנה הסמוך. לפני כארבע שנים הופסק שיתוף הפעולה, וסיגל ברקאי החליפה את אדלשטיין בתפקיד ראש החוג. אדלשטיין מעיד כי "היה רצון ליצור סינרגיה בין בית-הספר לאמנות לבית-הספר לאוצרות, ובאמת הסטודנטים לאוצרות בהתחלה היו מעורבים עם הסטודנטים לאמנות ועזרו להם בתערוכות הגמר ובכתיבה. הרעיון הבסיסי היה טוב, אבל הביצוע היה בעייתי. המטרה שלנו בשיתוף הפעולה עם סמינר הקיבוצים היתה לקדם את התוכנית מבחינת תעודה מוכרת, ואולי אפילו תואר שני באיזשהו שלב, כל הדברים שלנו כמרכז אמנות היה קשה יותר להתעסק איתם. אבל הסמינר דרש שהתוכנית תהיה רווחית או לפחות לא גרעונית, מה שדרש מאיתנו לגייס כ-20 תלמידים בשנה, שזה מספר מאוד גדול, ובאותה תקופה הביקוש לא היה גבוה כמו היום".

כעת פועלת התוכנית בסמינר הקיבוצים שבצפון תל-אביב, ופרויקט הגמר כולל הפקת תערוכה בחלל אמנות קיים בליווי מנחים. ברקאי מציינת כי היא מאמינה ש"חלק מהלימוד של אוצר הוא לעשות פיצ'ינג לתערוכה שלו ולמכור אותה למוסד שהוא רוצה לעבוד איתו. כך הוא עובד קשה יותר על פיתוח התערוכה עצמה. בעבר בקלישר היה חלל קבוע עבור תערוכות הבוגרים, וראינו שזה נכנס לשגרה והפך להיות עוד קורס, ולא ממש פעולה תרבותית של אוצרות".

בתוכנית של הטכניון, לעומת זאת, ההצעה לתערוכת הגמר נשארת במישור התיאורטי. תמיר מסבירה: "אין גלריה, לא מקימים תערוכה ואני לא מאמינה בזה כל-כך, כי האמצעים שעומדים בפני סטודנטים הם לא תנאים שאפשר לעשות מהם תערוכות, אז אני מעדיפה שהמחקר יהיה וירטואלי, כלומר שהסטודנט יוכל לכלול בהצעה שלו עבודה של סופי קאל לדוגמה, אם היא מתאימה למחקר שלו, גם אם מבחינה מעשית הוא לא יכול להביא אותה. כלומר, המחקר הוא בלתי מוגבל. אני מעדיפה את האופציה המקסימליסטית הזו כי זו האופציה שהקורס יכול להציע. כשהם ייצאו למציאות, המציאות כבר תגביל אותם".

מונח שחוזר לעתים קרובות בהקשר לערכים הנרכשים במסגרת לימודי אוצרות הוא אתיקה. צלמונה טוען כי ההוכחה לכך שאוצרות היא מקצוע היא העובדה שקיים קורפוס של אתיקה מקצועית. ויינברג מסכימה: "יש יסודות חוקיים לאוצרים שעובדים במוזיאונים ויש דיון בינלאומי על האתיקה של מקצוע האוצרות, ואנחנו מקווים להכין את האוצרים שלנו לסוג של אחריות חברתית. חשוב מאוד שהאוצרים שלנו יהיו מודעים להשלכות האתיות במקצוע שלהם. בסופו של דבר הם אחראיים על חינוך המוני, הם מנכיחים ידע ומעבירים אותו".

התפיסה הזו, של אוצר כמתווך של ידע, מעידה על שינוי לא רק במהותה של דמות האוצר עצמו, אלא גם בהבנת המעשה האוצרותי בכללותו – השיח התיאורטי הבינלאומי מתייחס ל"מפנה האוצרותי" ומקדיש מחשבה רבה לCuratorial- כפרקטיקה רחבה יותר של ייצוג ותיווך ידע מסוים. הדגש על הפן התיאורטי בא לידי ביטוי בתוכניות הלימוד באירופה ובארה"ב, הכוללות לאחרונה גם תוכניות דוקטורט בלימודי אוצרות, כגון התוכנית Curatorial/Knowledge בגולדסמיתס שבלונדון, ששמה מעיד על האתוס האוצרותי שעומד מאחוריה.

אך עבור כמה מהתוכניות הפועלות בארץ, תפיסה זו עדיין נחשבת חדשנית למדי. בינט, ראש התוכנית החדשה של הבית לאמנות ישראלית, מדגישה: "לא הייתי מדברת על אוצרות כידע. פעם ראשונה שאני שומעת את זה. אני מסכימה עם ייצוג של גישות אוצרותיות שונות, ויש לנו קורס שלם על הנושא הזה, שמעבירים מרצים שונים. אבל התייחסות לאוצרות כבנייה של גוף של ידע היא לא משהו שהתוכנית הזו תציע. היא תציע ידע תיאורטי שקשור לאמנות ישראלית, ידע פילוסופי בתיאוריות אוצרותיות וידע בכתיבה והפנים המעשיות של אוצרות שנדרשות ממי שאוצר בגוף ציבורי או פרטי גדול. למיטב הבנתי, הדבר הכי חשוב לאוצר הוא להכיר את המטריה, את החומר שלו".

ברקאי, מצדה, אומרת כי "התוכנית מתחילה מנקודת המוצא של המפנה האוצרותי, המעבר מאוצר משמר לאוצר עצמאי. ואנחנו מכירים את הגישות שלפיהן כל דבר יכול להיות אוצרות, אבל אנחנו לא דוגלים בזה. אנחנו דוגלים בהקמת תערוכות מעמיקה שמשלבת תיאוריה ומחקר ועבודה מול אמנים ורגישות וקשב לאמן ולצרכים שלו. אנחנו מחנכים אותם להיות אוצרים שפעילים בשדה האמנות, ולא קשקשנים".

אופי התוכניות מושפע, כמובן, גם מקהל הסטודנטים. רוב ראשי התוכניות מעידים על קהל מאוד מגוון, שיוצר, לצד שוני חברתי ועניין, גם בעייתיות מסוימת בהבניית תוכני הלימוד. לצד סטודנטים צעירים השואפים להתמקצע ולעבוד כאוצרים, מושכות התוכניות גם סטודנטים מבוגרים יותר, המחפשים קריירה שנייה או פשוט הרחבת אופקים. מעבר לכך, וזה כבר נושא בפני עצמו, הרוב המוחץ של הסטודנטים הם נשים. במחזור האחרון של התוכנית בטכניון למד רק סטודנט אחד.

רבים מהבוגרים מעידים כי הטרוגניות הסטודנטים דווקא תרמה לדיון ולריבוי של נקודות מבט. איריס ברק, מנהלת אוסף דובי שיף ובוגרת תוכנית לימודי האוצרות באוניברסיטת תל-אביב, טוענת כי "בתור מישהי שהגיעה עם ניסיון בתחום, עם נגיעה בגלריה מסחרית ולאוסף פרטי, עם רצון ללמוד על הפן המוזיאלי והפרקטיקה האוצרותית, התוכנית לא נתנה לי את מה שרציתי, משום שהיא התפרשה על יותר מדי תחומים שהיו פחות רלבנטיים עבורי, עם העניין שלי באמנות עכשווית. אין מספיק דגש על העשייה העכשווית או על תיאוריות ביקורתיות. אבל היא כן פתחה לי את הראש מעבר לתחום הספציפי שלי".

הילה כהן-שניידרמן קוראת חומרים מקצועיים ב"חדר מצב", צילום: איתי זיו

הילה כהן-שניידרמן קוראת חומרים מקצועיים ב"חדר מצב", צילום: איתי זיו

הילה כהן-שניידרמן, בוגרת התוכנית של המרכז לאמנות עכשווית וסמינר הקיבוצים ומרצה בתוכניות של סמינר הקיבוצים, הטכניון ובעתיד גם הבית לאמנות ישראלית, מסבירה: "אני עשיתי תואר שני בספרות עברית, ודווקא לימודי האוצרות היו הרבה יותר משמעותיים בשבילי מאשר הלימודים האקדמיים. יש משהו בללמוד משהו בשביל לעשות בו שימוש שמאוד מחדד אותך. הגעתי לתוכנית אחרי שניהלתי שנה את החללית בירקון 70, וזה עדיין נתן לי ספקטרום המחשה אדיר ובעיקר גרם לי להבין את גודל האחריות".

ייתכן כי פריחת לימודי האוצרות, בהקשר הבינלאומי, היא פשוט חלק מתופעת האקדמיזציה של האמנות, שלרוב מוזכרת בהקשר שלילי, ולא תמיד בצדק. בישראל נדמה שאינפלציית התוכניות אינה נובעת בהכרח מתוך רצון להתמקצע ולהתמקד במובן אקדמי, אלא דווקא להפך. הרבה מהתוכניות נפרשות על פני תחומים רבים והופכות למעין לימודי תרבות או העשרה. עבור ליאת פרידמן, שעומדת בראש התואר השני במדיניות וביקורת בבצלאל, "התוכניות האלו הן לימודי תרבות במובן הרחב, לא רק של אמנות, אלא של כל צורות התרבות למיניהן, איך מאגדים אותן, איך מייצרים אותן, איך אוצרים אותן, מהי החשיבה שעומדת מאחורי הדברים האלה. כך אני רואה את התוכניות לאוצרות, או לפחות את התוכנית שלנו".

תמיר מציעה הסבר רדיקלי אפילו יותר: "מקצוע האוצרות וצורת החשיבה האוצרותית החליפו את מה שהיה פעם 'הרצאות על אמנות'. היום כבר לא מסתפקים בהרצאה בחוג לתולדות האמנות על האימפרסיוניסטים. השילוב של תיאוריות ביקורתיות ושדה פעיל ועתיר אנרגיות הוא שילוב מורכב ומתוחכם יותר. הפרסום של הבינאלות הרבות, הדוקומנטות הענקיות וכל המגה-תערוכות הפך את עולם האמנות לסדרה של אירועים. תערוכה נתפסת, לצערי, כ'הפקה', כ'אירוע' זוהר ונוצץ. אנשים נמשכים לשם". כלומר, הלימודים מכוונים לא רק לעשיית תערוכות, אלא גם לצריכתן. יש ביקוש, והמוסדות החינוכיים מנסים לרכוב על הגל.

אבל האם הגל באמת כה סוחף? בפועל, נראה שהשוק אינו מוצף באוצרים. כהן-שניידרמן סיימה את לימודיה לפני ארבע שנים, ומאז, לדבריה, לא נוספו לשדה דמויות משמעותיות. "אני דווקא מרגישה שאין מספיק אוצרים. הלוואי שזה היה אחרת", היא אומרת. גם עמיחי מציינת שיש בארץ מחסור קשה באוצרים מקצועיים, דווקא בתחומים שמעבר לאמנות, כגון היסטוריה ואתנוגרפיה. המחסור מורגש לא רק בבוגרים, אלא גם בסטודנטים עצמם. עמיחי מספרת שלמיטב ידיעתה, בגלל ריבוי התוכניות, לרבות מהן אין מינימום נרשמים, ולכן עדיין לא ברור אם כמה מהן ייפתחו בשנה הבאה. ואכן, תמיר מאשרת כי המחזור הבא של הטכניון לא יפתח עקב מחסור בנרשמים, "כתוצאה מהאינפלציה בתוכניות אוצרות במרחב תל אביב". כלומר, באופן פרדוקסלי, אינפלציית התוכניות מביאה דווקא לצמצום מצבת האוצרים. התוכניות ממשיכות להיפתח, אבל מספר הסטודנטים לא בהכרח עולה.

————–

[1]  אתר התוכנית: https://arts.tau.ac.il/museolo/about

[2]  כל הציטוטים מתוך ראיונות שנעשו בשבוע האחרון, אלא אם כן מצוין אחרת.

[3]  מתוך "עקרונות מקצועיים ותנאי הסף המנחים את שיקול הדעת של מועצת המוזיאונים, לעניין ייעוץ למנהל בבואו להכיר בקורס המוזיאולוגיה כהכשרה של אוצר".

[4] Look & Learn, Christy Lange, Frieze, 1th September 2011, https://frieze.com/article/look-learn, last accessed: 26 September 2016.

3 תגובות על תעודת אוצר

    סקירה חשובה – הגידול במס׳ הסטוד׳ אכן ניכר. בעיני יש צורך בהמשך דיון על נקודה חשובה ביותר בשיח העולמי שהיא כה רלוונטית לישראל – הכללה של אוצרות ממגוון חברתי/אתני/לאומי רחב יותר בתוך קבוצת ההשפעה.
    אמנם ידוע, ומשמח, שרוב בוגרות התוכניות הן נשים. אך מה מספר האוצרות הערביות/יוצאות אתיופיה/ברה״מ/דתיות-לאומיות/חרדיות/מבקשות מקלט (שלא לדבר על בדוויות, דרוזיות או צ׳רקסיות) שאצרו תערוכה בישראל ב־20 השנה האחרונות, או שנושאות באיזשהו תפקיד אוצרותי במוסד ציבורי או פרטי? ניתן לגגל: ״רשימת אוצרים״ – הרשימה באתר artispo נראית מובהקת דיה. ואני מניח שיש שימצאו גם תת־ייצוג משמעותי לאוצרות מזרחיות.
    במקרה או שלא התפרסם ב־Artsy בדיוק לפני יומיים המאמר: ״To Increase Diversity, Museums Need Change from the Front Door to the Boardroom״, המסכם כנס שנערך בנושא בניו יורק בשבוע שעבר. נראה לי ששאלת ההטרוגניות התרבותית צריכה לעמוד בין היתר גם לפתחן של ראשות התוכניות לאוצרות, כמו גם לפתחי המוסדות וכו׳.

    כל הנכתב כאן קיימת התעלמות מהעובדה שמיום קיומן של גלריות לאמנות שעליהן למעשה מוטל עיקר קידום האמנות המקומית –
    מקובל וברור לחלוטין שבעל\ת הגלריה הינם האוצרים של כל מה שמתקיים ומוצג בגלריה שלהם. תוספת תפקיד אוצר גם לגלריות הפרטיות מוריד את בעלי\ מנהלי הגלריות לדרגת סוחרים בלבד. מעטות הגלריות כל אחד\ת מסיבותיה שמעסיקות אוצר קבוע.
    זו נסיגה למצב חסר הגיון שכל תערוכת יחיד של יוצר תלווה ב"מערך הגנה" כשותף לדיאלוג המתנהל בין בעלי הגלריה לאמן.
    ציונה שמשי

    הכתבה לוקה במידע חסר ומוטעה שניתן היה לקבל לו הכותבת היתה פונה במייל, טלפון או בראיון פנים אל פנים אתי. באוניברסיטת בן גוריון בנגב מלמדים אוצרות משנת 2000. מרכז הקורס בתואר הראשון הוא אמן ואוצר עצמאי משנת 1980. לצד הלימוד התיאורטי ותרגילים של תערוכות, הסטודנטים מתנסים בעבודת צוות מעשית על תערוכה קבוצתית של אמנות עכשווית – ישראלית ו/או בינלאומית – כולל הפקתה בפועל עם קטלוג נלווה ובדרך כלל גם יום עיון או כנס וסדרת הדרכות לקהל. מזה מספר שנים קיים גם מסלול אוצרות בתואר השני והוא כולל צוות של מרצים במספר נושאים הקשורים לאוצרות ומוזיאולוגיה ותרבות חזותית הן אמנות עכשווית והן אתנוגרפיה, שימור אתרים וכדומה. פרופ' חיים מאור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.