על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

״קירות ׳האם והבת׳ כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של נורית זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של רוני טהרלב: ׳בצל גבירתנו׳, ׳אמן המסכות׳, ׳נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות׳, ׳משחקי בדידות׳״

תערוכת היחיד שהציגה רוני טהרלב בשנת 2016 בגלריה גולוקונדה נקראה "בתולות וחוחיות", והתערוכה שהציגה ב-2018 נקראה "להפשיט את העירום". גם בתערוכה שהוצגה בשנת 2019 במוזיאון הרצליה, "עורבים לבנים", היה עיקר הנפח ציורי דיוקנאות נשיים ועירום נשי, ועמליה זיו אף כתבה מאמר לקטלוג התערוכה תחת הכותרת "נקודת האפס של המגדר". עיסוקה של טהרלב בשאלות של מגדר וזהות, של נשיות וגוף הוא, אם כן, עיסוק מתמשך. ברצוני לקרוא את המהלך האמנותי של טהרלב בתערוכה הנוכחית מתוך ההקשר של תערוכותיה הקודמות, ולהצביע הן על מה שלדעתי הוא עיקרון מארגן העומד בליבת סגנונה האמנותי, והן על השינוי שמסמנת תערוכה זו.

בתחילת דרכה צעדה טהרלב באחד המסלולים הכבושים ביותר של תולדות האמנות – סוגת ציור העירום, על אבחנותיה הידועות בין ה-Naked, וה-Nude,1 והערעור המתמשך עליהן.2 מבטה הנשי הייחודי של טהרלב בלט כבר אז; אריאל הירשפלד כתב על עבודותיה כי היא מצליחה לחלץ אותן מן המבט הגברי הנורמטיבי, ולהעניק להן נראות אחרת, מנוערת מארוטיקה. ראו למשל את העבודות "איה יושבת" או "דיוקן עם עורב לבן". דבר מה אחר בקע מציורי השמן של הנשים הערומות, ולא בכדי מצוי שם התואר "בתולה" בכותרת התערוכה. המילה "בתולה" אינה רק שם פרטי (מקביל למרים הבתולה, אמו של ישו, ממד נוצרי הזוכה להתייחסות אצל טהרלב) ושם תואר, אלא גם מצב, והיא גם מסמנת סוג של איכות רוחנית. זוהי איכות חמקמקה, הנוגעת בצניעות קיצונית, בתמימות (הן במובן של שלמות גופנית והן במובן של מתן אמון מוחלט), בראשוניות ובמבט שאינו נופל אל השגור והשגרתי. לדעתי, החיפוש התמידי, הבלתי פוסק, הנחוש, אחר "עורק הזהב" הזה, במודוס האמנותי והציורי שלו, הוא הוא המאפיין הדומיננטי של יצירתה של טהרלב.

רוני טהרלב, "אחיות", 2020, צילום: אלעד שריג

כך כתבה בנושא זה לוס איריגארי: "על הנשים לטפח זהות כפולה: בתולות ואימהות, בכל שלב בחייהן. מכיוון שהבתולין – בדומה לזהות הנשית – אינם מתקבלים מעצמם עם הלידה. אנו נולדות בתולות, כמובן, אך עלינו גם להפוך לבתולות, לשחרר את גופנו ואת נפשנו מן הסד המשפחתי, התרבותי וכן הלאה. היהפכות לבתולות, פירושה, בעיניי, כיבוש הרוחני על ידי הנשים. לא תמיד מדובר ברכישת עוד דברים, אלא ביכולת לעשות פחות דברים. למשל, לחוש חופשיות יותר מול הפחדים, מול הפנטזמות של האחרים, להשתחרר מידע, חובות או נכסים בלתי מועילים. החיים אינם ארוכים מכדי לאפשר מילוי משימה זו! ההתקדמות בגיל יכולה לסייע לנו בכך שנעבור שלבים שיותירו אותנו חופשיות יותר לעמוד על הגשמת זהותנו".3

נדמה כי דבריה של איריגארי כמו נגזרו במדויק לטהרלב. טהרלב התרחקה ממסלול העירום הנשי ובחרה כדוגמניות לציוריה הפעם גם בנשים צעירות דתיות. דווקא הכיסוי של הבגד ותנוחות הידיים המגינות תמיד על הגוף ומהוות עוד שכבת חציצה – ראו למשל את העבודות ״תרזה עם טבעת כחולה״, ״ילד עם שמלה צהובה״, ״חלב ציפורים״, ״ילד עם שמלה כחולה״, ״ילדה עם שאל מוזהב״, ״אירנה״, ״אחיות״, ״שני״, ״ילד עם שמלה אדומה״ – מאפשרים לטהרלב להטעים את חקירתה הנמרצת בשאלות הללו: מהי צניעות, מהו גוף, מהי בתוליות.

 

רוני טהרלב, "נער בשמלה כחולה", 2019, צילום: הנס גיאורג

גם היכולת "לעשות פחות", עליה מצביעה איריגארי, נוכחת במלוא עוזה בתערוכה באמצעות העבודה "פורטרט קורונה לא גמור". זהו ציור שאינו גמור, לכאורה, משום שהדוגמנית הגרמניה לקתה בקורונה באמצע התהליך הציורי ומאז נותק הקשר, אולם הכללתו בתערוכה היא הפצעתה של התובנה כי העבודה למעשה גמורה כפי שהיא. ההשתחררות מן הדקורום האומנותי מתקשרת גם עם המשפט הטעון "להשתחרר מן הסד המשפחתי"; טהרלב, בתם של הפזמונאי-משורר יורם טהרלב והסופרת והמשוררת נורית זרחי, מציגה בתערוכה לראשונה דיוקן של אמה, תחת הכותרת רבת המשמעות "משהו נפלא". זהו דיוקן מסיבי, מלא עוצמה וכוח, בצבעי שחור ולבן עם נגיעות של צהוב וזהב – קו האופק המוזהב מחד, ומפית שולחן צהובה מציצה מאידך. החלוקה הקומפוזיציונית נועזת: שליש מן המרחב הציורי תופס השולחן, על 5 (!) שכבות המפות והמפיות שעליו. על השולחן מונחים אשכול ענבים שחור מתפקע, וצלוחית-קערית לבנה וריקה, כלי שאולי ישמש להנחת החרצנים. אולם מבטה של נורית זרחי אינו מתעניין כלל במונח לפניה; הוא שלוח קדימה, מהורהר, עמוס דאגות. הטורבן האופף אותה הוא כמעין "הילה שחורה" השולחת זרמים חשמליים אל הציור כולו ומטעינה אותו כשדה מגנטי עז מבע. בצמוד לקיר עליו מוצגת תמונה זו מצוי קיר עליו תלויים דיוקנאות עצמיים רבים של טהרלב עצמה. קירות "האם והבת" כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של טהרלב: "בצל גבירתנו", "אמן המסכות", "נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות", "משחקי בדידות".

אני רוצה לחתום רשימה זו בציטוט נוסף מאיריגארי, שאלה המסיימת את דבריה ומהדהדת את הממד הרוחני העמוק הטמון בדיוקנה של זרחי: "על כל הנשים לגלות את הבתולין כנכס גופני ורוחני השייך להן, דבר העשוי להעניק להן מחדש מעמד של זהות אישית וקולקטיבית (בין השאר גם נאמנות אפשרית ביחסן כלפי אימן, יחס שיצליח לחמוק בדרך זו מן המסחר בין הגברים). גם את האימהות יש להבין דרך הממד הרוחני שלה, ולא רק החומרי. יתכן שדבר זה קל יותר לדמיין וליישם. מלבד בין אימהות לבנות?".

 

"ברלין – יפו"/ רוני טהרלב
גלריה רוטשילד
אוצר: דורון לוריא

הצג 3 הערות

  1. ראו: ג׳ון ברג׳ר, "על ההתבוננות", תרגום: אסתר דותן, פיתום 2012.
  2. ראו את פועלן של הגורילה גירלס.
  3. מתוך: "אני את אנחנו", עמוד 112, רסלינג 2004.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *