בפרדס הסאטן והסיליקון

שתי תערוכות המוצגות בימים אלו –  אחת בניו-יורק והשנייה בתל-אביב – מבקשות להציב את היודאיקה העכשווית כתחום אמנות חי ותוסס. בחינה מדוקדקת של האקט האוצרותי העומד ביסוד התערוכות מגלה בשתיהן קו שמרני למדי. התערוכה Reinventing Ritual המוצגת כעת במוזיאון היהודי בניו-יורק, התעתדה  להיות אחת התערוכות החשובות שהציג המוזיאון אי פעם, והיא מוצגת אחרי שנים של מבט בוחן ביצירה היהודית העכשווית המתהווה. נושא התערוכה מתחבר לנקודת מפנה תמטית בשדה האמנות העכשווית: החיבור בין אמנות לדת, שנחשב כנושא שולי ומודר ולא נדון בעבר, הפך בשנים האחרונות למוקד המקבל נראות בתערוכות רחבות מימדים ברחבי העולם.

עבודה של שי גולדברג בבית התפוצות

תערוכה זו בוחנת את אביזרי הפולחן והטקסים ביהדות מנקודת מבט אמנותית עכשווית. התערוכה מחולקת לארבעה שערים מרכזיים המתייחסים לפולחן היהודי: כיסוי, הכלה, בנייה, ולימוד או חשיבה. נושאי העבודות  בתצוגה מושפעים משאלות בדבר בניית זהות באמצעות דימויים, ומשלל תפיסות עולם וסוגיות שמעסיקות יוצרים בזמננו: פמיניזם, רב-תרבותיות ועיסוק באיכות הסביבה. למעשה זו תערוכה מוחמצת, בראש ובראשונה בשל הצבת העבודות הסתמית בחלל, שאינה יוצרת חוויה שיש בה מעבר להקבץ של עבודות המוצגות זו לצד זו.  לפיכך, התערוכה הזאת היא מסוג התצוגות שהקטלוג שלהן מחכים, ממצה ומרשים יותר מאשר הצפייה בהן עצמן.

נקודת הכשל המרכזית בתערוכה זו קשורה לעירוב בין יצירות מתחום עיצוב המוצר המיועד לריטואלים דתיים ("יודאיקה") לבין יצירות אמנות. לכאורה העירוב הוא אקט אוצרותי שמכוון לשבירת הדיכוטומיה שבין אמנות לעיצוב, אלא שלמעשה מבט כולל בתערוכה מגלה שהדיכוטומיה לא נשחקה, והיודאיקה ועבודות האמנות מונגדות זו לזו.
ההנגדה באה לידי ביטוי בכך שעבודות האמנות הלא-שימושית המוצגות בתערוכה מאתגרות וחתרניות,  ולעומתן עבודות היודאיקה מכילות בעיקר "טוויסטים" שרבים מהם נותרים כקוריוז בלבד.  הכללתן של עבודות יודאיקה מעין אלה בתצוגה מעידה על קו אוצרותי שמרני למדי, שכן רובן אינן משדדות מערכות ואינן מעלות תובנות חדשות בדבר הקשר שבין תרבות עכשווית לריטואל מסורתי. כך, החנוכיה שעיצב קארים ראשיד היא בסך הכול עיצוב יפה ומעניין בחומרים  ובצורות לא מסורתיות, אבל לא הרבה מעבר לכך. העיצוב אינו טומן בחובו ניסיון לחידוש או המצאה מחדש של מערכת הפולחן כמתבקש משם התערוכה (אם כי השימוש בחנוכיה לא סטנדרטית משפיע מטבעו על תפיסת המצווה והחג). אם כן, העירוב בין אמנות לעיצוב בתערוכה רק מחריף את ההבדל ביניהן, ובמקום לנפץ דיכוטומיות מקובלות – מאשש אותן.
הצעה אפשרית מכיוון אחר היא עבודתה של עיינה פרידמן משנת 2002, המחליפה את עור הבהמה שממנו מיוצרים התפילין בבד סאטן רך וידידותי. יצירה פמיניסטית עכשווית שכזו, שאין כל מניעה שתשמש אובייקט ריטואלי בעולם יהודי לא אורתודקסי מתחדש, הייתה יכולה להתאים יותר ליומרה הלא ממומשת שמתבטאת בשם התערוכה "להמציא את הטקס מחדש".

עבודה של נורם פריס במוזיאון היהודי בניו-יורק

לצד התערוכה מוצגת תוכנית וידאו-ארט בנושא שאצר אנדי אינגל. מפליא שתחום המיצג נעדר לחלוטין, אף שמיצגים רבים כוללים התכתבות תוססת עם עולם הפולחן.  אמנים רבים משתמשים  בפרקטיקות  שמקורן  למעשה בפעולות של פולחן וטקסיות. לשם הדגמה נזכיר את פעילותו הענפה של עמיחי לאו-לביא בניו-יורק במסגרת המוסד שיסד בשם "Storah Telling" ("סיפור סיפורי התורה"; המלים "סטורי" ו"תורה" חוברו יחדיו), המקדם תרבות יהודית באמצעות מיצגים תיאטרליים מקוריים. המיצגים של לאו-לביא משלבים שיעור תורני בהופעת דראג כשהוא מגלם  דמות של רבנית (Rebbetzin), מחנכת וקבליסטית. בחג השבועות  האחרון (2009), הציגו תלמידי הסדנא שלו בירושלים מיצגים בבתי כנסת  כחלק ממסגרת התפילה והקריא בתורה. בבית הכנסת "קול הנשמה" בירושלים  עטתה לדוגמא עטרה שימל מעין "כנפי נשרים" ורקדה בזמן קריאת עשרת הדיברות ריקוד אינדיאני  פולחני. בדומה לכך סופרת הסת"ם ג'ולי זלצר (Julie Seltzer) כותבת כעת ספר תורה במסגרת מיצג בשם: ,As It Is Written: Project 304,805 במוזיאון היהודי בסן-פרנסיסקו. גם  התיאטרון הדתי המתפתח (שאמנם לא פעם  הינו עדיין בוסרי למדי), הופך לאחרונה לכלי פרשני, ולעתים כאמצעי חדש וכהרחבה למושג "תלמוד תורה".
על אף תחושת ההחמצה, חשיבותה של התערוכה הזאת רבה מאחר והיא עומדת על  תהליכים יצירתיים חוץ אמנותיים שיכולים לאתגר את שדה האמנות, ומציגה יצירות אמנות המאתגרות  תחומי תוכן אחרים, בעיקר את זה הדתי. היבט זה עולה גם בסרט מעניין המוקרן בתערוכה ומציג אמנים באינטראקציה עם רבנים. הרב והרבַּה המופיעים בסרט דנים במשמעות היצירות שנוסכות ביהדות מימד לא מקובע, חי ומתפתח, ובאפשרות שלהן להוות סמן מאתגר לעידן שבו שדה האמנות ועולם הדתי מפרים זה את זה. הכיתובים שלצד העבודות בתערוכה משלבים  בין הסבר על העבודות עצמן  לסקירה  קצרה ביחס  לריטואל העומד בבסיסן, ושילוב זה  מוסיף גם הוא להפריה בין התחומים.

עבודה של זויה צ'רקסקי

התערוכה "יודאיקה טוויסט", המוצגת כעת בבית התפוצות בתל-אביב, נדמית כיומרנית פחות ויותר מודעת לעצמה. גם היא משלבת בין יודאיקה-עיצוב לאמנות. היא  מעוצבת בחן ובחכמה (על ידי "טחנה לעיצוב" בניהולם של יוסי קרני, דניאל רוזנטל ושלומי לפשיץ), ומעניקה מבט רחב על מגמות חדשות בקרב יוצרים צעירים (רבים מהם בוגרים טריים של בתי הספר השונים לאמנות בארץ), בתחום עיצוב המוצר היהודי בארץ. התערוכה הזאת חשובה  מעצם היומרה  להציג  עיצוב יודאיקה –  נושא שעולה מעט מאוד בתערוכות בישראל.
בדומה לתערוכה בניו-יורק, גם "יודאיקה טוויסט" אינה "משדדת מערכות" ונשארת נאמנה לרוח אוצרותית מקובלת. ה"טוויסטים" מתממשים בעיקר בשימוש במדיומים, צורות או חומרים חדשים,  אך רוב העבודות אינן מייצרות אמירה תרבותית חתרנית חדשה. גם כאן נעדרים אובייקטים של ריטואלים דתיים חדשים, שיכלו להעמיק את ההתייחסויות לנושא.
אחת העבודות שבכל זאת אפשר למצוא בה טוויסט חתרני היא סיכת הטלאי הצהוב המפורסמת של זויה צ'רקסקי, שהמירה את הטלאי בתכשיט זהב. ענת שטיין והדס קרוק חברות, סטודיו ארמדילו, מציגות לוח שחמט עשוי מכיפות סרוגות. עבודה זו נוצרה בהשראת הקבלה ויזואלית ורעיונית בין הלימוד בחברותא בבתי-מדרש ובין תחרויות שחמט. בשתי הסיטואציות נערכים עימותים מחשבתיים בין שני שחקנים המאתגרים זה את זה בדיאלוג לוגי. לרוב הם גם רכונים זה מול זה ליד שולחנות באולמות גדולים. השיח המגדרי החתרני עולה מן המתח שבין ההדרת הנשים המסורתית מתחום לימוד התורה והרחקתן לתחומי עשיה פרקטיים (כמו סריגת הכיפה לגבר), לשיח פמיניסטי חדש שבו  מתהווה עולם תורני של נשים. מיצב הוידאו של  חגית שמעוני מעלה חיוך ומתחבר למגמות ההומוריסטיות שאפינו את היצירה היהודית המודרנית (בעיקר בספרות ובתיאטרון). המיצב מתרגם  את חויית השמע של התפילה בציבור לחוויה ויזואלית. מילים מתפילות שונות מוקרנות בחלל לבן, כשהדינמיקה בין שליח הציבור לקהל עולה בהופעתם לסרוגין  של מלות  החזן ולאחריו הקהל העונה לו.

אחד הדברים הבולטים בהשוואה בין התערוכות היא העובדה שבניו-יורק מציגים אמנים ישראלים רבים (ענת שטיין והדס קרוק, סיגלית לנדאו, ליאורה טרגן, ברוריה אבידן, גליה רוזנפלד ואחרים), ואילו בתערוכה  בבית התפוצות כמעט שאין אמנים לא ישראלים. יוצאת מן הכלל היא עבודתה של האמנית הקנדית  מליסה שיף (שהיעדרותה אמנם בולט בתערוכה בניו-יורק והיא מופיעה רק בקטלוג של התערוכה המוצגת שם), המציגה בבית התפוצות קליפ ססגוני שנוצר בהשראת אוסף היודאיקה של המוזיאון היהודי בניו-יורק ו(הוצג בו בעבר). השוואה זו מחדדת את העובדה שרוב האמנים הלא ישראלים  המציגים בתערוכה בניו-יורק אינם ידועים כמעט בארץ, ועבודתם מעולם לא הוצגה כאן למרות שחלקם נמנה עם היוצרים הבולטים ביותר בקרב יהודי ארה"ב (טובי קהאן, ג'ניס רובין, הלין אילון ומירל  לדרמן יוקליס). בהתאם לשמו ומגמותיו, "בית התפוצות"  הוא לכאורה המקום הראוי ביותר ליצירת חיבור שכזה.

עבודה של שחר בצרי

הנתק שבין מסורת יהודית ארוכת שנים לשיח הישראלי עולה מהתבוננות בעבודות המוצגות בתערוכה. טוויסט תרבותי חתרני ומאתגר יכול להתממש בעיקר מתוך עולם תרבותי בעל ידע ושורשים שאינו קיים לרוב אצל יוצרים צעירים ישראלים וחילונים. לא מפתיע אם כן,  שאת ה"טוויסטים" המיוחלים שנעדרים מהתערוכה בתל-אביב אפשר למצוא  בעיקר בסדנאותיהם של  יוצרים דתיים (אורתודוקסים ולא אורתודוקסים), או כאלה שלמדו  במוסדות החינוך הדתי (הדתלשי"ם  [= דתיים לשעבר] למיניהם): התפילין מבד שהוזכרו לעיל הם דוגמא טובה לכך, ובנוסף נציין את עבודותיו של קן גולדמן המוצגות לפרקים במשכן לאמנות בעין חרוד ואת יצירותיו של  דוב אברמסון, שאחת מהן אף נמצאת באוסף המוזיאון היהודי בניו-יורק.

Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life,  המוזיאון היהודי, ניו-יורק  2009- 2010  (אוצר: דניאל בלאסקו)
יודאיקה טוויסט – חדשנות בעיצוב יודאיקה, בית התפוצות, תל-אביב  2009- 2010  (אוצר: דניאל ויימן)