בזות טהורה: אודות התערוכה 'עירום' של לאה אביטל

״האמנית ציינה שבכוונתה היה ליצור דימוי שהוא כקליפה של הגוף או מעין מסכת מוות, ואכן דימויים אלו נדמים כקליפות ששרדו מגוף שאינו חי עוד, מה גם שהם מוצגים בתוך תיבות עץ המעוררות אצל הצופה אסוציאציה לקברים״. נאוה סביליה שדה על תערוכתה של לאה אביטל, ״עירום״

"[…] נפש-האדם, שעליה אומרים שבגוף ימצאוה רעות ותלאות, כיוון שהיא שוקעת בדאגות, תאוות, פחדים ובשאר דברים רעים […] הגוף הוא עליה ככלא וכקבר, והעולם מערה ומחילה […]"

(פלוטינוס, אניאדה רביעית, 3, בתרגום נתן שפיגל)

חלקי גוף אנושי מגבס לבן בוהק עומדים במוקד תערוכתה החדשה של לאה אביטל, 'עירום', המוצגת במוזיאון רמי ואורי נחושתן באוצרותה של סמדר קרן. הגופים המפוסלים עירומים וגדומים, ומבוססים על בובות ראווה מהן גזרה האמנית את הצורה אותה ביקשה.

לאורך הדורות עמד חקר האנטומיה של הגוף האנושי במוקד התעניינותם של אמנים דגולים כלאונרדו דה וינצ'י, אשר מרישומיו אף שאבה אביטל השראה רבה. להשראה זו ביטוי ברישומים המוצגים לצד הדימויים הפיסוליים, המתארים כביכול איברים פנימיים. עם זאת, בעוד הצייר-מדען בן המאה ה-16 ביקש לחקור באופן מדעי את מבנה הגוף האנושי, נדמה שאביטל מבקשת לחקור ביצירתה היבטים אחרים. במאמר זה אבקש לבחון מהן המשמעויות וההשלכות העולות מן התערוכה 'עירום' של לאה אביטל, ומהי מהות הגוף האנושי העירום הנובעת מן היצירות. דימויי הגוף בתערוכה בעלי מאפיינים זכריים ונקביים: טורסו גברי המזכיר גוף שרירי של אתלט מיוון הקלאסית, וגופים גדומים בעלי מתאר רך ומתעגל, כשרידים מעוותים של גוף נשי. האמנית ציינה שבכוונתה היה ליצור דימוי שהוא כקליפה של הגוף או מעין מסכת מוות, ואכן דימויים אלו נדמים כקליפות ששרדו מגוף שאינו חי עוד, מה גם שהם מוצגים בתוך תיבות עץ המעוררות אצל הצופה אסוציאציה לקברים.

מעל אחד הארגזים מתנוסס מוט המסתובב ללא הפסק, אליו נעוץ דימוי פרגמנטרי, אמורפי, מעין גדם בלתי מזוהה או חלקי בשר, שעל צידו הקמור ניכר המרקם החומרי של הגבס. דימויים אחרים הנעוצים על מוט ונעים בסיבוב מתמיד הם שני חלקי טורסו נשי שאף בצידם הקמור ניכר מרקם הגבס החומרי, והם בעלי שדיים ונקב בולט על בטנם. התנועה הסיבובית על גבי המוט מזכירה נתחי בשר הנצלים באיטיות תוך סיבוב, וכן מופעי מין במהלכם נתלית ומחוללת דוגמנית עירומה על מוט. דימוי זה מאחד, אם כן, שתי תאוות ושני חושים: בשר והשתוקקות לאכילה לצד חושניות ותשוקה למין. באורח זה נקשרים יחד מוות, אכילה ומין במעמד מוזר של מעין פורנוגרפיה מולבנת, והצופה עשוי לחוש עצמו כמציצן. המימד הפורנוגרפי גובר כאשר נכנסים לחלל השלישי, בו מוצגים דימויי אסלות מתבנית גבס לתוכה נוצק חימר, הנדמים כהפשטה של גופים אנושיים במצב של הזדווגות. לצד דימויים אלו מוצגים רישומים של גוף נשי גדום וחלקי, ויתכן אף מיזוג בין זכר לנקבה. לרישומים אופי של שירבוט מהיר, והם עשויים להזכיר דימויים עתיקים של האלה אפרודיטה; אחד מהם אף מאזכר באופן ישיר יותר את האופן בו מוצגת האלה כשהיא עולה מן הים בציור המפורסם של בוטיצ׳לי. מתאר הגוף המאויר מכיל רישומים, הנראים משורבטים אף הם, של מה שנדמה לכאורה כאיברים פנימיים, מעין צילומי רנטגן מעוותים.

ההקשרים הקלאסיים רבים ומידיים: העירום עצמו הוא מוטיב דומיננטי באמנות הקלאסית למן המאה השישית לפנה"ס ואילך, גוף האדם העירום כנושא ליצירת אמנות וכן, לובן וצחות הנקשרים באופן ישיר עם הפיסול הקלאסי (אם כי, יש להזכיר שבעולם העתיק היו כנראה הפסלים צבועים). לעירום האנושי בעולם העתיק משמעויות רבות: עירום גברי באתונה הארכאית והקלאסית רמז לנוהגי העימול בעירום, לנוהגי ההומואירוטיקה היווניים וכן, לפאליציזם – שליטת הגבריות בכל מערכות החיים. עירום נשי בתקופה הארכאית והקלאסית שימש בציור כדים ובפיסול לאפיון דמויות נשיות במצבים שליליים, כמו למשל אונס או קבלת עונש, ובאופן מטאפורי – כיבוש, הפלת עיר או הבסת אויב. עירומה של אפרודיטה אלת היופי והאהבה למן המאה הרביעית לפנה"ס ואילך סימל פוריות, מיניות טהורה ומשוחררת ונהנתנות (הדוניזם), כאשר יש לזכור שהמיניות בעולם הטרום נוצרי נתפסה באורח שונה – מזוככת ונקיה, ולא כחטא.

לאה אביטל, "עירום", מראה הצבה, 2020, צילום: לנה גומון

בניגוד לעירום בפיסול הקלאסי, שלעולם יציג את הגוף כשלימות אחידה, דימויי הגוף של אביטל, כאמור, גדומים, קטועים, פרוצים ומפולשים. עם זאת, הלובן מטשטש לגמרי את הקטיעה והופך גדמים אלו לנקיים, איברים קטועים שאינם מדממים, בניגוד למשל לדימויי הגוף החיים-מתים ונטולי העור של סיגלית לנדאו.

השוואה אחרת היא פסלי האתלטים גדומי האיברים של האמן האנגלי מארק קווין (Quinn). דימוייו של קווין, שהוצגו בביאנלה בוונציה בשנת 2013, הם דימויים של בני אנוש השרויים בעיצומה של פעילות גופנית, באופן המאזכר את משליך הדיסקוס (Discobolus) מן המאה החמישית לפנה"ס. אולם, בעוד גופו של האתלט הקלאסי שלם ומושלם, הרי שאיברי גופו של האתלט של קווין קטועים. יצוג זה מפנה את הדיון להקשרים של שונות ואחרות, ומרכזיותה בעידן הנוכחי.

בעוד דימויי הגוף האנושיים הפגומים של לנדאו ושל קווין הם לכאורה "חיים", מעין גוף שנותרה בו כביכול נפש, הרי שאיבריה של אביטל הם כקליפות נטולות חיים, בבחינת גוף נטול כל רוח. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי משהו, נוכחות המוות בדימויי עיסת הנייר המתים-מהלכים של לנדאו עזה הרבה יותר מאשר בקליפות האנושיות של אביטל. גופה נטולת חיים היא למעשה בבחינת בזות, ועל כן יש לטהרה. את תחושת הבזות מעצימים דימויי האסלות הממוקמים בחלל השלישי והאחרון, המרפררים, כמובן, ל-'מזרקה' של מרסל דושאן (Duchamp), והנדמים, כאמור, כהפשטה של דמויות מזדווגות. הלובן הבוהק של הדימויים של אביטל, וכן ההשתקפויות במראה של חלק מהם, יוצרים טוהר העומד בניגוד לבזות שתוארה. בעוד הכניסה לחלל תערוכות של סיגלית לנדאו כגון 'הארץ' (גלריה אלון שגב, 2002) או 'חדר האוכל' (Kunst-Werke Gallery, ברלין, 2007) מותירה את הצופה המום לנוכח זירת המוות הניגלית לעיניו, כאילו נקלע לממלכת האדס, הרי שהכניסה לחלל התערוכה של אביטל מותירה רושם אחר: הלובן, שקיפויות המראות, הרישומים הנקיים ואף ארגזי העץ המאזכרים ארונות קבורה – הכל זך ונקי, נע על סקלת צבעים מצומצמת מאוד, ולמעשה, אינו מעורר כל תחושת בזות או טומאה, לפחות במבט ראשון. ההקשר לבזות וטומאה מתגלה רק בשלב מאוחר יותר, לאחר התבוננות ושהיה בתערוכה.

נדמה שאביטל נעה ומתנודדת בין בזות לטוהר, בין הגשמי לרוחני, או מנסה להלבין את הבזוי והטמא. בעולם העתיק היה המעבר מטומאה לטוהר תהליך משמעותי וחשוב בפולחנים של לאחר המוות. טיהור המת היה למעשה מחוייב, והגרוע ביותר היה להותיר גופה ללא טיהור וקבורה נאותים. הטיהור כלל את שטיפת הגופה, משיחתה בשמן, עטיפתה מכף רגל עד ראש, שמירה על הגופה (prosthesis), וקיום טקס ליווי (ekphora) למקום הקבורה, שם נערכו טקסי טוהרה.

שני מיתוסים מפורסמים אודות מניעת טוהרה נאותה הם אלו של אנטיגונה, אשר מטהרת וקוברת את גופת אחיה פולינייקס בניגוד למצוותו של קריאון, דודה ומלך תביי; ושל אלפנור, אחד מאנשיו של אודיסאוס, אשר נשמתו מבקשת את הקבורה והשריפה הראויות שנמנעו ממנה, בכדי שתמצא מנוח. המתים אף זקוקים לנחמה ולטיפול: עצימת העיניים, ישור הגפיים, או תיקון מיקום הלסתות. אגממנון מתלונן על רעייתו קליטמנסטרה בהגיעו להאדס: "[…] אך המבישה פנים הסבה ממני, מיאנה לעצום בידיה עיני היורד להדס ולסגור את-פיהו הפעור […]" (אודיסיאה 11.425).

טיהור הבזות הוא תהליך משמעותי לקראת התקדשות וקתרזיס, כפי שמציינת ג'וליה קריסטבה (Kristeva). החומר, על פי הפילוסוף הרומי פלוטינוס (Plotinus), הוא בבחינת רע הכרחי, ועל כן, בזות נחוצה, למעשה, בתהליך לקראת ההיטהרות. נחיצותו של החומר והבזות מתבטאת בשחיטת והקרבת החיות במהלך הפולחן הפאגני, כפי שקובע מרסל דטיין (Detienne).

מקבילה מיתולוגית היא ה-sparagmus: קריעה לגזרים של גורי ארנבות ועופרים בשיא האקסטזה בפולחן הדיוניסי, וכן קריעתו לגזרים של אורפיאוס בידי המאינדות, מעריצות האל דיוניסוס, במהלך כניסתן למצב של שגעון, כפי שמתואר במחזה 'הבכחות' לאוריפידס.

טיהור הבזות הוא תנאי בסיסי להתעלות מן העולם החומרי, כפי שבא לידי ביטוי בתיאור סולם היופי אצל אפלטון: "[…] לראות את היופי עצמו, טהור ולא מהול ולא מזוהם, כי אם נקי מבשר-אדם ומצבעים ומשאר הבלי בני-תמותה, את היופי האלוהי באחדות-צורתו […]" (אפלטון, המשתה, 212).

לאה אביטל, "עירום", מראה הצבה, 2020, צילום: לנה גומון

ניתן לומר שהדימויים הפיסוליים והרישומיים של אביטל משלבים בזות בשני הקשרים: בהקשר החומרי – בשל האיזכור של חלקי בשר ואיברים פנימיים; ובהקשר הפורנוגרפי – בחדירה לתוך הגוף הנשי ברישומים, באיזכור הבוטה של איברי המין הנשיים בדימויי הטורסו המסתובבים על ציר, ובדימויי האסלות המאזכרים הזדווגות. באופן זה מקיפה אביטל ומאחדת את הבזות למכלול הקשריה, ובהיפוך יוצרת מעין 'אידיאה' של הבזות. הגופים הנדמים כמזדווגים יהוו לפיכך מעין ביטוי ויזואלי למשל האפלטוני המתואר בדיאלוג פיידרוס: תשוקתה של הנפש שהתנתקה מן העולם האלוהי להתמזג בעולם הארצי ולהתאחד עם נפש אחרת, בה מצוי היופי האלוהי הנשגב בו חזתה טרם התממשותה בבשר. ועם זאת, בו זמנית לכאורה, מנקה אביטל את הבזות, וכך יוצרת אחדות בין בזות וטוהר. ההמתה והטיהור מתקיימים בו זמנית, כניסיון להפוך את החומרי לא-חומרי, ובמונחים אפלטוניים – את הפנומנה לאידיאה.

הגופים העירומים והגדומים נוצרו למעשה כתשליל של תבניות הגבס שנוצקו על בובות ראווה, המקור לתבניות, שאף הן העתק של דימוי אנושי. גופים אלו הם לפיכך העתק של העתק. המראות המשקפות ומשכפלות יוצרות רמה נוספת של העתק, בבחינת התרחקות נוספת מן המקור. עם זאת, וכפרדוקס ביחס לעקרון האפלטוני, ההתרחקות מן המקור רק מגבירה את תהליך ההתפשטות מן הגשמיות, נושאה המרכזי של תערוכה זו.

נדמה, אם כן, שהאמנית מבקשת לחקור את הגבול הדק שבין הגשמי לרוחני, בין הבזוי לטהור, בין התופעה לאידיאה, וכך לממש את העיקרון האפלטוני בדבר ההתנתקות מן העולם החומרי וההיטהרות מן הגשמיות – העירום בהתגלמותו ההיולית והטהורה ביותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.