"יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?"

"ברישומים הפיגורטיביים מתחיל לקרות משהו שונה. גרשוני חייב לשכוח קצת מהמתח המאני-דפרסיבי שלו ולהתבונן באחר/ת. הוא מקורקע. עם זאת, כל הייצריות שלו מתועלת אל תוך האחר הזה". איתמר לוי במסה על הרישומים הפיגורטיביים של משה גרשוני

על גבי כמה ציורים מופשטים מהשנים 1988-1989 כתב משה גרשוני "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?". לדבריו השאלה מופנית אל מארק רותקו, כאילו מציעה לו לוותר על המאבק הנואש להפשטה נשגבת ומינימליסטית, הפשטה שמעבר להבחנות בין דתי וחילוני, נוצרי ויהודי. אולי, אילו חזר רותקו לציור פיגורטיבי, הייתה נמנעת ההתאבדות שלו, או כפי שניסח זאת גרשוני "אולי היה חוסך את הסכין-גילוח".

אכן, בשנות השישים של המאה העשרים הגיע לשיאו המאבק בין ההפשטה שלאחר מלחמת העולם השניה, לבין הפיגורטיביות שחזרה לעולם האמנות בדמות הפופ. המאבק האישי של רותקו, עניין של חיים או מוות, נגזר אולי ממאבק בין ההרואיות חמורת הסבר של המודרניזם, לבין מי שבדיעבד מבשר את הפקחות והמפוכחות של הפוסט. ההפשטה הנשגבת שאפה לייצג את מה שמעבר לכל ייצוג, בעוד הפיגורטיביות הפופית חוגגת את ההדוניזם של הייצוג (המסמן) במנותק ממשמעות המיוצג. מדוע היה המאבק הזה כה חשוב לגרשוני שלושים שנה מאוחר יותר? הרי בשנות השמונים יכול היה להיות פיגורטיבי, מופשט או גם וגם (כמו גרהארד ריכטר או דויד ריב, למשל). או במילים אחרות, מדוע לא יכול היה גרשוני עצמו לחזור לציור פיגורטיבי? מדוע הצניע את רישומיו הפיגורטיביים, ומדוע לא חיפש דרך לשלב מוטיבים פיגורטיביים בציוריו החופשיים יותר?

גם אם זאת שאלה מופרכת מסוג "מה היה קורה אילו..?", היא מעוררת מחשבות. ראשית, מה לגרשוני ולרותקו? התשובה היא בצירוף יהודי-אחרי השואה-מחפש תשובה-מתאבד. גרשוני מסמן במחוות לרותקו מפתח, או נקודת מבט אפשרית, לציוריו.

משה גרשוני, "יכולת לחזור", 1988

מה קרה לציור של גרשוני החל מראשית שנות התשעים, זמן קצר אחר הפנייה לרותקו? הוא נהיה יותר ויותר דכאוני, סטאטי ומונוכרומטי. הוא נהיה רותקואי. הדרמה של שנות השמונים פינתה מקום למפגשים דיפוזיים בין כתמים, לשדה של ניואנסים. הן ברמה האישיותית והן ברמה האמנותית נתקל גרשוני באותה בעיה בה נתקל רותקו לפניו, וגם אם לא הגיע לסכין-הגילוח, הוא הרבה לדבר עליו. משנות התשעים והלאה גרשוני כבר לא יכול היה לחזור אל "השביל שלא נבחר", אבל בשנות השמונים כנראה השאלה היתה רלבנטית יותר. אני משער שגרשוני היה בצומת, גם אם אולי לא ניסח את הדברים לעצמו במילים שאני מנסח אותם כעת.

בשנים 1984-1985 אירח גרשוני כל יום ג' קבוצת ציירים לכמה שעות של רישום מודל מהתבוננות (בין החברים הקבועים בקבוצה היו רלי דה פריז, אירית סגולי ושיר שבדרון). כאמור, הוא לא הציג מעולם את הרישומים האלה. הרישומים הפיגורטיביים, שהוצגו לראשונה לפני מספר חודשים בגלריה גבעון, הם השביל שלא נבחר. על חלק מהם הוסיף גרשוני, מסביב לרישום הדמות, סימני שאלה, ספירלות, רקפות פרועות ומרוטות – דימויים שהיו חלק מהשפה הציורית שלו. השפה הזו, שאמנם יש בה כמה סימנים קבועים, קרובה יותר אל ההפשטה, לפחות בהשוואה לרישום מהתבוננות. היא נובעת מרובד אחר של סימבוליזציה. כלומר, לאחר סיום הרישום הפיגורטיבי הוסיף לו גרשוני כמה הרהורים פואטיים יותר, הפגיש בין פיגורטיביות והפשטה. מדוע ייבא מוטיבים מהציור אל הרישום ולא עשה גם ההיפך? מדוע לא חזר לציור פיגורטיבי? יתכן שברישומים האלה הוא בדק את האפשרות, והחליט שלא. יתכן כי אילו המשיך בכיוון זה היה מגיע לאזור של תומרקין וליפשיץ, ואת זה הוא לא רצה. לכיוון של אורי רייזמן אותו העריץ הוא ידע שלא יוכל להתקדם. לא הייתה לו הצבעוניות שלו, למרות שלפחות באשר לשימוש בצהוב, רייזמן היה מורה דרך עבורו. בציור של רייזמן יש קרבה למוות, ציור מתאבד, כאילו הימר הצייר בנפשו על הציור הזה, וגם גרשוני שאף לריכוז אנרגיה טוטאלי בכל ציור מחדש. רייזמן היה חשוב באותו מרחב בו הייתה משמעות גם לדכאון ולאינטנסיביות הרגשית של רמברנדט, של רותקו ושל אביבה אורי, עוד ציירת שהעריץ. הציור של גרשוני בשנות השמונים נע קרוב לקוטב המאני, אולם האיום הדפרסיבי מלווה אותו כצל. הקוטב המאני מתבטא בדרמטיות ובעושר העצום שלו בעשור זה, עושר צורני ורעיוני ששינה את מהלך תולדות האמנות בארץ. המאניה מקרבת אל חויית ההתגלות, אל הציור כאפיפניה. אולם הרובד הדכאוני כאילו שזור בזה המאני. במיטב הציורים יש הן אקסטזה של התגלות והתעלות, הן חרדה של התפרקות והתאיינות. מכאן לדעתי ההזדהות העמוקה של גרשוני עם רייזמן ואורי, שבמיטבם גם הם מצליחים לכרוך יחד את המאני והדפרסיבי, את ההתגלות הקוסמית עם צמרמורת חרדת הבשר. ואולי יש דרך אחרת לנסח את המכנה המשותף הזה: שלושתם, רייזמן, אורי, וגרשוני של שנות השמונים משלבים את הדרמטי-המוחצן, עם תחושת סוד אינטימי בלתי מפוענח.

רישום פיגורטיבי של משה גרשוני, צילום: איתמר לוי

ברישומים הפיגורטיביים מתחיל לקרות משהו שונה. גרשוני חייב לשכוח קצת מהמתח המאני-דפרסיבי שלו ולהתבונן באחר/ת. הוא מקורקע. עם זאת, כל הייצריות שלו מתועלת אל תוך האחר הזה. העירומים של גרשוני רוטטים ממיניות, לא רק מיניות של חפינה ובעילה אלא גם מיניות של גועל וזוועה (בעיקר לנוכח הערווה החשופה). אולי אילו היה גרשוני חוזר לציור פיגורטיבי היה עליו למתן את המימד הנשגב בעבודתו, ולהדגיש כנגדו את המימד הפסיכולוגי, שבין אדם לאדם ולא בין אדם למקום. ולוותר על החזון הזה הוא לא היה מוכן. ובמילים אחרות, הוא העדיף להמשיך ולנסות לייצג בציוריו את מה שאינו ניתן לייצוג, מאשר לייצג את מה שאפשר.

הרישומים הפיגורטיביים של גרשוני שייכים במובהק לקוטב הפסיכולוגי-האינטימי, גם כאשר יש בהם נופך של התגלות אפיפנית. בתוך הגאות היצירתית של אותה תקופה סביר להניח שגרשוני גישש גם לכיוון הפיגורטיבי-מופשט הזה, אך לא בחר בו. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הוא כבר נע לכיוון הדפרסיבי, הוא שואל בדיעבד האם הוא יכול לחזור לציור פיגורטיבי, וברור שהתשובה היא לא. עם זאת, מכל מכלול עבודתו, הציור שהיה תלוי שנים רבות בביתו (מעל מתקן מי השתייה) היה רישום בו גבר עירום בוקע מתוך פריחה חושנית, רישום שכאילו מנכיח בצורות שונות את השביל שנבחר ברמה הביוגרפית אך לא נבחר במהלך האמנותי.

9 תגובות על "יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?"

    שוב גרשוני? אכן אמן מדהים אבל נכתבו עליו באתר שלכם כבר שמונה מאמרים מקיפים לעומת מאמר מקיף אחד על האמנית הענקית ביאנקה אשל גרשוני שלא הייתה שום התייחסות או הספד למותה.

    איתמר, ההשפעה המכרעת על הצבעוניות של גרשוני באה ממרק שאגל. בדיוק אותו צהוב מסוים וכחול 'כהה מרוח'. השילוב בניהם על אותו משטח אצל שגל הוא מתוק מתוק ואצל משה הוא רעל ארוטי. הצהוב של אורי רייזמן הוא נופי לגמרי. חוץ מזה צבעים הם מטבעם חפים מפשע, רק מערכת היחסים בינהם עושה אותם למה שהם. זאת אומרת שאותו צהוב על בד של רייזמן ועל נייר של גרושוני נתפסים ברשתית כשונים לגמרי. ובכלל, אצל גרושי כתמי הצבע נתפשים כדימויים, אם כבר מדברים על הפשטה. באחת הדוגמאות שאתה נותן "יכולת לחזור" ה'כתם' התחתון – הסלילי, נתפש מיד כדימוי- זיקפה ואשכים והשם ישמור אם אני טועה.

    גם אופקים חדשים לא היו בטוחים בהפשטה שלהם. " לצייר עם הגב לנוף" היתה אמירה חסרת ביסוס ולא כנה. למעשה הם תמיד יצאו והתבוננו בזוף ויצרו דרכו איזו מן הפשטה ולא יותר מזה. אף אחד מהם לא היה באמת פולוק או רותקו, או ניומן. תמיד הרגישו בהם את חוסר הנחת ואי- השלמה ואת הצורך להוכיח שהם 'באמת' ציירים, כאלה שבאו מרקע פיגורטיבי, כך גם אגב רפאל לביא שאהב 'להשוויץ' שרק אם היה רוצה יכול היה לרשום בטכניקה רנסאנסית. להגדיר את גרושני כצייר מופשט, עושה לו עוול ומצמצם אותו. הוא תמיד 'נשפך' מול ציור פיגורטיבי ולא במקרה. אולי אי השקט הזה וחוסר הביטחון הוא העונש על היותך אמן פרובינציה ואולי סתם התלבטות יפת נפש. אמביוולנטיות נצחית. כמה רומנטי.

    אנחנו עושים מאמצים לפרסם מאמר על יצירתה של ביאנקה אשל-גרשוני, שגם בעיני היתה אמנית מצויינת. לא פשוט למצוא כותב/ת שמכיר או מכירה את עבודתה טוב מספיק כדי לכתוב מאמר כזה, ויש להם גם זמן ונכונות לעשות זאת.

    קרן, ההתלבטות בין הפיגורטיבי למופשאט אינה נחלתם הבלעדית של אמנים "פרובנציאלים" (גרשוני ולביא?!). התופעה הכתה גם אצל אביגדור אריכא ופיליפ גסטון ורבים (שאינם פרובנציאליים בכלל) שעשו את המעבר מהמופשט לפיגורטיבי בחזרה. גם כאלה פורשים מאסכולת ניו יורק היו. הנושא הזה עמוק ורחב יותר מאשר היכולת לפתור אותו בקש של חוסר מחויבות אמנותית ופרובנציאליות.

    אריכא וגסטון עשו את המעבר חלק וסופי ובלי לנדנד. ולפחות אריכא ניתק קשר לגמרי עם המופשט ואף בז לו לאורך שנים. פיליפ גסטון עזב ודי, לא התלבט וחטף מהביקורת תגובות קשות . גרשוני לא נטש את ההפשטה, אלא הוסיף לה טקסט גנדרני אניגמטי. המעבר 'המפתיע' ( אם כי ברוח הזמן) של גרשוני היה מהקונספטואליות של ה-70 אל עבר האקספרסיבי של ה-80 וכן, אי אפשר לברוח מהפרוביציונאליות. היא טבועה בנו.

    מסה מעניינת, תודה. הערה צדדית: כיוון שעוסקים כאן בביקורת ואסתטיקה, ולא היינו רוצים להישאר עם הגדרות פילוסופיות של יופי, כגון יופי הוא התקרבות לנשגב או לאמת, יפה יהיה לעסוק דווקא בציורים ספציפים. אם הבחנת שיש ציור אחד שמהווה יותר מכל סימן לצומת או לשינוי אצל גרשוני, אז הייתי שמח לראות ולקבל ממך את תמצית השינוי כפי שהוא מופיע בעבודה. בחרנו באמנות כי הפילוסופיה לא מספיקה בהפשטה שלה. באופן בו היא הורגת את החי הקונקרטי. ואולי זאת גם היתה הצרה של גרשוני. שוב תודה.

    דלית תודה. אינני מבקש להגן ולתרץ את גרשוני או לביא. הם, ברוך השם, אינם זקוקים לי. ביקשתי להדגיש שהמעבר ממופשט חזרה לפיגורטיבי איננו נחלתה הבלעדית של האמנות הישראלית. ואילו את בוחרת להדגיש את מה שנראה לך התופעה פרובנציאלית, הזגזוג האמנותי וחוסר העקביות בתחביר מסויים. אני משוכנע שאם האמץ את ראשי (לא שיש לי כח לזה), אמצע כמה דוגמאות לכך שגם תופעה זו איננה נחלתם הבלעדית של אמנינו הפרובנציאלים, דבר שמביא אותי למסקנה שאת הפרובנציאלים, או ליתר דיוק – פרובנציאלית היא רק בראש.
    כמו שאמרו חז"לינו, אפשר להוציא את היהודי מהגלות אבל קשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים..

    מומושקה, יש מן הצדק בדבריך. יתכן שהפרובינציונאליות היא לא בדיוק העניין, אם כי אמנים יהודים- ישראלים התמכרו לאניגמה, לפילפול, לספקות ולספקנות וראו בהם ערך, איזה משהו שהוא מעל החד-משמעי, הברור והמוחלט. ואני בגילי המופלג עייפתי מצד אחד ומהצד השני.
    מפתה גם לכתוב על אותם ספקות ואני יכול להבין מה בהן מושך פסיכולוג כותב
    גרשוני הפך את המשפטים החידתיים למניירה, ( גם את האופן שבו הם נכתבו עם אותה יד רוטטת) אבל לא רק הוא וזה כבר לשיחה אחרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת