אין כסף באמנות: פרק 4

אמנות וכסף בישראל – המדינה ¹

לפני קום המדינה: 1868–1948

בפרק זה נסקור את הקשרים בין אמנות לכסף בהיבט המדיני, מראשית היישוב בפלשתינה־ארץ ישראל ועד לימינו. המדינה היא אחת הפלטפורמות העיקריות שתומכות בשדה האמנות, ובעיניי רבים היא הגורם שיכול לאפשר לאמנות להתקיים בלי להיות תלויה בכלכלת השוק. אולם חשוב לזכור כי לאורך ההיסטוריה הקצרה שנסקור, למדינה (או למוסדות שקדמו לה) היו אג'נדות משלה, שקודמו באמצעות תמיכה כלכלית, ובכל מקרה היא הסכימה להקציב לתחום סכום זעום במיוחד.

בספרו "מלאכת מחשבת: תחיית האומה" מדגיש אבנר הולצמן את המקום המרכזי שנתנה הציונית־לאומית לתרבות בכלל ולאמנות הפלסטית בפרט עוד מראשיתה. שיח זה התגבש במהלך שנות ה־80 של המאה ה־19, הגיע לשיא במפנה המאה, והתנהל מתוך זיקה מובהקת ל"פולמוס הקולטורה" שהיה סלע המחלוקת העיקרי בין ציוני המערב לבין ציוני רוסיה, ובין הדתיים לחילוניים, בתקופת הקונגרסים הציוניים. ²

קשה לדבר על הכסף הלאומי שהוקדש לתרבות ואמנות בהקשר של היישוב היהודי שלפני קום המדינה, אך, כפי שנראה, קשה גם להתעלם ממנו. ניתן לציין בהקשר זה כי "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות האמנות" הוא דוגמה מצוינת לתקציב שבמובנים רבים הוא לאומי. לעומת בית הספר "תורה ומלאכה" שהוקם באמצעות אגודת "כי"ח", שתרמה ליישובים יהודיים בכל העולם, בצלאל הוקם באופן מובהק על־ידי תרומות שמטרתן הקמת בית ציוני לאומי בארץ ישראל. כך, בתקופה שבה כמעט ולא היו כספים יהודיים שטיבם מדיני ("הקרן הקיימת" ו"הסוכנות היהודית" עדיין לא הוקמו), כספי התרומות לבצלאל היו בפועל כסף שמטרתו לאומית. ³

גם אם הכספים בארץ עדיין לא היו מדיניים בהגדרה, למפלגות הציוניות – ובראשן מפלגת העבודה לעתיד, שהחל משנות ה־20 הובילה את "ההסתדרות" ואת "הסוכנות היהודית לארץ ישראל", ועם קום המדינה הפכה למפלגת השלטון – היה מונופול על יבוא עבודה וחלוקת ההון בארץ. מבחינתם של בן גוריון ועמיתיו, ההסתדרות לא הייתה רק איגוד עובדים גדול, אלא היסוד שעליו תקום המדינה, וארגוניה הקיפו את כלל תחומי החיים ובכלל זה את מוסדות התרבות. בשנים שלפני קום המדינה מוסדות אלו, לצד קופות החולים, בתי התרבות ועוד, לא רק תמכו בגופי תרבות אלא קנו יצירות אמנות כצורה מוסווית של תמיכה מוסדית. ⁴

מקום נוסף שבו נוכל למצוא כסף מדיני שנועד לתרבות עוד לפני קום המדינה הוא המנדט הבריטי, שהיה בכל זאת שליט בפועל. לעומת ימי השלטון העותומני, שהקדיש מעט מאוד תשומת לב לתרבות, תחום התרבות היה חשוב מאוד לחלק מאנשי המנדט הבריטי, בראשם רונלד סטורס, שהיה המושל הצבאי השני ובהמשך המושל האזרחי הראשון של ירושלים, וצ'ארלס אשבי, המזכיר של "החברה למען ירושלים". ביחד, השניים יזמו את תערוכות מגדל דוד המפורסמות. בעשור הבא, לאחר שעזבו השניים את העיר, השתנו פני הדברים. הבריטים היו אדישים כמעט לחלוטין לתרבות העכשווית של העיר, וניתן לומר שגם התרבות המקומית הייתה אדישה לקיומם. לא בכדי ספרים על תולדות האמנות בדרך כלל לא מתעמקים בהשפעת הבריטים על האמנות בארץ. בשעה שתחומים אחרים כמו הדואר, הרפואה או התחבורה הסתייעו בבריטים רבות, התרבות התפתחה הלכה למעשה בלעדיהם. ⁵

מקום המדינה: 1948–1983

ואז קמה המדינה. בטורו הסאטירי "דעתו של עוזי" מתאר בנימין תמוז שיחה שערך עם אמן שהתלונן בפניו שבמשך שנים מבטיחים לו שעם קום המדינה "תהיה תמיכה באמנים, יהיה תקציב ובכל המוסדות יתלו תמונות כמו כלום והאמנים יהיה להם כסף גם להסתפר וגם לאכול". כעת, טוען האמן, כבר יש ממשלה ויש נשיא ועשו לו בקריה קיר עם תמונות של ציירים מארץ ישראל. כאשר תמוז תמה מדוע הוא עדיין מתלונן, עונה האמן: "המוזיאון השאיל לקריה את כל התמונות בחינם". ⁶

דימוי: אלעד רוזן

בשנת 1948 הסתיים שלטון המנדט ותנועת העבודה הפכה למפלגת השלטון. לשנים אלו שני מאפיינים כלכליים משמעותיים שמסבירים את מצבה של מדינת ישראל בשנות ה־50, ובכלל זה את היחס לתרבות. הראשון הוא גל ההגירה הגדול ביותר בעולם בעידן המודרני ביחס לאוכלוסייה הקולטת. במהלך השנה וחצי שלאחר קום המדינה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ מ־687 אלף תושבים לכ-1.3 מיליון. במקביל עזבו את שטח הארץ, לרוב באופן כפוי, כ־760 אלף תושבים פלסטינים. המאפיין השני הוא בחירה של ממשלות ישראל במודל מעורב, חברתי אך קפיטליסטי באופיו, במסגרתו רבים מאנשי המפלגה הפכו למנהלים ומעבידים. כך נוצר מתח בין חברי התנועה שהגיעו מהאוכלוסייה הוותיקה, האשכנזית ברובה, לבין אוכלוסיית העולים החדשים. ⁷ מתחים אלו נראו בברור גם בתחום התרבות. מאז הדיונים הראשונים על התקציב נשמעו בכנסת דיונים רבים על הקשר בין תקציב התרבות למתחים בין בתי תרבות לבתי כנסת, כמו גם על הצורך של תקציב זה לשרת באופן ישיר את אוכלוסיית העולים.

בישיבה ה־56 של כנסת ישראל, לקראת העברתו של תקציב המדינה הראשון, עלה הסופר וחבר הכנסת ס. יזהר לנאום חוצב להבות שבמובנים רבים ימסגר חלק חשוב מהדיון על תקציב התרבות המדיני עד לימינו. יזהר מכנה את תקציב התרבות "הראשון לנאומים ואחרון לתקציבים". עוד הוא אומר שבעוד כוחה של הרוח נחשב נשק צבאי שאפשר את ה"נס" של הניצחון בקרבות מלחמת העצמאות, בתקציב נמצא רק סכום של 100 אלף ל"י ל־25 אלף עולים חדשים. כ־400 פרוטות לאיש. "סכום כזה רוצים לתת במחיר אותו דבר, שציינו אותו כאחד מכלי־הנשק המשובחים שבמדינה". הוא מסכם: "חוששני לומר שמוטב להודות בפירוש, שאין לנו לפי שעה לקיים תרבות, מאשר להסתפק ביצור אומלל זה חסר דמות היש שיהיה למטרה לחיצי כל, ותועלת לא יביא". ⁸

רגע לפני שנצלול לתקציב עצמו וננתח אותו, יש לזכור כי מלבד התקציבים שאציג לאורך רוב המאמר, עוד תקציבים מדיניים רבים הוקדשו ומוקדשים מדי שנה לתרבות ולאמנות, אך כמעט שלא ניתן לעקוב אחריהם, שכן הם פרושים על פני סעיפים רבים ומשתנים באופן תדיר. לכן (מלבד שתי פסקאות בסוף המאמר) נתרכז בעיקר בתקציב התרבות המרכזי, שממילא הוא חלק הארי של התקציב המוקדש לאמנות פלסטית.

ממבט עכשווי, מעניין לציין כי אותו "יצור אומלל", על פי יזהר, מנה 370 אלף ל"י מתוך תקציב כולל שעמד על כ־40 מיליון ל"י, כלומר כמעט אחוז שלם מהתקציב הוקדש לתרבות. מצב זה היה תוצאה של שילוב התקציב עם סעיף "קליטה תרבותית של העליה", שכלל "פעולות תרבות במחנות ובישובי עולים" ו"מכון למדריכי תרבות עולים". מצב זה לא רק שלא יחזור שוב לעולם, אלא שכבר בתקציב הבא, לשנים 1950–1951, עמד התקציב למחלקות התרבות על 64 אלף ל"י בלבד, פחות מעשירית האחוז מן התקציב הכולל. מתוכו, כעשרה אחוזים הוקדשו למוסדות בתחום האמנות הפלסטית ו־2,000 ל"י לסקרים בנושאי האמנות הפלסטית ואוספים אמנותיים בארץ. ⁹

דימוי: אלעד רוזן

נעצור להפוגה קומית קלה. ישראל השתתפה בביאנלה בוונציה מאז היווסדה של המדינה. תהליך בניית הביתן הישראלי בפסטיבל, שנחנך בשנת 1952, מספק הצצה מרתקת להתנהלות הכספית של המדינה הצעירה. לאחר דיון ארוך בהזדמנות החד פעמית להקים ביתן, הוחלט לעשות זאת על אף הקושי הכספי. במרץ 1952 נשלח לפקח על תהליך הבניה ד"ר אינג' אנג'לו פאנו, יהודי איטלקי שהתגורר בגבעת ברנר, ונסע לאיטליה על חשבונו. ד"ר פאנו דיווח כי הוסכם שישולמו חמישה מיליון לירות איטלקיות, מחציתן במהלך הבנייה ומחציתן עד ארבעה חודשים מסיומה. לשם כך משרד החינוך והתרבות ישלם שליש, 3,000 ל"י, שליש נוסף ישלמו יהודי איטליה ואת השליש האחרון תשלם "קרן נורמן" (לימים קרן אמריקה־ישראל). ¹⁰ אך ככל שעבר הזמן הדברים הלכו והסתבכו. בפברואר של אותה שנה משרד החינוך והתרבות הודיע כי אינו יכול לעמוד בהוצאה של 3,000 ל"י, והתחייב לשלם את מחצית הסכום, ואת חציו השני אולי בשנה הבאה. במאי נודע כי יהודי איטליה כבר שילמו את חלקם אך משרד התרבות עדיין לא שילם. בנובמבר הודיעו מקרן נורמן שלא יוכלו להשתתף בשל מצבה הכספי הדחוק של הקרן. במרץ 1953 הודיע הקונסול באיטליה, אסטורה מאיר, כי הבנק היהודי שילם את החוב המגיע לחברת הבניה בצורת אשראי לתקופה של שישה חודשים. הקונסול עצמו שילם לבנק היהודי מכספו הפרטי 1.9 מיליון לירות איטלקיות וביקש לקבל תמורתן 3,000 ל"י, מחציתן ממשרד החינוך והתרבות ומחציתן מהסוכנות היהודית. מעבר לכך הודיע כי יישאר חוב של 2.6 מיליון לירות איטלקיות שצריכות להיות משולמות לדבריו על ידי קרן נורמן (שכאמור הודיעה כבר שלא תוכל להשתתף). רק בספטמבר, באיחור של יותר משנה, הגיעה העברה ראשונה מהמדינה, על סך 500 ל"י בלבד. אחרי מכתבים רבים, בפברואר 1954 הועברו עוד 600 ל"י. הסוכנות היהודית בינתיים לא ענתה למכתבים. קרן נורמן כאמור בכלל לא ניאותה להשתתף אך מאיר למד על כך רק במאי 1954. רק בנובמבר 1954, באיחור של כשנתיים, הצליח משרד התרבות לשלוח 500 ל"י נוספות לסגירת החוב ששולם מכיסו הפרטי של פקיד. כיוון שתקציבים שאינם לאומיים חשופים פחות, אינני יודע מה קרה עם שאר הכספים האבודים של מר מאיר. ¹¹

לאחר עשור של צמיחה כלכלית יוצאת דופן, תחום התרבות לא רק שלא צמח, אלא במובנים רבים הצטמצם והגיע לפחות מאלפית מהתקציב. בשנים 1960–1961 עמד תקציב משרד החינוך והתרבות על כ־106 מיליון ל"י. מסכום זה, כמיליון ומאתיים אלף בלבד הוקדשו ל"מדע, תרבות ואמנות". מתוך תת סעיף זה, כעשרת אלפים ל"י הוקדשו לנושא האמנות הפלסטית תחת סעיפים כמו "התערוכה הבינלאומית ביאנלה בוונציה" שסוף סוף זכתה לתקציב קבוע (6,000 ל"י), או "רכישה וסקר של דברי אמנות" (1,200 ל"י), ו־40 אלף נוספים הוקצו לתמיכה במוסדות תרבות. לסיכום, באותה השנה עמד הסכום הכולל של התמיכה הלאומית באמנות הפלסטית על כ־50 אלף ל"י, פחות מחצי אחוז מהתקציב ל"מדע, תרבות ואמנות", שהוא פחות מאחוז מתקציב המשרד לחינוך ותרבות, שהיה כשישה אחוזים מתקציב המדינה השלם. ¹²

על רקע שפל זה, החלה לפעול "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות" (שהוקמה שנה קודם לכן) במטרה לסייע לתחום. הפרוטוקולים של המועצה בשנים המוקדמות מקיפים ביותר, וניתן ללמוד מהם רבות על תפיסת התרבות בשנים אלו. בפגישותיה הראשונות אפשר למצוא מספר ביטויים חריפים על המצב בשטח ועל הרצון של אנשי המועצה לשנותו. כדוגמה נביא את דבריו החדים של הסופר ישראל כהן:

אם נציין, שפחות מאחוז אחד מהתקציב של משרד החינוך והתרבות מוקדש לענייני תרבות, הרי זה מגוחך לדבר על משרד החינוך והתרבות. מפני שאפילו לבנק יש איזה 'צרור' שממנו הוא מנדב כספים לענייני תרבות ואמנות. אבל בכל זאת אין הוא נקרא 'בנק לענייני כספים ותרבות'".

מבקר התרבות יעקב מלכין הוסיף על כך כי "עלינו לזכור שאנחנו חיים היום ללא פטרונים לאמנות, אולי יותר מאשר ארצות אחרות בעולם". על כן, הוא טען, "נצטרך לקבל על עצמנו את התפקיד המפורש לתמוך באמנויות". זמרת הסופרן אדיס דה־פיליפ הזכירה כי אין למועצה די כסף לעשות כן, והציעה להקים קרן נדבנית שתאסוף כספים מתורמים מחו"ל. שר החינוך והתרבות אבא אבן ענה בפסקנות: "כשיש כיסופים אמתיים מגיעים אחר כך גם לאמצעי ביצוע. אינני מבטיח שתהיה קרן שתחלק תקציבים. לא, המועצה הזאת לא תעסוק בזה. אבל אני יכול לתאר לי שתהיה איזו ועדה שתבחן אם ישנן הצעות להגדלת המקורות הכספיים שיעמידו לרשות הצרכים האלו". בסוף אותה השנה, כאשר הגיע התקציב של המועצה, הוא עמד על 368 אלף ל"י בסך הכל, ומתוכו הוקדשו לתחום האמנות הפלסטית עוד 25 אלף ל"י, 75 ל"י סך הכל. סכום שלא באמת השפיע על התמונה באופן משמעותי, בניגוד לציפיות חברי המועצה הטריים. ¹³

כעשור לאחר מכן, בשנים 1968–1969, עלה תקציב התרבות במעט, לאלפית מהתקציב הכולל. בשנים אלו עמד תקציב התמיכה במוסדות תרבות ומדע על 8.68 מיליון ל"י, מתוכן הוקדשו לאמנות פלסטית 93 אלף ל"י (מתוכן 45 אלף לאגודות ציירים ו־48 אלף למכונים לציור ולפיסול) ועוד בין מאה למאתיים אלף ל"י למוזיאונים בתחום האמנות הפלסטית (סכום שקשה לחשב בגלל מוסדות רב תכליתיים כמוזיאון ישראל). מתוך תקציב המשרד, קיבל תחום האמנות הפלסטית כשלושה אחוזים. ¹⁴

עידן החקיקה: 1983–2015

בשנת 1983 נכנס לתוקף חוק משמעותי ביותר, חוק המוזיאונים. חוק זה הסדיר את הליך ההכרה במוזיאונים בישראל וקבע כללים להתנהלותם של מוזיאונים מוכרים. כמו כן, הוקמה "מועצת המוזיאונים" שתפקידה לפקח על מוסדות אלו. בכך עשתה המדינה צעד חשוב בארגון השדה, וקבעה קריטריונים ברורים לתמיכה במוסדות אלו. בשיחה שניהלתי עם יהודית קול ענבר, מיוזמי החוק, היא סיפרה שכיום היא חשה צער מסוים על כך שהחוק עבר ללא סעיף תקציבי מובנה: "היום, לא רק שהמוזיאונים אינם מצליחים לגייס מן המדינה תקציבים ראויים בתחום, אלא שהיא משתמשת בחוק כשוט ובכך היא פוגעת במוזיאונים שלא עומדים בתקנות, גם אם אין להם שום דרך לעמוד בהן". ¹⁵

דימוי: אלעד רוזן

מספר שינויים משמעותיים התרחשו בנוגע לתקציב המדיני לתרבות ואמנות במפנה העשור. הראשון הוא שבמחצית שנות ה־90 החל המשרד לעבור למתכונת של קולות קוראים לתמיכות, דבר שהפך את השדה ותהליך ההגשה לתמיכה לפתוח יותר לציבור. ¹⁶ בהמשך, בשנת 1998 התנתק משרד התרבות ממשרד החינוך. בשנת 2002 נכנס לתוקפו "חוק התרבות והאמנות". השינוי המהותי ביותר שהכניס חוק זה הוא הסדרת תקצובן של גלריות ציבוריות, שהחלו לקבל תמיכה מדינית מעט לפני כן, במסגרת תקנות שנקבעו בשנת 1992. כמו כן קמה "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות", שהחליפה את המועצה הציבורית. אחת הסיבות לכך הייתה שהמועצה הישנה כללה כ־160 חברים, ובגלל הקושי לכנס את כולם לא כונסה מאז שנת 1996. ¹⁷ אך שוב, כמו חוק המוזיאונים, חוק התרבות והאמנות לא כלל סעיף תקציבי, ועל כן הדרישות שבו לא גובו בהתחייבות תקציבית מצד הכנסת. תקנות התמיכה בגלריות ציבוריות חודשו בשנת 2009, ושוב בפתח שנת 2025. בכל פעם עלו טענות רבות בשדה על כך שהוא צריך להתאים את עצמו לקביעות מלמעלה. ¹⁸ להשוואה, בשנת 1999 עבר "חוק הקולנוע", שלעומת חוק המוזיאונים וחוק התרבות והאמנות כן כלל סעיף תקציבי. החוק חולל מהפכה בתחום הקולנוע הישראלי, אפשר יצירת תוכן מקורי איכותי, ובכך נתן דוגמה להליך חקיקה שקידם את השדה. ¹⁹

אף שהתקופה אופיינה בחקיקה נרחבת בתחום התרבות, הצעות חוק רבות, שעלו בעקבות גל מחאות על מזעריות התקציב, לא עברו. כך קרה עם המחאות שקמו באמצע שנות ה־80, אז קוצץ התקציב בעקבות המיתון, ²⁰ בתחילת שנות ה־90, אז החלו ההתאגדויות המקצועיות למחות על המצב, והמפלגות מרצ והעבודה החליטו לפצל את משרד התרבות ממשרד החינוך במטרה להעניק לו כוח רב יותר, ²¹ ובראשית שנות ה־2000, אז דוח של מבקר המדינה תיאר כי "על פי הצהרת אונסק"ו בוועידה העולמית בפריז בשנת 1997, ובשטוקהולם ב־1998, יש להקצות בכל שנה בכל מדינה, לפחות אחוז אחד מכלל כספי הציבור לפעילויות אמנותיות של יצירה, ביטוי והפצה". כדי להקדים את הביקורת הבהיר המבקר כי "המלצה זו נועדה בעיקר למדינות העולם השלישי, שכן על פי נתוני המשרד ברוב מדינות אירופה התקציב לתרבות עולה על אחוז אחד". ²²

בעקבות המלצת אונסק"ו, נראה כי התגבשה בכנסת הסכמה רחבה שיש להעלות את תקציב התרבות. במהלך הכנסות ה־16 וה־17, בשנים 2003–2006, הונחו על שולחן הכנסת לפחות ארבע הצעות חוק בחתימת מגוון רחב של חברי כנסת ממפלגות שונות (מרצ, העבודה, ישראל בעליה, שינוי) הממליצות לשנות את הסעיף התקציבי של חוק התרבות והאמנות משנת 2002, ולהעלות את תקציב התרבות באופן הדרגתי לאחוז שלם. ²³ באותן שנים הניחו חברי כנסת ממגוון מפלגות (הליכוד, שינוי, קדימה, העבודה, ישראל בעליה) לפחות שתי הצעות חוק שמציעות שהתקציב יגדל באופן הדרגתי עד לחצי אחוז. ²⁴ בשנת 2004 פורסם כי בעקבות "מאבק האמנים, שרת התרבות לימור לבנת מתכוונת להעלות חוק חדש, במסגרתו תקציב התרבות יעמוד על לפחות חצי אחוז מתקציב המדינה". ²⁵

אך המאבק נפסק בשנת 2006, כאשר השר מאיר שטרית, מחליפה של לבנת בתפקיד שר החינוך, התרבות והספורט, הודיע כי בכוונתו לקבוע הסכם חמש־שנתי לתקצוב התרבות, שבמקום להגדיל את התקציב, יקבע אותו על כחמישית האחוז, כך שלא ירד. בפגישה שקיים עם ראשי האיגודים אמר שטרית: "אינני מסכים שהתרבות תהיה בת ערובה בידי סחטנות קואליציונית. זו הסיבה שברצוני להגיע להסכמה עם האוצר בנושא קביעת תקציב שנתי של 450 מיליון שקל לתקופה בת חמש שנים. תקציב זה לא יהיה חשוף לקיצוצים רוחביים באשר הם". הסכם זה עבר באותה השנה והיה אמור לעצור את המחאות. ²⁶

דימוי: אלעד רוזן

אך בשנת 2007, למרות "מתווה שטרית", שוב צצו איומים בקיצוצים בתקציב. המאבק חזר במלוא העוצמה, ובין היתר הוקם "פורום מוסדות התרבות" שריכז אותו. באותה שנה בוטל הקיצוץ בתחום התרבות, ובשנה העוקבת הוחזר בסיס התקציב לסכום הקבוע ב"מתווה שטרית". סוף המאבקים היה בהסכם בלחיצת יד מול האוצר, שהוסיף 58 מיליון ש"ח לתקציב כדי להתאימו ל"מתווה שטרית", והחלטה על ניהול משא ומתן על תקציבים בעתיד. בהמשך, החל משנת 2009, נחתמו שני הסכמים שלוש שנתיים, עד לשנת 2014, לפי העיקרון שהתקציב יעלה ויוחרג מקיצוצי רוחב. אך מלכתחילה דובר על עלייה קטנה מאוד בתקציב, תמיד מתחת לשני פרומיל, ולצד תוספת הגופים החדשים בשדה והעלייה בהוצאות, היא לא יצרה שינוי מהותי. ²⁷

המאבק הגיע לשיא במסגרת פרויקט "אחוז לנשמה" בשנת 2014. לאור סיום ההסכמים התקופתיים, יזם פורום מוסדות תרבות חיבור בין כלל הגופים המייצגים, ואלו הקימו מטה הכולל עשרים ראשי איגודים המייצגים מעל 200 מוסדות תרבות מכל התחומים. שוב הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק להגדלת התקציב לאחוז, ועליה חתמו 62 מחברי הבית. המאבק נקטע בשל מלחמת "צוק איתן", אבל כן הייתה הסכמה בין שר האוצר דאז יאיר לפיד, לבנת וקואליציה גופי התרבות על העלאת בסיס התקציב ב־50 מיליון ש"ח. האוצר עמד בהתחייבות זאת, וגם בממשלות הבאות, בתקופת מירי רגב וחילי טרופר, המשיכו הגדלות התקציב בבסיס בגובה של 40–50 מיליון ש"ח לשנה. בתקופתו של חילי טרופר, בשנת 2020, הגיע התקציב לשיא של 0.28 אחוז מהתקציב (נתון שלא נראה כמותו מאז 1953). זאת בצד הגדלת הכספים החד פעמיים. ²⁸

נושא נוסף שהתפתח באותן השנים ממחאה שקטה למאבק של ממש הוא התקציב הזעום שניתן לתרבות הערבית במסגרת התקציב הכללי של משרד התרבות והספורט ומנהל התרבות במשרד. בשנים 2009–2011 תקציב התקנה הערבית הגיע רק לכשלושה אחוזים מהתקציב הכולל של משרד התרבות, וזאת בהשוואה לחלקם של האזרחים הערבים באוכלוסיית המדינה, שמגיע לכ־20 אחוזים. בשנת 2012 עתר מרכז מוסאוא ביחד עם ועד ראשי הרשויות הערביות נגד משרד התרבות והספורט בבית המשפט העליון, ודרש שהמשרד יגדיל את התקציב בהתאם. העתירה הגיעה אל קיצה ב־2016, כאשר בית המשפט העליון החליט שאינו מוכן להתערב באופן שוטף בחלוקת תקציבי המשרד. אך בעקבות העתירה, התחייב המשרד להגדיל את התקציב באופן משמעותי במהלך השנים הבאות. ²⁹ בשנת 2021 פיתח משרד התרבות תכנית חומש כדי להתמודד עם הסוגייה, ³⁰ ובשנת 2022 הוציא תכנית זאת לפועל, אך חלקה מתעכב בעקבות המלחמה.

נפילת ההסכמים: 2015–היום

במובנים רבים, לא רק שהמאבקים להגדלת תקציב התרבות שהגיעו לשיאם במחצית העשור השני של המאה ה־21 לא הצליחו, אלא ניתן לומר שהם נחלו כישלון של ממש. ראשית, התקציב מעולם לא התקרב לאחוז מכלל התקציב המדיני, ואפילו לא ליעד הנמוך יותר של חצי אחוז. יתר על כן, מאז שנת 2020 תקציב התרבות רק הלך וקטן משנה לשנה. בשנים אלו החלו השפעות מגפת הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל", אך עדיין, מדינת ישראל עברה תלאות רבות, ואין בכך כדי להצדיק את צניחתו של תקציב התרבות אל מתחת לשני פרומיל. נוסף על כך, החל משנת 2015 נתפס תקציב התרבות בישראל כשנוי במחלוקת בשל זיהויו על ידי רבים בחברה כבעל אופי פוליטי מובהק.

כפי שהראנו, תקציב התרבות היה מאז ומתמיד צבוע בגוונים פוליטיים, כמו כל תקציב מדיני אחר, על אף הנטייה להציגו באור ממלכתי. מאז שנת 2015 מתנהל סביבו שיח פוליטי מובהק, שחרג הרחק מן הממלכתיות, ובמובנים רבים שיח זה מאפיין אותו עד ימינו. בתחילת כהונתה כשרת התרבות והספורט, טבעה השרה מירי רגב שני ביטויים: "חופש המימון" ו"נאמנות בתרבות", כחלק מגישה הטוענת שיש להעצים את מעמד השלטון ונבחרי הציבור בחלוקת המשאבים, ובכלל זה בתחום התרבות. רעיונות אלו יצרו בעיות משמעותיות מבחינה משפטית למדינה המוגדרת כדמוקרטית וליברלית. עו"ד עדנה הראל־פישר, בעבר היועצת המשפטית למשרד התרבות והספורט, עמדה במאמר נרחב על כך שהאמנות היא חלק מהותי ממימוש והגשמה של כבוד האדם, של זהותו, של חופש הביטוי ושל השיח הדמוקרטי. לטענתה, כאשר הריבון מקבל בכורה בפרשנות התרבות ואפשרות לשלול את קיומה לפי פרשנותו את רגשות הציבור, נוצרת התניה של מימון תרבות ששוללת את זכות הביטוי דווקא ממי שהכי זקוקים לתמיכה ציבורית. ³¹

בשנת 2017 התפרסמה במגזין ערב רב שורה של כתבות מאת יהונתן ה. משעל, שביקרו את הבעיות של מועצת התרבות והאמנות שאפיינו את תקופתה של רגב, את השינויים התבחיניים שרגב הציגה ואת תקנות סל"ע שנועדו להעביר כסף לפריפריה. מסקירה זו ניתן ללמוד למשל כי במשך תקופה ארוכה, שמות חברי המועצה הישראלית לתרבות ואמנות לא היו שקופים לציבור. ³²

בשנת 2018 הופץ לציבור תזכיר חוק ביוזמת שרת התרבות והספורט ובהסכמת שר האוצר, שמטרתו קביעת הסדר שיאפשר להפחית את התקציב שמעניקה המדינה לגוף הפוגע בסמלי השלטון. יש להבהיר כי החוק שהציעו הסתמך על "חוק הנכבה" (2011), ועל סעיף שלפיו כבר יש לשר האוצר זכות שכזו. על פי פישר, התמקדותו של החוק החדש שהוצע בתחום התרבות והאמנות, וייחוד סמכויות לשר הממונה על תחום התרבות עצמו, בהסתייעות אנשי משרדו בלבד וללא התערבות בית משפט וסדרי דין, עוררו בעיות משפטיות יסודיות ויצרו חשש לפגיעה ממשית בכבוד האדם בישראל, בשוויון, בחופש הביטוי ובעקרונות השיטה הדמוקרטית. ועדת החינוך והתרבות של הכנסת קיימה סדרה של דיונים בהצעת החוק, ואף הכינה אותו לקריאה שנייה ושלישית, אך החוק מעולם לא הגיע לקריאות אלו. בשל התנגדותם של חלק מחברי הכנסת המהלך התעכב, ומשהחליטה הכנסת ה־20 על התפזרותה, נבלם אישורו של התיקון לחוק והדיון בו לא חודש מאז. ³³

דימוי: אלעד רוזן

נתוני תקציב המדינה לשנת 2024 מדגישים את פערי ההשקעה בין התחומים השונים: מתוך כ־653.7 מיליארד ש"ח, כ־104.8 מיליארד ש"ח מוקצים לביטחון ולסדר ציבורי, ואילו מנהל התרבות מקבל רק כ־1.1 מיליארד ש"ח (כאשר תקציב האמנות הפלסטית הוא רק חלקיק ממנו). גם אם "מוחקים" את סעיף הביטחון מהמשוואה, התרבות עדיין זוכה רק לכ־0.2% מהתקציב הנותר, מה שממחיש שבעיית המימון הדל לאמנות ולתרבות אינה נובעת רק מהעדפת צורכי ביטחון, אלא מהשקפת מדיניות רחבה יותר, הרואה את ההשקעה בתחומים הללו כחיונית פחות לעומת תחומים אחרים, המייצרים ערך מידי או מתמודדים עם אתגרים דחופים יותר.

חשוב להבהיר בשנית את מה שהזכרנו במילים בודדות בפתח המאמר: תקציב התרבות של משרד התרבות מעולם לא היה הדרך היחידה שבה המדינה מתקצבת את תחום התרבות. לדוגמה, משרדים כמו משרד התמ"ת וגופים ציבוריים נוספים מקצים תקציבים לתמיכה בפעילות תרבות ואמנות. כמו כן, אחת הדרכים המעניינות והמרכזיות שבהן המדינה מפרנסת את אנשי עולם האמנות היא דרך משרד החינוך. בבדיקה ברשימות הסגל של המחלקות לאמנות בתואר ראשון ושני באקדמיות המתוקצבות על ידי משרד החינוך – בצלאל, שנקר, המדרשה וסמינר הקיבוצים – ניתן לראות כי ישנם כ־150 אנשי סגל, רובם המוחלט אמנים. מתוכם קרוב לעשרה אחוזים משמשים כאנשי סגל בשתי מחלקות או בשני מוסדות במקביל, כשהחפיפה הגדולה ביותר (שישה אנשי סגל) היא בין הסגל של בצלאל ושל המדרשה. במקביל, כ־3,000 מורים לאמנות מלמדים בכ־2,000 בתי ספר יסודיים, בכ־200 חטיבות ביניים, ובכ־400 מגמות אמנות בתיכונים. ³⁴ על פי מחקרו של החוקר בועז ארד (לא האמן הידוע בשם זה), תקציבים נוספים מוזרמים בערוצים הנסתרים מעיני הציבור. מדינת ישראל מפעילה מנגנון תמיכה המבוסס על תקצוב של מעל 50 חברות שבמניותיהן מחזיקה המדינה. אחד מאלו הוא "מוזיאון ישראל", שהמדינה מחזיקה בכ־14 אחוזים ממנו. כמו כן, חלק מהתקציב שמקדישה המדינה לרשויות מקומיות עובר בהמשך לצרכי התרבות, ובתקציב זה נעסוק במאמר נפרד. ³⁵ ועדיין, על פי נתוני הלמ"ס, גם בצירוף כל אלו, תקציבי הממשלה והמוסדות הלאומיים לתרבות, בידור וספורט עומדים על פחות מחמישה אחוזים מכלל ההוצאות לתחום זה על ידי משקי בית, רשויות מקומיות ומלכ"רים.

לצד הביקורת, חשוב להזכיר גם תהליך חיובי נוסף שהחל בשנים האחרונות: הקמת הקרן ליוצרים עצמאיים. בעקבות ההצעות של הגופים שנאבקו על תקציבי התרבות בעשורים האחרונים, בשנת 2017 יצא מכרז להפעלת קרן שמטרתה לתמוך ישירות באמנים. זו מצטרפת למערכת הפרסים שמחולקים על ידי המשרד, וכוללת כ־40 פרסים שנתיים בתחום האמנות הפלסטית, בסך כמיליון ש"ח. הקרן ליוצרים נוסדה כדי להתמודד עם קושי ייחודי בעולם האמנות, בו רבים מהמשתתפים הם פרטים עצמאיים. בהשוואה לגופים מאוגדים, קשה בהרבה להעניק לאלו תמיכות באמצעות מערכת התמיכות הממשלתית הרגילה. ³⁶ בשנת 2019 הוענקה תמיכה ל־43 אמנים ואמניות פלסטיים, בסכום שנע בין 1,000 ל־100 אלף ש"ח לכל יוצר, בשנת 2021 עלה מספר המוטבים ל־47, בשנת 2022 ל־50, ובשנת 2023 ל־56.

אך השינוי החיובי הזה מצטמצם אל מול הדעיכה ההולכת וגדלה בתקציב. בתקציב המדינה לשנים 2023–2024 לא הייתה, לראשונה זה שנים, שום תוספת לבסיס התקציב, ואף היה קיצוץ של שמונה אחוזים בעקבות המלחמה. יותר מכך, באופן יחסי לתקציב המדינה השלם, התקציב הולך וקטן, וכבר ירד שוב אל מתחת לשני פרומיל. אפשר להתנחם בכך שבתחום האמנות הפלסטית דווקא הייתה תוספת קטנה של שני מיליון ש"ח, שהוקדשו לתקנה החדשה לגלריות ובכלל זה לתשלום שכר לאמנים החל משנת 2025. סכום זה אמנם לא נכנס לבסיס התקציב, אך פקידי המשרד חוזרים על האמירה שזאת התכנית. ובכל זאת, סכום זה קטן יחסית, בעיקר לאור עלייה משמעותית של המחירים במשק והצטרפותם של גופים חדשים שנוגסים בעוגת התקציב בתחום התרבות בכלל והאמנות הפלסטית בפרט. נדמה שלאור מלחמת "חרבות ברזל" התקציב עומד להמשיך ולהיות מקוצץ. תוספות התקציב החד פעמיות מתמעטות ונעלמות. גם חוק הקולנוע, אותו הזכרנו, עומד בפני פגיעה משמעותית. כמו כן, עדיין נמשכים ניסיונות מוצלחים יותר ופחות של שר התרבות לקצץ בתקציבם של גופים הפוגעים לדעתו במדינה, ולפעמים אף לסגור אותם.

*

• פרק 1, חלק א. הבוּם: על שוק האמנות
• פרק 1, חלק ב. המתנה שצריך לבקש: על הפילנתרופיה
• פרק 1, חלק ג. אמנים לאומנים: על תקציבים ציבוריים
• פרק 1, חלק ד. 99 אחוזים: על עולם האמנות
• פרק 2: כסף ואמנות בישראל: השוק
• פרק 3: אמנות וכסף בישראל: הרשויות
• עדכון: האם הדו"ח האחרון על שוק האמנות מצביע על שקיעתו?

*

ביבליוגרפיה

אביגל, ש. ‏(1992, 8 ביולי).‏ "משרד עם תקציב של עשירית האחוז". חדשות.

אימפקט, אסטרטגיה, ממשל ולובינג. ‏(2015).‏ מסמך רקע: תקציב 2015-2016. עותק בידי המחבר.

ארד, ב. ‏(2011).‏ תמיכות וסובסידיות לתרבות בישראל. מכון ירושלים לחקר שווקים.

ארכיון המדינה. ‏(1952-1949).‏ תערוכות הביאנאלה בונציה. תיק 000bf6c.

———. ‏(1950-1954).‏ הביתן בונציה. תיק 000rhf4.

———. ‏(1950-1955).‏ אמנות – כללי. תיק 000iu34.

———. ‏(1952-1956).‏ תערוכת ביאנלה. תיק 000jjfs.

———. ‏(1960-1959).‏ המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות. תיק 000eu9x.

בורג, א. ‏(2009).‏ "אין כסף, אין אמנות". הארץ.

גדרון, ב., בר, מ. וכץ, ח. ‏(2007).‏ המגזר השלישי בישראל. קו אדום, הקיבוץ המאוחד.

הולצמן, א. ‏(1999).‏ מלאכת מחשבת: תחיית האומה. אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן.

הראל פישר, ע. ‏(2020).‏ ממלכתיות במדיניות תרבות. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

זעירה, י. ‏(2018).‏ כלכלת ישראל. ספרי עליית הגג.

טועמה, א. ‏(2019).‏ התקציבים המיועדים לחברה הערבית בתחום התרבות. מרכז מוסאוא.

טרכטנברג, ג. ‏(2002).‏ "בין בורגנות לאמנות פלסטית בתקופת היישוב". סוציולוגיה ישראלית, ד(1).

יודילוביץ', מ. ‏(2004, 12 בנובמבר).‏ "האמנים יוצאים למאבק למען חוק התרבות". Ynet.

———. ‏(2006, 30 בינואר).‏ "שטרית יקדם הסכם חמש-שנתי לתקצוב התרבות". Ynet.

כנסת ישראל. ‏(1949).‏ הישיבה ה-56 של הכנסת הראשונה.

———. ‏(1951).‏ חוק התקציב, תשי"א.

———. ‏(1960-1961).‏ חוק התקציב, תש"ך.

———. ‏(2003).‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – תקציב שנתי), התשס"ג. (פ/ 403).

———. ‏(2004 א').‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – תקציב שנתי), התשס"ד. (פ/ 1948).

———. ‏(2004 ב').‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – קביעת רף מינימום מסך התקציב השנתי), התשס"ד. (פ/ 1875).

———. ‏(2005). הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאת תקציב שנתי לתרבות ואמנות), התשס"ה. (פ/ 3878).

———. ‏(2006 א').‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – תקציב שנתי), התשס"ו. (פ/ 463/17).

———. ‏(2006 ב').‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאת תקציב שנתי לתרבות ואמנות), התשס"ו. (פ/ 1372/17).

———. ‏(2014).‏ הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאת תקציב שנתי לתרבות והאמנות), התשע"ד.

כץ, א. ‏(2022).‏ כסף כחול לבן. כנרת, זמורה ביתן.

מבקר המדינה. ‏(1969).‏ דין וחשבון שנתי מס' 20 לשנת הכספים 1968/69: תמיכות במפעלי תרבות, אמנות ומדע.

———. ‏(2003).‏ דוח שנתי 54א לשנת 2003.

משעל, י. ה. ‏(2017 א', 16 ביולי).‏ "החופש לא לממן: על המשבר המתמשך של שוק האמנות החזותית". ערב רב.

———. ‏(2017 ב', 17 ביולי).‏ "המועצה הסמויה מן העין". ערב רב.

———. ‏(2017 ג', 23 ביולי).‏ "מלכוד התבחינים". ערב רב.

———. ‏(2017 ד', 30 ביולי).‏ "תקנות סל"ע: גאולה לפריפריה או הזדמנות לשחיתות?". ערב רב.

משרד האוצר, אגף התקציבים. ‏(2014).‏ תקציב מנהל התרבות לשנים 2011-2014.

משרד התרבות והספורט. ‏(2017).‏ מכרז פומבי לניהול והפעלת קרן למימון מענקים ליוצרים עצמאיים.

———. ‏(2022).‏ כנס השקת תוכנית החומש בתרבות ובספורט: תכנית עבודה – תרבות ערבית.

נגיד, ח. ‏(1986, 7 בספטמבר).‏ "רבע מיוצרי הקולנוע ירדו ללוס אנג'לס". מעריב.

פורום מוסדות התרבות. ‏(2014).‏ המטה להגדלת תקציב התרבות: רקע. עותק בידי המחבר.

פרח, ג'. ושקור, ר. ‏(2021).‏ הצרכים של האזרחים הערבים מתקציב המדינה לשנים 2021-2022. מרכז מוסאוא.

צלמונה, י. ‏(1991).‏ ימי מגדל דוד: מלחמת התרבות הראשונה באמנות ישראל. מגדל דוד.

ריבה, נ. ‏(2024, 25 בספטמבר).‏ "תקנות חדשות של משרד התרבות לתמיכה עלולות להביא לסגירת גלריות". הארץ.

תמוז, ב. ‏(1948, 1 באוקטובר).‏ "דעתו של עוזי". יום יום.