אוויר בדביר

"התערוכה מכנסת עבודות של אלהם רוקני ושל נלי אגסי סביב שיר שפורץ אחת לכמה דקות לחלל הנפלא ומנסה להתחרות בו, לחטוף את תשומת הלב של המבקר ולהסיטה מהשקט של החלל אל הקול". מאיה קציר על "פרח לב זהב" בגלריה דביר

כמו הכד הפשוט מהשיר "אנקדוטה על כד", שמרגע שהונח על גבעה, התארגנה הסביבה הפראית סביבו, מצייתת לסדר שהטיל בעצם נוכחותו, כך משנות העבודות שמונחות בגלריה דביר את סביבתן: מרחיבות, מאריכות, מארגנות-משחקות עם החלל, והוא נענה להן. למרות אופיו הדומיננטי- הרצפה האדומה, העמודים, פתחי האוורור התעשייתיים- נראה שהחלל של דביר שמח עם השינויים שמחוללות בו היצירות, גאה בצורתו החדשה. אבל דווקא לכן, כדי שיוכל להתמסר להן, הוא בוחר אותן בקפידה רבה.

התערוכה הנוכחית, "פרח לב זהב", היא תערוכה מאד מדויקת. מדויקת עד שכמעט חבל לנסות לפרק אותה באמצעות כתיבה, אבל המאמץ שווה כדי שעוד אנשים ייהנו ממנה, גם אם במחיר פגימה מסוימת בחוויה הבתולית. "פרח לב זהב" מכנסת עבודות של אלהם רוקני ושל נלי אגסי סביב שיר שפורץ אחת לכמה דקות לחלל הנפלא ומנסה להתחרות בו, לחטוף את תשומת הלב של המבקר ולהסיטה מהשקט של החלל אל הקול. השיר הוא "אנקדוטה על כד" של ואלאס סטיבנס, שנכתב, כך מספרת נעמי אביב בהקדמה לספר רשימותיו של מאיר אגסי, "בסמוך-וכנראה-בתגובה להמצאת הרדי-מייד".1 כמו המשתנה של דושאן שהצבתה במוזיאון שינתה את מעמדה ואת המרחב בו הוצבה, כך הכד של סטיבנס (למעשה היתה זו צנצנת פשוטה שנקנתה בטנסי) הונח על גבעה ושינה את סביבתו ובתוך כך את ערכו.

הנחתי כד בטנסי/ עגול היה, על פני גבעה./ הוא גרם לפראות-הבר המרושלת/להקיף את הגבעה.// פראות-הבר עלתה עליו,/ והשתרעה סביב, כבר לא פראית/… (תרגום: אריאל קריל)

יחסי הגומלין בין האובייקט לבין סביבתו, בין היצירה לבין החלל שבו היא מוצבת, העסיקו את סטיבנס, ויותר חשוב מכך, העסיקו-הטרידו את אגסי האב, מאיר אגסי, מבקר האמנות שנהרג בפתאומיות בתאונת דרכים באנגליה. קולה של הבת נלי הבוקע מהרמקולים הפשוטים המונחים באחת מפינות הגלריה, חוצה את חלל הגלריה בגעגוע אל האב המת שספרו "הכד מטנסי", רשימות על אמנות, פורסם בעברית עשור לאחר מותו. מול הרמקולים הנמוכים, בעברה השני של הגלריה, בוקעים מפתחי הניקוז או האוורור שברצפה בדים עשירים רכים מוזהבים הנראים כראשיהן של מקוננות עטויות כיסוי ראש. עבודה מעניינת זו שנעשתה במיוחד לתערוכה, ועוטפת אוויר דמיוני הבוקע מהרצפה, מכונה (Dakota (2020 כשם ספר הפרוזה הראשון של האב "הגבעות השחורות של דקוטה" (1987). בין טנסי של האב לדקוטה שלו מחבר קולה היפה של הבת, חוצה את החלל בקו נמוך ישר, כמו חוט טס באוויר שקושר בין שתי נקודות, בין ספר ראשון לאחרון, בין מדינות שהפרידו את המשפחה- ישראל, אנגליה, ארצות הברית.

נלי אגסי, "Gundelia 1", מתוך התערוכה "פרח לב זהב", גלריה דביר 2020

כל החלל של דביר מלא הפעם אוויר וחוטים, חוטים ואוויר. חוטים דמיוניים שקושרים בין עבודות וזכרונות, אבל גם חוטים ממשיים שיוצאים מהעבודות, כמו בעבודה הקטנה והדוקרת, תרתי משמע, (Metzulut (2009, בה חוט אדום משתלשל מתוך ליבה של דמות נשית אוורירית תחומה בקווי מתאר דקים, שקועה בתוך תליון מוזהב. דמות זו בשמלתה הארוכה, מופיעה בעבודות של אגסי וחוזרת ומופיעה כבר שנים ארוכות, תופרת את ליבה, תוקעת מחטים בעורה, יוצרת פצעים ומתקנת אותם באותה פעולה ממש, כך שהריפוי כואב כמו הפגיעה, ופוצע בה בעת שהוא מתקן.

כך גם ב- (Gundelia 1 (2008, חישוק קטן מוקף בד בצבע עור שבמרכזו נעוצות בצפיפות מחטי או סיכות תפירה, במחווה שהיא ביתית מצד אחד, מזכירה את כרית הסיכות של סבתא, וטקסית-פולחנית מצד שני, ונדמית כניסיון אובססיבי להשתחרר מקללה דרך נעיצת סיכות בבובת וודו עשויה גרביון בצבע עור, או אולי בכלל ננעצו הסיכות בעור כדרך מילוט מכאב פנימי באמצעות גרימת כאב חיצוני, בפעולה שמטרתה להסיח את הדעת מהפנים אל העור, מהלב החוצה.

מעגל שטני זה המופעל מתוך הרצון הטבעי לשכוח (לשכך) את הכאב אך גורם בהכרח להנצחתו, הופיע גם בעבודת וידיאו מוקדמת יותר (Sand it better (2002 בה שייפה-שפשפה אגסי את עורה באזור בית החזה עד זוב דם ואז הניחה את ידה על הפצע, מכסה, מרגיעה את החשיפה. הווידאו לא מוצג הפעם. אין בו צורך: פיסות בד בצבע עור, תכשיטים מיניאטוריים עשויים מכאב, מחליפים בגלריה דביר את מראה הגוף הבוער, משמשים כסינקדוכה של המהלך הנכזב של הריפוי.

נלי אגסי, "Metzulot", מתוך התערוכה "פרח לב זהב", גלריה דביר 2020

שונות לחלוטין, לכאורה, רק לכאורה, הן העבודות של אלהם רוקני, הממלאות את החלל בצבע עשיר וחי ובריח, ריחו של צבע שמן חדש, שמלווה את השוטטות המעגלית בגלריה ומעשיר את החושים המתעוררים לָאור, לצבע ולקול השירה. אל מול החוטים הדקים של אגסי, הדורשים מהצופה, גם אם בעדינות, למתוח את הצוואר ולרכון אליהם, פורשת רוקני משטחי צבע ענקיים בקווי מתאר גדולים, ברורים, ילדותיים, המתירים לצופה ללכת לרוחבם, מהם ואליהם, להתקרב ולהתרחק כדי לנסות לתפוס את כוליותם. אלא שבמהלך התנועה המודדת את שלושת שטיחי עור החיה התלויים בשלושה קירות מרוחקים בגלריה, מתגלים תווי פניהם הייחודיים של בעלי החיים, ומתנגדים להכפפתם המהירה מדי לקטגוריה אחת, לסדרה. מסלול ההליכה מוביל ראשית אל ציור החזירה המניקה (Inside, outdise, upside down (2020, האנושית מכולם, שארשת פניה הנינוחה, החביבה, מלווה את פעולת ההנקה השלווה. רק קילופי הצבע הוורוד הבהיר, גירודי העור המתגלים על פני גופה הגדול, מפריעים לצופָה לשקוע בחלום ילדות ומזכירים לה את הידרדרותו של הגוף, את הזמן החולף. וכך, מתוך הצלילה בצבע הגדול מהבהבת עובדת עמידתנו מול ציור שטוח, שמן על בד מתוח, ובעצם זה בכלל שטיח- שטיח עור חזיר. ברגע אחד מתחלף הדימוי הנאיבי הוורוד בסיוט זוועה שבו מרוקנים האם וגוריה מתוכן גופם, האוויר מוצא מתוכם והם מושטחים בעודם חיים כשפניהם החביבות מופנות כל העת אלינו. וכמו בתעתוע אופטי הנה שוב חוזרים הגורים ואמם לחיים, כל כך בריאים הם נראים בצבעם החזק, צמודים לגוף האם, יונקים חלב מזין, ממלאים את עורם. מה אני רואה פה- שטוח או מלא, מת או חי?

אלהם רוקני, "Inside outside upside down", מתוך התערוכה "פרח לב זהב", גלריה דביר 2020

בזווית העין את רואה כל הזמן את דמויות הזהב של Dakota מגיחות מהרצפה, מנופחות באוויר תת קרקעי, כמציעות תשובה לאוויר ולגוף שרוקנו מהחזירה ומשני שטיחי הדובים הנוספים התלויים בחלל. לולא היו מסוגננים כל כך אפשר היה לחשוב שאנחנו נמצאים באיטליז, אבל הצבע העבה שממלא את גוף הדב הכחול (2020) והעיטורים האתניים המצוירים ברישול מכוון על פני מרבד הדב האדום (2019) מרגיעים את התודעה ומחזירים אותה הביתה, לאיזה בית דמיוני, לא כאן, שעל רצפתו פרושים שטיחים מוזרים בעבודת יד. בכל העבודות של רוקני- גם בשלושת שטיחי החיות וגם בשלושת השטיחים ה"אתניים" התלויים זה לצד זה בקיר שניצב מול החזירה- ניכרת יד אנושית שיוצאת מהקווים, שמשרטטת ומשרבטת בחן על רקע שכבות הצבע העבה. השרטוטים הללו, שרטוטים דקורטיביים "אוריינטליים", המונחים ביד קלה על גבי השמן או האקריליק, משיבים את הנפש ומאירים בתמימות את העבודות, שדוק של מלנכוליה נמתח עליהן. נדמה שרוקני עצמה מדלגת הלוך ושוב בין שני ביטויי נפש מתנגדים: בין הפואטי הענוג לבין ההומוריסטי-נונשלנטי, או פסאודו-נונשלנטי. האיזון אך גם המתח בין המרכיב העמוק והנוגה של העבודות לבין המרכיב המשועשע שלהן, הופך אותן למרתקות, לעוכרות שלווה.

אלהם רוקני, "The red Bear", מתוך התערוכה "פרח לב זהב", גלריה דביר 2020

הכל קשור: חוטי הזהב השזורים במרבד הדב האדום, מופיעים גם בשלושת שטיחי הקיר של רוקני ומשם שולחים מבט זהב לדקוטה מצד אחד ולקיר המיניאטורות המוזהבות של אגסי מצד שני. וכך הופך חלל הגלריה כולו לרשת של שאלות ותשובות, למקלעת קשרים. חוטים מטפוריים וממשיים שזורים בין עורות של חיות ועורות אדם, בין בד בצבע עור לבין עור חיה צבוע, בין אוויר שממלא לבין אוויר שנשאב החוצה, בין פצע מתנפח בגוף לבין גוף שתוכנו מרוקן, וכך גם החוט האדום היוצא מלב האישה בתכשיט של אגסי נשזר בשטיח הבית המעוטר של רוקני. אבל כל העיטורים הללו לא מצליחים לסלק את המחשבה על הכאב הפרוש כאן לפני. התכשיטים עשויים מגוף דקור, חיות מתות הפכו לשטיחים. תכשיטים שעשויים מסבל. כאב מקושט, זה מה שאני רואה פה. כאב מקושט.

 

"פרח לב זהב"/ אלהם רוקני ונלי אגסי
גלריה דביר
נעילה: 16.05.20

הצג 1 הערה

  1. נעמי אביב, "ייאוש אחד פגש ייאוש", בתוך הכד מטנסי: מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1983-1997, 2010, ע. 27

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.