גשר 235

״ואולם, מעבר ל״קול״ ו״זמן הווה״, בסיס השיחה הספציפית בין פסח לקריכלי הם דברים שאמר פסח לגבי קריכלי דווקא ולא לאדם אחר. לא כסוד שהוא מפקיד בידי קריכלי לבדו אלא מתוך הייחודיות הקיימת, וראוי שתתקיים, בין משוחחים. עם אדם אחר הייתה השיחה לבטח גם אחרת״. אלברט סוויסה על תערוכתו של גבי קריכלי, ״חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון״, בבית הנסן

״אני בחדר 235, בבית-החולים הצרפתי בירושלים.

אני פה. והרגע הזה הוא עכשיו"

(פסח סלבוסקי, מתוך שיחה עם גבי קריכלי, 3.4.2019)

תחילה, תמצית עובדות מדף התערוכה:

קריכלי וסלבוסקי הם שניים משלישיית אותו-עולם (יחד עם אבי סבח), שפעלה מאז 2009 בהופעות מבוססות אלתור. במהלך השנים האחרונות נהגו קריכלי וסלבוסקי לנהל שיחות בזמן עבודתם, כל אחד בסטודיו שלו. הטלפונים שחיברו בין ירושלים לתל-אביב היו מונחים לצדם במצב רמקול – פסח מצייר, גבי בונה ומתכנן; פסח מדבר, גבי מקשיב.

באפריל 2019 הגיע קריכלי למה שהתברר כביקור האחרון בחדר 235 בבית-החולים הצרפתי בירושלים, שם אושפז סלבוסקי בחודשים האחרונים לחייו. הפעם בא עם מכשיר הקלטה. גם הפעם פסח דיבר וגבי הקשיב. השניים שוחחו על אמנות, משפחה ויצירה, ועל שבריריותו של הגוף הפיזי המחזיק את כל אלה.

המיצב, שנבנה בתוך חללי מעמותה, מורכב מכ-500 מטרים של קורות עץ וארבעה קטעים מתוך אותה שיחה שהוקלטה ונערכה על-ידי קריכלי. חלקי השיחה הופכים לנוף הצלילי המלווה את הצעידה בגשר שבנה, מסמנים את כיוון ההתקדמות היחיד האפשרי, וקולו של סלבוסקי הופך לקול המורה את הדרך. המבנה הוא אתר דוקומנטרי של חברות, שההליכה בו נדמית אולי חסרת תכלית, אבל מגלה מפגש אינטימי בין שני דוברים הצועדים לקראת פרידה.

***

הגשר המונומנטלי שבנה גבי קריכלי לחברו פסח סלבוסקי בחללי "מעמותה" בבית הנסן הוא אחת מהעבודות של קריכלי שעליהן אפשר לשאול מה הוא בעצם עושה? פסל? תפאורה? מיצב? מבנה פונקציונלי ליצירות אמנות שעוד תבואנה? קצת מכל אלה? אלו שאלות שעולות תחילה ביחס למבנה הדומם שבנה, ללא קולו של פסח, מבנה שלדעתי, אפילו בפני עצמו, כבר עוקר לא מעט משמעויות מהחלל שלתוכו הוא פולש באופן די מפתיע. קולו של פסח, הנישא ומתפשט ועוטף את הגשר בשנית, הוא מעין אל-חומר שבאמצעותו יוצר קריכלי מפגש מצמרר, מופשט, סימבולי, בין קול-חלל נטול צורה ומשתנה תדיר לבין החלל המפוסל כבר מעצם נוכחותו של ה״גשר״. משמע, הקונטורים הבלתי נראים של החלל הנתון, אלה המבותרים באמצעות הגשר ואלה המוכפלים והמתעברים מקולו של פסח, שכן הקול הוא חללים, יוצרים מן הוויה, פסל משונה ששום אדם אינו יכול להכילו, לא במבט ולא במחשבה ולא בדמיון. המילה ״גשר״ מקבלת כאן משמעות כפולה, של האובייקט ושל החיבור שלו לבלתי נתפס.

מעניין מאוד מה עלה בדעתו של קריכלי כשהחליט להשעות את כל האמנות ואת כל ה"בית" של ״מעמותה״, ובעצם גילח אותו לחלוטין מכל ציור או אמנות ויזואלית כלשהי, ובעיקר לא הציב בו אפילו ציור אחד של פסח. איני תמה על כך מתוך כוונת חידוד של התשובה המוכנה עמי, אני תמה על כך באמת ובתמים מאחר שהמעשה שעשה קריכלי נראה לי נכון ומושלם כשלעצמו מסיבות אחרות שהתגלו לי כדלהלן. אנסה להתחקות אחר פעולתו של קריכלי ככל שתישאני הרוח, מבלי להתחייב לענות על השאלות שלעיל.

מראה הצבה מתוך "אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון", גבי קריכלי, מעמותה, 2019, צילום: Andrew Malakhovskyy

המיצב של קריכלי מורכב כאמור משני חלקים שונים בתכלית: מקול, קולו של פסח סלבוסקי הנישא באמצעות מערכת הגברה ורמקולים, ומחלל מטופל שנועד לשמש לאחר מכן מעין בית או גשר לקולו של פסח. בהתאמה, הוא מורכב משני זמני פעולה שונים, טרום-מורטם לקול, ופוסט-מורטם לחלל המטופל. הזמן הפנימי הכפול של הקדם מורטם הוא זמן הווה כפול. מחד הזמן הממשי, המסגרת, פסח שוכב על ערש דווי בחדר 235 בבית החולים הצרפתי בירושלים ומשוחח עם קריכלי, ומאידך הזמן המפורש והמוסכם בין פסח לקריכלי, זמן שיתווה את תוכן השיחה כמעין מוטו מוזיקלי בין השניים. ההסכם המאחז הזה מופיע מיד בראש המסמך הקולי והטקסטואלי כמעין סעיף ראשי בחוזה שיחה בין ידידים.

גבי: אני רוצה לשאול אותך, אז אתה כאן.

פסח: כן.

גבי: אנחנו כאן, וזה עכשיו.

פסח: כן, זה עכשיו, עכשיו, המטפלת הרוחנית שעובדת כיועצת.

אינטואיציה מופלאה של קריכלי, שכן פסח יודע שהפעם לא תהיה עוד פסיחה, שקריאת ה"אל תשלח" לא תשמע שוב. ובכל זאת, על אף מצבו החמור והדחוף, פסח מעדיף שההווה בו הם שרויים יחדיו לא יהיה משועבד לעבר או לעתיד כלשהו, כלומר לדיבורים שהם כמעין וידוי, חשבון נפש, צוואה, התוודות, חרטה, תיקון או חיפזון לומר דברים של גילוי לב אחרון. לכל אלה, אליבא דפסח, היה די זמן בחיים עצמם. ובאשר לצפוי לו, המוות הקרב ומה שמעבר לו, אנינותו הרוחנית של פסח לבטח הורתה שהפרספקטיבה העכשווית, החיים על ערש דווי, אינה ראויה לעסוק בנושאים כגון אלה דווקא עכשיו, וגם אין טעם לעסוק בבהילות בשאלות שממילא אין לך עליהן תשובה.

יתר על כן, המטפלת הרוחנית נכנסת לתמונה מיד, כדמות שכבר מאיימת על זמן ההווה המוסכם ורב המשמעויות של המשוחחים. מתוכן השיחה נראה שעל פי פסח זהו בדיוק מצבו הטרגי הפרטי של הגוסס או שזו ההגדרה של זה שעומד למות: ההתקפה הבלתי פוסקת של העבר ושל העתיד כאחד על זמן ההווה יקר הערך שלו.

פסח: יועצת. שעובדת עם חולים כאן. היא אומרת לי שאני מתרכז יותר מידי ברגע הנוכחי שמסתיים ממש ״על הפנים״.

גבי: שים עליך משהו.

פסח: כן בסדר. היא מציעה שאני אביט, אתה מבין, על כל מהלך החיים שלי עם זה שזה יהיה, אתה מבין, סוג של צ'ופצ'יק.

גבי: אז, אתה יכול לעשות את זה?

פסח: אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה, ואני לא יודע כמה אני מסכים עם זה גם.

גבי: ומה עם עכשיו?

פסח: עכשיו?

גבי: עכשיו כשאתה יודע שאתה… הסיבה שאתה חושב על זה עכשיו, ואתה אומר שאתה רוצה להיות עכשיו. אם אני מבין אותך נכון.

פסח: לא, אני לא יודע אם אתה מבין אותי נכון. כלומר, אין שום דבר חוץ מה-עכשיו בכל מקרה, כי זו הפרספקטיבה שאתה נותן לזה.

גבי: תמיד חשבת שזה רק עכשיו?

פסח: אתה יודע, אני לא יודע מה תמיד חשבתי.

גבי: אבל אתה מרגיש את זה עכשיו.

“אני לא יודע מה תמיד חשבתי”, בוודאי, כי ״חשבתי״ אינו יותר, אינו עוד ״עכשיו!״ וכך גם בשאלה הנוקבת שפסח הציב בפני באותו חדר ובאותו בית חולים, "האם עכשיו כשאני שוכב לי פה והסרטן אוכל אותי, האם אני נחשב עדיין לאמן?” לאמור, אני יודע מה הייתי, אבל אני תוהה מה אני עכשיו.

ככלל, השיחות החלקיות (קריכלי ברר בין השיחות ואת השיחות) המובאות במחוות המיצג של קריכלי הן מופת לדרך חשיבתו הייחודית והכנה של פסח, שהתרחקה מסובייקטיביות גמורה ותמיד פנתה בפתיחות לתבונתו של האחר. הוא לא היה פלספן או הגגן, היה בו קוצר רוח מסוים לשיח פילוסופי פרופר, מנותק, להתרוממות ולהתרחקות הדיבור מהכאן והעכשיו הנדון. אפשר להשתעשע ופסח ידע יפה להשתעשע, אבל שיחה אינה שעשוע אלא מחויבות, והייתה לו דרך להנחית אותך על הארץ מבלי לבטל או לתבוע ממך לנטוש את חוט המחשבה שלך. כך, כשקריכלי בכל זאת חורג בשיחה השלישית לעבר אפשרות של גלגולים או השארות הנפש, כלומר אל עבר עתיד בלתי נראה, תרתי משמע, פסח מנחית אותו ומחזיר אותו מיד לחדר 235: "אני מנסה לא לבזבז הרבה זמן במחשבה על שאלות שאין להן תשובות. אתה מגיע לאיזו נקודה עם זה… ואחר כך זה כמו… אוקיי, אז זה מה שזה, זה מה שיש להגיד על זה.”

לשיחה הזאת, ולטקסט שהיא יצרה בעקבותיה, יש לדעתי ערך גדול מאוד בפני עצמו, ערך שיצירה אמנותית פלסטית, בזמן אמת, כמעט שלא יכולה לבטא במלואו לעולם. הדיבור הוא מדיום, אולי אמנות בפני עצמה, והקול הוא דבר נוסף, ייחודי בפני עצמו, שרוכב על הדיבור עד שאפשר לראות את היחס בין קולו המדבר של פסח לטקסט כיחס שבין ביצוע לפרטיטורה, וכפי שאומר קריכלי יפה, "פסח הוא אדם קולי" בהרבה מובנים. ואם כן, החלק של הטרום-מורטם מתאפיין בשני מושגים שיש ביניהם קשר עמוק מאוד, ״קול״ ו"זמן הווה", שני מושגים שאולי ניתן לגלם ביצירה פלסטית, בעוד שאת תוכן השיחה לא ממש ניתן.

מראה הצבה מתוך "אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון", גבי קריכלי, מעמותה, 2019, צילום: Andrew Malakhovskyy

עתה בא החלק הקשה של הפוסט-מורטם: את הערך הקולי הזה קריכלי אמור היה להעתיק לתוך חלל כלשהו כמסר או כאות שיישא בפשטות את קולו של פסח נטו, ישלח לחופשי ויתפשט בחלל/הווה כ"אהיה אשר אהיה״. הקושי הוא גם רגשי ואתי, שכן בעוד פעולת הטרום-מורטם נעשתה בשותפות ובמודעות מלאה של פסח, הרי שמחוות הפוסט-מורטם תעמוד עתה מול ה"ללא תשובה״. קריכלי חשש, בצדק, שהעבודה תהפוך לעבודת זיכרון ומהאפשרות של צוואה רוחנית. לא שיש משהו רע באפשרויות הללו, אבל אני מנחש שקריכלי התאמץ מאוד לכוון לדעתו של חברו.

בגישתי הרומנטית הייתי חושב להציב את הקול של פסח בסטודיו שלו כפי שהוא עזב אותו, בתוך "חדר המשחקים שלי" כפי שנהג לומר, בלב מכבש היצירה האינטנסיבי שלו שבו נהג לארח אנשים רבים ולשוחח עימם. פעולה שכזו הייתה הופכת גם לעבודת זיכרון וגם לצוואה. ואולם, מעבר ל״קול״ ו״זמן הווה״, בסיס השיחה הספציפית בין פסח לקריכלי הם דברים שאמר פסח לגבי קריכלי דווקא ולא לאדם אחר. לא כסוד שהוא מפקיד בידי קריכלי לבדו אלא מתוך הייחודיות הקיימת, וראוי שתתקיים, בין משוחחים. עם אדם אחר הייתה השיחה לבטח גם אחרת. מזה מתבקש קדם-מורטם לפסח, ופוסט-מורטם לקריכלי, וחיבורם יחדיו יהיה פסח-קריכלי ולא פסח-פסח.

מתוך התבוננות קפדנית בגשר שבנה קריכלי, עקב בצד אגודל, נראה לי שאפשר להגיד שהרגש העיקרי שהנחה אותו הוא רגש האבלות האינטימית שחש כלפי רעו הטוב. המקבילה העיקרית ל״הווה״ של הטרום-מורטם, פסח-קריכלי, נתפסה אצל קריכלי כהווה של אבלות. כל התעסקות ביצירתו של פסח או ברוממות דמותו תחטיא את המסגרת שהוסכמה וגם תעלים את חלקו של קריכלי, המוטל עליו בלבד. לכן, מעתה, לא תהיה העבודה עצמה דבר מלבד מלאכת אבל של ממש, כשמלאכה אצל קריכלי הפסל אינה רק עיבוד פנימי רגשי של אובדן, אלא מלאכה, פעולה ממשית שתהיה כולה אבל.

זה מתחיל בבחירת המיקום האולטימטיבי לעבודה, באולמות בית החולים למצורעים לשעבר על שם הנסן, אותם מאכלסת כיום קבוצת "מעמותה", לשעבר קבוצת ״סלמנקה״ שכינסה ב"הערות השוליים" הבלתי נשכחות שלה, מאורעות חד פעמיים, מונומנטליים ותלויי מקום שיצרו במשך כעשור מעין ארכיאולוגית ידע בירושלים הסמויה, מאות אמנים וחוויות אמנות מיוחדות וייחודיות שלא ראינו כמותן במחוזותינו שנים רבות. פסח סלבוסקי, שהיה אחד מעמודי התווך, מעין נתב ומקור אנרגיה והשראה חשוב ברבות מההערות הללו, פגש בקריכלי באחת מהן ומאז דרכיהם לא נפרדו עוד. גם המעבר מבית החולים הצרפתי לזה של הנסן כשלעצמו, על כל הקשרים האצורים בקפלי הקפלים של מקומות אלה עבור פסח, הוא כבר הערה ידידותית הקושרת זמנים, אירועים ומקומות, ובעיקר חברים רבים מאוד במקום הזה. זהו סייט-ספסיפיק ספציפי ורב משמעי ביותר לפסח וקריכלי יחדיו.

וכך זה נעשה בעיני רוחי: אם במלאכת אבל עסקינן, ואם המקום הוא מקום שבו האמנות חוגגת כמהומת עולם וללא הרף, הרי שיש להיערך מחדש, לאסוף הכל, גם את כוחות הנפש שנמצאים עתה בבהלת מה, לארוז היטב את כל הכלים והמכשירים והאביזרים ועזרי היצירה ואת היצירות עצמן מן החללים של "מעמותה" שבבית הנסן ולהעבירם אל תוך החללים האחרים, החתומים, המטבח והמחסנים והמשרדים המושעים, או להסתירם בצדי הגשר מבעד לפרגודים, לנקות היטב ולסלק כל סימן של הוויות ביניים מתווכות עם מקומות וזמנים אחרים. זוהי פעולת פינוי שתאפשר לאיזשהו "הווה" או "אל-זמן" הקשור למת להתגלות. בצד זה, יש בה כבר ממלאכת האבלות שבה אף יצירות האמנות ואביזריה, אמצעיה וכליה, מושעים לצורך האבל, כשם שבבית האבל מושעים כל אמצעי החיים הרגילים: אמבט, כלי גילוח, כורסאות, שולחנות, המראות מכוסות בסדינים וכן הלאה, אפשר לומר שהבית עצמו מושעה לצורך האבלות, מופקע מהיותו "מקום למגורים" והופך למקום הכנסת אורחים מהופכת שבה המארח העיקרי, זה שלשמו באו הקרואים, נעדר, איננו, אינו כאן כדי לקבל את האורחים, שבאו לנחם את קרובי "בעל הבית", המת, על הלקחו מהם.

קודם יניח קריכלי את המגבר והרמקולים ויעלה את הקול בחלל הפנוי לגמרי, ואחר כך יקום ויביא את העצים לעולת הקול, וגם את המסורים ואת המקדחות ואת המלחציים והמברגות והברגים וימדוד וינסר וילחץ ויהדק קלונסה אופקית לתומך ניצב במלחציים, ויחבר קורה לקורה במלחציים וינעץ בורג אחר בורג ויבריגן זו בזו, לבד לגמרי הוא במלאכתו, יחידי, ללא כל עזרה, אפילו ללא "תעביר לי את המברגה״ או ״תחזיק לי את הקורה", רק הוא עצמו במן חובה שקיבל על עצמו, במן אי הצטרכות הראויה למת לבדו, לבד אבל לא בודד, מונחה כל העת בקולו של פסח שהולך ומתהדהד בחלל ונענה חזרה בקולות כלי העבודה של קריכלי, וכבר אין צורך לשייף, אין צורך לגמר את הלא מוגמר באיבו, אין צורך לדייק כשבונים ארון קבורה או גשר אבלים, מלאכה שמתאפיינת בחיפזון המתון וכבד הראש של הטיפול במת עצמו, רק להעמיד, לחבר ולייצב היטב את הגשר, שהרי כבר נעקדה העקדה, ללא מאכלת וללא אש, וללא איל נאחז בקצה הגשר כתמורה או כהמרה למה שממילא לא ניתן עוד להמירו לעולם.

המלאכה הסתיימה לקראת יום השלושים של פסח, שחל בשבת, ובשבת אין נוהגים אבל וצער. מכל מקום במקום עליה לקבר כנהוג התכוננה עליה על גשר האבלים שבנה קריכלי. הדי קול קלושים בוקעים מבעד לפתח ואז מתחילה התרוממות אל גשר עץ שמעליו, באחת, אוחז אותך הקול, קולו הייחודי מכל ייחוד של פסח וקולו הרם והרך של קריכלי משיבו, מפנה אותך בהצטלבות למבואת אור מימין ומבואה חתומה משמאל. אחר כך ירידה מתחת לקשת אבן פתוחה במעבר ומיד לאחריה שוב התרוממות אל עבר הקמרונים המצולעים של התקרה, ותחתם, כמשב רוח וציפורים, הקולות המתהדהדים מזה ומזה חולפים ממש מעליך, נעים הלאה אל העיקול החד בדרך למבואה הבאה. מלפניך עוד קשת אבן לפתח ישן שנחתם וסויד ביד גסה ועליו מעין גישושי אצבעות סמויות. מימין חלון מקומר ועירום, בבואה של מסגרת ציור מוכרת של פסח, ריקה ומלאה באור, ומשמאל שוב מורד ופניה חדה אל המבואה המתרוממת, האפלה, על פני דלת עתיקה הרתוקה מאחורי כלונסאות עץ, מעלה על הדעת מידור ומדורים מן העבר, בעקבות הקולות המתערבבים זה בזה ומזכירים קולות אחרים ששקעו כאן מזמן, על פני המטבח והמשרד המושעים, תמיד על פני הגשר הנמשך, הנבדל מן החלל כמזח במערה או בקטקומבה עתיקה, מערת קבורה, מדרגות לגן עדן, הדימויים והקולות רודפים אותך בדרך לאולם האחרון, המפולש בשני חלונות השקועים בגומחות עבות מאוד, שמכריח אותך לחזור על עקבותיך, לנוע שוב ושוב ולבדוק את כל המבואות, עד שאין הפרדה בין הליכה לשהייה, בין חלק למכלול, אתה לכוד בזמן לא זמן, מקום לא מקום, ולפתע הרהור על אין סוף מבקיע מעל הגשר הזה, אתה נעצר בפינה אחת בדד ומאזין לקול ושוקע בראש מורכן בפרטיטורה, בטקסט העוקב שבידך.

פסיחה בנה קריכלי לקולו של פסח, גשר אבלים ראוי לשמו, לשמו של פסח, עליו יפסחו האבלים ויתבדלו אפילו ממשכנה של האמנות, מבית מלאכתה ומהאובייקטים שלה, דבר לא יוותר כאן מלבד הגשר והקול, מלבד הקול שהוא גשר, הגשר שהוא קול. גשר לריחוף של עיקר העיקרים התמיר והנעלם, פינוי מקום לתמצית נטולת החומר של הרוח האנושית המתהווה בכל זאת מן החומר, לקול, לחותם החתום מן החומר המחתים מכל חותם את הרוח, לקול האנושי הפלאי, לקול של האנושי, לקול של בן אנוש אחד ויחיד, קולו של פסח סלבוסקי הנמסר לקריכלי, קולו הייחודי של פסח שכבר סומן ממילא בחותמה של סכנה שפסחה עליו בעבר, של האפשרות הבלתי נמנעת שעוד תבוא, והנה היא באה, ויש לפנות לה מקום, דרך, גשר, מעבר. והקולות היו משתלחים ומתערבבים והתחלתי לנוע על פני הגשר בחוסר מנוחה כדי למצוא מקום של איזון צלול בין הקול ממקור אחד לבין ההד ממקור אחר, והקול מכאן אמר דבר אחד וההד משם אמר דבר אחר, ואז חדלתי והאזנתי, הנחתי את הטקסט מידי ופשוט האזנתי לקול כפשוטו, לקולו של פסח, לאינטונציה ולניב שלו, למחילות המסתוריות שבו, לפנומנלי מכל פנומנה שבו. עוד אקרא בדקדוק את הטקסט אמרתי לעצמי, עכשיו תתענג על הקול של פסח, לרוח ולנשמה שבו, לייחוד הזה שאין כמותו בכל העולם כולו. או אז הרהרתי בהבדל שביני לבין הציירת נעמי בריקמן, אשתו של פסח שישבה בחוץ, בגן, וקראה את הטקסט אבל לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה להיכנס פנימה ולעלות על הגשר של קריכלי המוביל אל הקול של פסח. היה זה הקול של פסח, קולו ממש, קולו של אישה ואבי ילדיה, ולא הדברים שאמר שהיה קשה עליה מנשוא באותה שעה.

ואז, שם מעל הגשר, נזכרתי ברגע הכי מרגש שהיה לי עם פסח בחיי. היה זה בערב הפתיחה של התערוכה הראשונה שאצרתי ביזמתי, בסוף 2013 בגלריה "אגריפס 12”, “ניבים" שמה, תערוכה די עניה וצנועה אך בה בעת יומרנית מדי מיסודה, שעסקה בדיוק בזה, בקול, לא בסאונד או במוזיקה או בדיבור, אלא בדבר שהוא יחיד ומיוחד מכל באדם בכלל, קולו. התערוכה התבססה כמעט כולה על אמנים מחבורת "סלמנקה" הרחבה, כולל המייסדים, דייגו ולאה מאואס האהובים, מייסדי "מעמותה" העכשווית, והרבה מהערכתי לכל האמנים הללו ישבה על הכתפיים הצרות שלי. פסח היה כבר אז אישיות חשובה ביותר בעיני, כאמן ובעיקר כאדם, ולכן הוא היה האורח החשוב ביותר והנחשב ביותר בעיני שהגיע לתערוכה. אני זוכר שהפתיחה הייתה הומת אדם, וכשפסח נכנס והסתובב בעיניים קרועות לרווחה רגלי ממש פקו, ככתבו וכלשונו. הכרתי אז כבר לא מעט את פסח, והיה ברור שהוא לא שאב קורת רוח מכל מה שראה, אבל בסופו של עניין הביע הערכה ליומרנות המטורללת שהייתה לי אז ונהנה כתמיד לשבת ארוכות עם האמנים. וכך כתבתי בהקדמה לקטלוג העמוס לעייפה של התערוכה:

"בעוד "ה-טקסט" מתיישב או מתנחל, יורש או מוריש, מוחק או מנכס, הקול, הוא, תמיד נע הלאה, אינטר-טקסטואלי, חי לו בין השורות כאביהן מולידן, מעיר על התרגומים, פורה ומשגשג בין התעתיקים, ממתין ואורב תמיד בין מיתרי הקול ולחלקי הפה שישמשו לו כבית תהודה. מבעד לדבור ולמילים ישנו הקול הליבי-דינלי או המוסרי, זה המתכחש למוות ותובע חיים או אמת, מתענג על מוסיקה פנימית עלומה. הקול הוא הביטוי האינטימי ביותר של הנשמה, מעבר למילים, מעבר לתחביר ולמשמעויות, הקול נותן דרור לזה שאין לכנותו בשם, שהביטוי הנאמן ביותר שלו הוא הניגון והשירה הקולית, יותר מאשר הדיבור, אביו ומולידו של הטקסט. ולבסוף, כמאמר דרידה, "הקול נשמע תמיד כביטוי הטוב ביותר של החרות".

תודה רבה לך גבי קריכלי היקר.

 

"חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון"/ גבי קריכלי
אוצרת: שגית מזמר
מעמותה, בית הנסן
נעילה: 28.06.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.