אמנות ופוליטיקה: כרוניקה של פלישה דו-כיוונית

"נראה כאילו דיון זה עומד ברומו של עולם, מפלג בין קטבים ומחנות, מהותי לעצם העיסוק האמנותי. אך טענתי היא כי זהו דיון עקר מבסיסו". קרן גולדברג מבקרת את השיח הביקורתי סביב התערוכה המדוברת "בעיות השעה" בביתן הלנה רובינשטיין

בשנים האחרונות עלתה קרנה של האמנות הפוליטית הישירה, בין השאר על רקע גל האמנות החברתית בשנות ה-90, ובאחרונה בעקבות אירועים פוליטיים קיצוניים כגון בחירתו של טראמפ, הברקזיט ומשבר הפליטים. הדיון בשיח המקומי על הלגיטימציה של אמנות פוליטית הגיע לנקודת רתיחה עם התערוכה המדוברת "בעיות השעה" בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכתו הראשונה של דורון רבינא במסגרת תפקידו כאוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב. זו זכתה עד כה לארבע ביקורות נפרדות: שתי ביקורות של שאול סתר ואחת של אבי פיטשון ב"הארץ", וביקורת נוספת של רועי זנדר ב"ערב רב". משום כך אציע לא עוד ביקורת פורמלית על התערוכה, אלא דווקא על הדיון שהיא מעוררת ומהדהדת.

נראה כאילו דיון זה עומד ברומו של עולם, מפלג בין קטבים ומחנות, מהותי לעצם העיסוק האמנותי. אך טענתי היא כי זהו דיון עקר מבסיסו. בטקסט האוצרותי המלווה את "בעיות השעה" מבקש רבינא להפריד בין עבודות שעושות שימוש "בדימוי פוליטי מובהק, השואף להיות מסונכרן עם המציאות העכשווית ולדווח עליה ישירות", לעבודות שאינן מתעמתות "עם דימויים אקטואליים קונקרטיים של בעיות השעה", בין אם הן מופשטות ובין אם ייצוגיות. הסוג האחרון הוא זה שנכלל בתערוכה. בין הציורים המופשטים והמחוות הקונספטואליות מופיע גם ציורו של ראובן רובין מ-1968/9, "ירושלים". האם העבודה הזו אינה דימוי פוליטי מובהק? או שמא מעמדה ההיסטורי מרכך את הפוליטיות של הדימוי הישיר המופיע בה – פעם פוליטי ועכשיו כבר לא? היכן נמתח הגבול? האם דימויי הפגנות וחיילים הם פוליטיים, בעוד שדימויי ירושלים אינם כאלה?

שאלה רטורית אחרת, שבקלות ניתן להפוך על פיה, מציב רבינא בטקסט התערוכה: "כיצד ליישב את עוצמתה הכבירה של האמנות העכשווית כשהיא פועלת ומפוענחת בהקשריה הפנימיים, עם חולשתה המביכה כאשר היא פונה החוצה, אל המציאות העכשווית?". האם אין עבודות רפלקסיביות, במובן הגומבריכי, שהן חלשות באופן מביך, ועבודות רבות עוצמה המתייחסות בישירות אל המציאות המקיפה אותן? אפילו ב"בעיות השעה" ניתן למצוא דוגמאות לשני המקרים – עבודת הווידיאו המופתית של כרם נאטור, שכל עוקצה הביקורתי טמון בעצם פנייתה מסטודיו האמן אל העולם החיצוני, לעומת כמה מציורי הקיר, הסתומים במתכוון.

מראה הצבה מתוך "בעיות השעה", ביתן הלנה רובישטיין, צילום: אלעד שריג

מכל אלו, השאלה העקרונית שיש לשאול היא האם ההבחנה הזו רלבנטית בכלל. מעבר לטענות המכובסות שאמנות היתה מאז ומעולם פוליטית ושגם "האישי הוא פוליטי", ההפרדה המדוברת מזכירה טענות ריאקציונריות בדבר טוהר המדיומים. ארצה לטעון, באופן רדיקלי אולי, שלצאת כנגד אמנות פוליטית ולצאת נגד פיסול או אמנות וידיאו, למשל, זה היינו הך. מדוע קיומה של "אמנות אקטיביסטית" או שימוש בדימויים פוליטיים אינם לגיטימיים מיסודם? ככל עבודות אמנות, עבודות מסוג זה יכולות להיות חדות, ביקורתיות, ולפתוח פתח למחשבה מסוג אחר, ואחרות ייוותרו סתמיות, חלשות ומשעממות, "תוצר של עצלנות מחשבתית ופוליטית, נרקיסיזם לסוגיו, אופורטוניזם וחוסר דמיון, וכמובן גם פריבילגיות ונינוחות", כפי שהיטיב לנסח רבינא בראיון ב"הארץ" בספטמבר האחרון. אך כאשר בהכללות עסקינן, המצב מתחיל להיות חשוד.

ההתגוננות ההיסטרית מפני "הפלישה הפרזיטית […] של השפה הפוליטית (ושל אקטיביזם פוליטי מובהק) למרחבי התצוגה והשיח של האמנות", כפי שמתאר אותה פיטשון, מעידה על האימפוטנציה המאפיינת את עולם האמנות וחושפת את אי-יכולתו להתמודד עם נזילות ההגדרה של המעשה האמנותי או להגן עליו מיסודו. מה גם שהפלישה הפרזיטית אינה חד-כיוונית; השפה האמנותית וטקטיקות אסתטיות חודרות גם הן, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, אל ז'רגון פוליטי שעושה שימוש באלמנטים של אשליה ומחוות פרפורמטיביות. לא מזמן שמעתי טענה כי מירי רגב היא אמנית הפרפורמנס המוצלחת ביותר בשנים האחרונות.

באחרונה קיבלה הפלישה הדו-כיוונית הזו טוויסט חדש, דווקא מתוך עולם האמנות. "Is Donald Trump, Wall-Builder-in-Chief, a Conceptual Artist?" היא כותרתו הפרובוקטיבית של מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים ב"ניו-יורק טיימס". המאמר עוסק בהצעתו של האמן השווייצרי-איסלנדי כריסטוף בושל (Büchel) להפוך את שמונת הפרוטוטיפים שנבנו עבור החומה המפורסמת של טראמפ בגבול ארה"ב-מקסיקו למונומנט לאומי. טראמפ, עבור בושל, הוא "אמן קונספטואלי", ושמונת הפרוטוטיפים, שנוצרו על-ידי חברות שונות במטרה לזכות במכרז לבניית החומה ומתנוססים בקרבת הגבול ברווחים מדודים, הם בעיניו דוגמה מובהקת לאמנות אדמה מינימליסטית ורבת עוצמה. אתר "התערוכה", שנקראת "פרוטוטייפים", והקמפיין הם יוזמה של MAGA, ארגון אמנות פילנתרופי (מומצא ככול הנראה) ששמו מורכב מראשי התיבות של צירוף המלים Make Art Great Again.

מתוך סדרת "פרוטוטייפים". באדיבות MAGA\Bjarni Grimsson

באופן לא מפתיע אולי, רוב עולם האמנות יצא נגד הפרויקט בקול תרועה רמה. כמעט כל התגובות שפורסמו (בין השאר כאן, כאן וכאן) התייחסו להצעה של בושל ברצינות תהומית, ואם השכילו להבחין באלמנט הפרודי שבה, פטרו אותו כבדיחה חסרת מעוף שמסיטה את תשומת הלב מההשלכות המסוכנות של בניית החומה. אך בעיני, בושל, בעבודה זו ובאחרות, יורה היישר לבטן הרכה של האנטגוניזם נגד ייבוא הפוליטיקה אל תוך האמנות (או במקרה הזה, האמנות אל הפוליטיקה). הטענות המשמיצות "אמנות פוליטית" נעוצות למעשה בבעיה עתיקת יומין – בעיית הערך של האמנות, או במלים אחרות, הפונקציונליות הקיימת-לא-קיימת שלה. באופן פשטני ניתן לומר כי "אמנות פוליטית" מציבה ערך מאוד ברור – לעורר שינוי חברתי או מחשבתי בנוגע לנושאים אקטואליים. בכך היא כביכול מערערת על המאפיין הייחודי והמהותי ביותר של המעשה האמנותי – חוסר היכולת להגדיר את ערכו או לשפוט אותו לפי קריטריונים נתונים מראש.

בושל הוא מאסטר בכל הנוגע לסוגיית השימוש האסתטי והסטתו, ולכן כל הפרויקטים שלו עד כה משכו אש. בעבודתו האחרונה הוא לא באמת מבקש להגדיר את הפרוטוטיפים כאמנות ואת טראמפ כאמן, אך על-ידי ניסוח האפשרות להפוך את הפרוטוטיפים מאמצעי הפרדה לא הומני בעליל לעבודות אמנות לאומית שיש לכבד ולשמר (והביקורת על שימור והלאמת אמנות, במיוחד אמנות אדמה, היא כאן רק ערך מוסף) הוא מונע מלוחות הבטון את הפונקציונליות שלהם. כשהם עומדים כך, מופרדים זה מזה, מתוחמים ומוגדרים כ"עבודות אמנות", הם הופכים כל אחד לאובייקט בפני עצמו, וכבר אינם יכולים לחבור יחד לכדי חומה בצורה. הם נהפכים לאנדרטה למשהו שעוד לא קיים, אבל בהכרח כבר לא קיים. באחת התגובות שהשמיצו את הפרויקט, שהתפרסמה באתר Art Slant, נכתב:

 The prototypes are not aesthetic gestures: they are instrumental. They have a political purpose not so easily cast off. Büchel’s lazy sleight of hand, thankfully, does little to transform these walls into something more than what they are.

מדוע thankfully? הלוואי שההצעה היתה תקפה, שהפרוטוטיפים היו הופכים לעבודות אמנות, עבודות אמנות חסרות פונקציה פוליטית של הפרדת גבולות. לפני כחודש החל בושל לארגן סיורי אמנות מודרכים לאתר הפרוטוטיפים מהצד המקסיקאי של הגבול. לא עוד חומה, אלא מקום מפגש – גם אם אוטופי או דיסטופי.

עבודה זו היא כבר בגדר הפוך על הפוך, אך ההסטה הפונקציונלית של בושל ניכרת גם בפרויקטים קודמים. זכורה מכל היא הפיכת הכנסייה הקתולית בוונציה למסגד במסגרת תרומתו לפביליון האיסלנדי בביאנלה בוונציה ב-2015. בושל המיר חלל דתי אחד בחלל דתי אחר, שתיפקד גם כעבודת אמנות (וכפביליון לאומי). בקיץ שעבר, בפרויקט מורכב מאין כמוהו, הפך בושל את מוזיאון SMAK בגנט שבבלגיה למחנה פליטים. התערוכה, "From the Collection | Verlust der Mitte", הורכבה משלושה חלקים. הראשון חלש על כמה חללים שבהם הוצגו, באוצרות ליניארית מוזיאלית מסורתית, עבודות מאוסף המוזיאון: יצירות של תנועת האוונגרד האירופי CoBRA, ציור אירופי מופשט משנות ה-50, עבודות פופ ומינימליזם אמריקאי, ועוד. היצירות חלקו את קוביותיהן הלבנות עם אובייקטים אחרים – מזרנים ושמיכות, מזוודות ופקלאות, שיצרו "דימוי" של מחנה פליטים מאולתר. מדוע דימוי? מפני שהם עטו עליהם את הערך האסתטי הלא-פונקציונלי של עבודות האמנות המקיפות אותם, והפכו למיצב דומם שהיה יכול ליפול בקלות לכל אותן קלישאות של שימוש בדימויים פוליטיים.

מראה הצבה מתוך מסגד בתוך כנסייה, כריסטוף בושל, הפביליון האיסלנדי בביאנלה לאמנות בונציה, 2015

בושל לא הסתפק בכך. חלק נוסף בתערוכה, שלצופים לא היתה גישה מלאה אליו, תיפקד כמקלט פליטים דה-פקטו, כולל חדרי שינה, מקלחות, מטבח ואזור קומונלי, ששימשו מקום מגורים לפליטים מאזורי מלחמה שונים במזרח התיכון. עוד קלישאות, רק מסוג שונה לחלוטין. החלק השלישי בתערוכה כלל גם התייחסויות לעבר הקולוניאליסטי של בלגיה דרך מיצב המדמה הצבה של הסוכנות הלאומית להשקעה בקונגו ומיצבים המדמים תצוגות אימפריאליסטיות נוסח "התערוכות העולמיות" של סוף המאה ה-19. אז מה כאן דימוי ומה מציאות? לאיזה חלק תרומה חברתית ולאיזה אסתטית? ההפרדות המסיסות האלו נעוצות בלב לבו של הפרויקט (אני עצמי לא ביקרתי בתערוכה. באתר המוזיאון היא מוצגת בפשטות כתערוכת אוסף לכל דבר, אך תיאור נרחב שלה ניתן לקרוא בביקורת של אורי דסאו במגזין "Metropolis M").

בושל אינו מבקש להחליף ערך אחד באחר, למחוק עוולה פוליטית בחסות תרומה אסתטית או לשלול ערך אמנותי לטובת תרומה חברתית. הוא נוקט מחוות פשוטות למראה דווקא כדי לחשוף את המורכבות שביחס בין אמנות, מציאות וערך שימוש. ביחס הזה טמונים הבעייתיות, כמו גם הערך, של "אמנות פוליטית".

18 תגובות על אמנות ופוליטיקה: כרוניקה של פלישה דו-כיוונית

    היי קרן , ההגנה שלך על מרחבים מפולשים יקרה מאד לליבי , אך המסקנה אליה הגעת כי בשם החלחול ההדדי, דיון בקטבים הוא מעשה עקר , טהרני או ריאקציוני , לוקה בעיני. יצירתו של בושל תקפה בדיוק במקומות בהם הפוליטי והאסתטי מופיעים במובהקותם ורק אז מחלחלים זה אל זה . טהרנות לשמה אכן מעמידה דגל אדום אבל נדמה לי שביטולה המוחלט של הבינאריות מסוכן לא פחות .
    ובשיח האמנות המורדם/ גוסס מנומנם .. האם קיומו של דיון .. סוף סוף דיון שתרמת לו זה הרגע .. איזה כיף .. יכול להיות עקר?

    סליחה על הצייקנות אבל התרשלתי בפיסוק .. כוונתי ״ סוף סוף דיון! שתרמת לו זה הרגע .. שלא ישתמע שעד כה לא תרמת

    "האימפוטנציה המאפיינת את עולם האמנות ו…אי-יכולתו להתמודד עם נזילות ההגדרה של המעשה האמנותי או להגן עליו מיסודו" היא בעיני תוצר ותוצאה של הפלישה של השפה הפוליטית נגדה אני מתקומם (לא בהיסטריה, אבל בכעס). אני חד-משמעית סבור שהאימפוטנציה הזו נובעת משתי סיבות מרכזיות: היעלמו ההדרגתי עד לרמת סכנת היכחדות של השיח על האמנות כשפה ועל היצירה לא רק כקונטקסטואלית (לא אתפלא אם הכותבת לא יכולה אפילו לדמיין אופציה כזו), והדרך בה האקטיביסטים שכנעו את ה'ארטיסטים' לשנוא אמנות, לראות בה סרח עודף 'לא שימושי', דבר שבבירור גם הכותבת שוכנעה בו, לצערי. באשר ל"הטענות המשמיצות "אמנות פוליטית" נעוצות למעשה בבעיה עתיקת יומין – בעיית הערך של האמנות, או במלים אחרות, הפונקציונליות הקיימת-לא-קיימת שלה. באופן פשטני ניתן לומר כי "אמנות פוליטית" מציבה ערך מאוד ברור – לעורר שינוי חברתי או מחשבתי בנוגע לנושאים אקטואליים. בכך היא כביכול מערערת על המאפיין הייחודי והמהותי ביותר של המעשה האמנותי – חוסר היכולת להגדיר את ערכו או לשפוט אותו לפי קריטריונים נתונים מראש" – הטענה שלי היא שהבינאריות של השפה הפוליטית היא זו שפוגעת והורסת את הנזילות של השפה האמנותית (שמלכתחילה מכילה בתוכה גם את השפה הפוליטית, אין צורך לדחוף אותה לשם – הדחיפה הזו משולה ללהחליט שהמברג הוא ארגז הכלים כולו). מה שהכותבת מתארת כחוסר יכולת הוא בדיוק ההיפך – פוטנציאל אינסופי ביכולתו, שהפוליטי מצמצם, צמצום מהסוג שלעניות דעתי מחריב גם את אותו "ערך" שהפוליטי סבור שהוא מעניק לאמנות. באשר לבושל, באופן כללי אני לחלוטין בעד "אמנותיזציה" של הפוליטי, ולחשוב אחרת זה לא להבין את טענתי הבסיסית. חבל שחוץ מבושל ומירי רגב הכותבת לא מספקת דוגמאות נוספות (הכניסו כאן 45 דקות שלי מדבר על קולקטיב האנ.אס.קיי הסלובני). והטרלונת לסיום: מי שחושב שהעבודה של נאטור "מופתית", עזבה מבחינתי את הספרה האמנותית ומרחפת בעולם שכולו קונטקסט.

    עדיין לא שוכנעתי שמעשה האמנות הוא "סרח עודף". אני גם עדיין מסוגלת לדמיין ואף להשתתף בשיח "לא קונטקסטואלי" (בהנחה שאתה מתכוון כאן לשיח פורמליסטי או חסר הקשרים פוליטים ברורים). ואכן, באמת קשה לי לדמיין שיח אמנותי חסר כל קונטקסט, פשוט מפני שבעיני הוא לא קיים.

    יש מקום גם לאמנות פוליטית בעלת מסר ברור, כמו גם לאמנות מסוג אחר. כל שטענתי הוא שהפונקציונליות המעושה שהאמנות הפוליטית מטעינה בה את המעשה האמנותי, היא זו שמעוררת את התגובות הנזעמות כנגדה. אני מסכימה לחלוטין כי ייחודי של המעשה האמנותי נובע מהפוטנציאל האינסופי שבו, מריבוי הפרשנויות, מהרלוונטיות הבלתי נלאית – את כל אלו, בעיני, אמנות "פוליטית" ראויה אינה מבטלת, אלא מאדירה. אני מכירה היטב את פועלם של NSK, שבעיני מוכיחים בדיוק את הטענה הזו. אך זהו מאמר דעה קצר והיריעה קצרה מלפרט.

    לגבי הטרלונת הסיום: זה שאתה סבור שעבודת אמנות אחת אחת אינה טובה ואני סבורה ההיפך אינה מעידה בהכרח שאני טובעת בעולם שכולו קונטקסט (וראה גם ביקורתו האוהדת של שאול סתר על עבודתו של נאטור). אמנם לא נימקתי מדוע בעיני העבודה כה מוצלחת, משום שזו אינה ביקורת המוקדשת לעבודה. באותה מידה בביקורת שלך לא הצלחתי למצוא נימוק מספק לדעתך השלילית, חוץ מהעובדה שהיא לא תפסה את תשומת לבם של שלושה ילדים שעזבו את אולם ההקרנה לאחר ארבע שניות (האם זהו קריטריון לשיפוט? או שאולי הם לא הבינו את הקונטקסט?).

    לא, אני לא מתכוון לשיח פורמליסטי. כפי שניבאתי, את לא מסוגלת לדמיין למה אני מתכוון ואת מה שאת לא מסוגלת לדמיין את באופן טבעי מכתירה כלא קיים. זה מדכא מצד אחד, ולא הייתי רוצה להיות במקומך, מצד שני. רמז אחד בכיוון – כשמדברים, למשל, על הקונטקסט החברתי, הפוליטי או אף הפסיכולוגי של יצירת אמנות, זהו צמצום, ולא הרחבה, של טווח ההבנה שלנו את היצירה. זה להביט על פחות, לא על יותר. את NSK נתתי כתגובה ל׳אמנותיזציה׳ של הפוליטי ואת מפגינה אי הבנה מהותית של עבודתם בכך שאת קוראת לה אמנות פוליטית, את קוראת אותם הפוך. גם זה מדכא. הנקודה בקשר ל״אמנות פוליטית בעלת מסר ברור״ הוא שבניגוד לפעילות פוליטית לשמה, כשמדובר בשפה אמנותית, גם אם המסר שלה ברור לגמרי, הרי זה שבגלל אותו פוטנציאל אינסופי עליו דיברתי, אין שום אפשרות לבודד את המרכיב בעבודה שישפיע על המציאות. קחי שתי עבודות שבמרכזן הכיתוב ״די לכיבוש״, אחת תיעלם בתהומות הנשייה והשנייה תהפוך לקולו של דור. מה ההבדל? קשה מאד לבודד אותו, וזהו כוחה של השפה האמנותית. במובן זה, אין בכלל משמעות ל״מסר ברור״ כי הפוטנציאל האינסופי משמעו שהמשקל שעבודת אמנות מטילה על המציאות, כולל המשקל הפוליטי, כלל איננו קשור למידת הבהירות של המסר, או בכלל לקיומו בעבודה. השגיאה ההרסנית של התפיסה הפוליטית היא ראיית האמנות כמימטית. אני לא גורס, אגב, שאמנות היא ״אוטונומית״, שזה ההיפך היחיד שאת כנראה מציבה מול המימטית. שוב, אותה טעות: שפה שמכילה את כל השפות האחרות איננה ״אוטונומית״ כי אין לה דבר ממנו היא צריכה להשתחרר, המלה מאבדת את משמעותה. ולגבי נאטור, לא הבנתי מדוע ביקורת אוהדת של כותב אחר אמורה להשפיע לכאן או לכאן על דעתי או דעתך. את חושבת שהעבודה טובה כי שאול סתר אמר שהיא טובה? ולמה את מצטטת רק משפט אחד ממה שכתבתי על נאטור? משונה מאד. הנה דבריי במלואם (את יכולה לא להסכים איתם, אבל לטעון שכל מה שאמרתי זה המשפט על שלושת הילדים? זו נראית לך דרך הגונה להעמיד טיעון?): ״סרט משמים וסתמי, תוכנית ואסתטית (זה בטח בכוונה, וואו!), על מסך מפוצל שמקרין שתי זוויות ללא הבדל משמעותי ביניהן המתעדות את נאטור עושה את עצמו חולה בסטודיו שלו ומזמין אמבולנס.

    מעבר לכך שמה שהעבודה לכאורה מסמלת הוא קלישאתי על גבול הפרודיה ("אמן ערבי-ישראלי… שתי הזהויות… אמן ואזרח… השבריריות, הטעינות והמורכבות הקשורות בהן"), עליבות החלושס האסתטית שלה (אה, זה כי הוא חולה) לא מצדיקה בשום צורה את הקרנת הענק המפלצתית באולם בגודל של קולנוע. שלושה ילדים נקלעו להקרנה וקמו לעזוב אחרי ארבע שניות. מדדתי.״

    התכוונתי ״כדוגמה ל׳אמנותיזציה׳ של הפוליטי״ ולא ״כתגובה ל׳אמנותיזציה׳ של הפוליטי״. ולאדמין של ערב-רב: האתר משתגע כשאני מנסה להוסיף תגובה דרך פייסבוק, משהו שלא קרה אתמול.

    תודה על הרמזים הנדיבים למה שאתה מתכוון. כל שאני אומרת הוא שקיומו של דימוי פוליטי ישיר בעבודת האמנות לא בהכרח מצמצם אותה, ולא בהכרח מחייב קריאה פרשנית רדוקטיבית. ואני לא מצליחה להבין מהי עבודת אמנות לא קונטקסטואלית, כי בעיני אין דבר שאינו קונטקסטואלי, כלומר שאינו קשור/משפיע/נובע מדבר אחר.
    חבל לי שאתה מוצא את העובדה שיש בינינו חילוקי דעות בנושאים כאלו מדכאת, בעיני זה דווקא מלהיב ומשמח. מה גם שהדבר היחידי שמדכא כאן זה שאתה מעוות את דברי – לא אמרתי ש NSK עושים "אמנות פוליטית", פשוט בגלל שאני חושבת שאין דבר כזה "אמנות פוליטית", יש אמנות שעוסקת בדבר אחד ויש אמנות שעוסקת בדבר אחר, ובין כל אלו יש אמנות טובה ויש אמנות לא טובה. כתבתי ש NSK הם דווקא דוגמא למצב שבו הקשר בין אמנות לפוליטיקה פותח פתח לאפשרויות מחשבה חדשות.
    ואם כבר מדברים על שיפוט – אני לא חושבת שעבודתו של נאטור טובה בגלל שסתר חושב כך. הבאתי את ביקורתו של סתר כדוגמא לכך שיש חילוקי דעות בנוגע לטיבה של אמנות, וזה חיוני והכרחי. עדיין, בכל מה שכתבת על העבודה של נאטור לא הצלחתי למצוא נימוק מהותי לכך שהיא עבודה לא טובה.
    אבל כל זה שולי. בנוגע לשאלת "האמנות הפוליטית" – אני חושבת שאם נדבר פנים מול פנים ולא בטוקבקים מתלהמים דווקא תגלה שאנחנו חושבים אותו הדבר.

    ראשית, אני מתנצל על הטונים. התכוונתי להתנצל כבר אחרי התגובה הראשונה שלי…אבל מתברר שנושא הדיון קצת יותר אמוציונלי בעבורי ממה שאולי צריך להיות. לדבריך: אינני טוען שהדימוי הפוליטי הישיר בהכרח מצמצם (למרות שסביר שמצמצם), אלא שההבנה המוטעית של אמנות כמימטית מוביל לאותה פרשנות רדוקטיבית. שאלת הקונטקסטואליות מעניינת במיוחד. ברמה הלוגית, "הכל קונטקסטואלי זה כמו "הכל פוליטי" שזה כמו "הכל הוא אחד". אלה אמירות ריקות. אם הכל הוא משהו ומשהו הוא הכל, מול מה נעמיד אותו? ממה הוא נבדל? מה מאפיין אותו? נראה לי מוזר שצריך בכלל לציין זאת. אני גורס כי רק הפוליטי פוליטי ורק הקונטקסטואלי קונטקסטואלי. ונשים רגע בצד דיונים בסגנון "האישי הוא הפוליטי" שגם עליהם יש מה להעיר. ברמת הפרקסיס, לצורך העניין נגיד שגם אם הכל קונטקסטואלי, אף פעם אין בידינו את המידע בשלמותו; אף פעם איננו יודעים את מכלול הקשרים, ההשפעות והנביעות. ולכן, בגרעין של הכל מצוי הלא ידוע. הלא ידוע, בהגדרה, חומק מקונטקסטואליות, אני נוטה להאמין שהמצבור העשיר והמזוקק ביותר של הלא ידוע בטווח החוויה האנושית שרוי בלב השפה האמנותית. מניע המעמקים, אם כל הקונטקסטים, הוא/היא היעדר ענקי. וברמה הפילוסופית/פיזיקלית, אפשר לשוחח ארוכות על תיאוריות א-סיבתיות, וזה מוסיף נדבך נוסף של אפשרות לדבר על אמנות ודברים אחרים בצורה שחייבת להיות יותר פואטית. באשר לאנאסקיי, כתבת: "בעיני, אמנות "פוליטית" ראויה אינה מבטלת, אלא מאדירה. אני מכירה היטב את פועלם של אנאסקיי, שבעיני . . מוכיחים בדיוק את הטענה הזו." נשמע שאת מתארת את עבודתם כאמנות פוליטית. ונשמע שאת חושבת שדווקא יש דבר כזה אמנות פוליטית. אבל אני מתחיל להבין שאת מנסה לומר משהו אחר, וזה שיש אמנות על דבר אחד ואמנות על דבר אחר. אני יכול לקבל את זה אלמלא המודעות שלי לתוקפנות הרבה בה דוחף את עצמו השיח הפוליטי/אקטיביסטי לשיח האמנות באופן שלפעמים במודע ולפעמים לא פועל לצמצום טווח ה"דברים" שאמנות היא "עליהם". אתן לך דוגמה עכשווית, טקסט סהרורי ממש של היסטוריון בשם ניר מן, שמוזיאון תל-אביב מתהדר בו. לדעתי מדובר ברף כמעט פארודי של מגלומניה אקטיביסטית זחוחה, של המידה בה המברג מדמה את עצמו לארגז הכלים כולו, ומעמיד את ארגז הכלים כולו לשירותו: "חודש לאחר פתיחת התערוכה החדשה "בעיות השעה" שוב מניף מוזיאון תל-אביב את לפיד ייעודו החברתי כראש חץ לוחמני ודעתני בַּמאבק למען חירות האדם וזכויות המיעוטים. ההתגייסות למען הפליטים, מוכי הגורל והעמים המדוכאים ממצבת את מוזיאון תל-אביב לאמנות בחזית הנאורות הליברלית העולמית. זה ערכם הסגולי המוּסף וייעוּדם החברתי העליון של האמנות, האקדמיה, התקשורת והספורט.״ בעיני מדובר בסממן למגיפה. אולי אני היסטרי אבל מדובר בנוכחות עיקשת לפחות 20 שנה.

    אילו רק היו הרעיונות של קרן גולדברג עומדים במבחן הכתיבה, שבה אין זכר להצהרות על ההכרחיות של קריאה קונטקסטואלית.
    קונטקסטואליות היא בכלל לא מישור ההתייחסות של גולדברג לאמנות עליה היא כותבת. היא לא יותר ממס שפתיים.
    שמישהו יראה לי אלו הקשרים נחשפו, או נהפכו למפורשים בעבודות עליהן כתבה כאן?
    היפנתה אותנו לטקסט של אורי דסאו על בושל – מה יש בו חוץ מפאראפראזות על הודאה לעיתונות?? מה יש כאן חוץ מנפנוף במעודכנות, כמו בכתבות אופנה או בהדרכות של תיירים.
    אפילו בראיון האחרון עם סטיינבך כל מה שעשתה הוא להצביע על התיוגים הקבועים שלו, וכמובן לסחוט ממנו את המרמור הקבוע על מה שעשתה לו המאפיה של אוקטובר. אי אפשר לחלץ תובנה אחת חדשה ומעניינת מהראיון הזה. זו לא הייתה יותר מפגישה עם סלב (עאלק).

    תגובה מעולה. מדוייקת יותר מהביקורת ב'גלריה'
    אך זהו מאבק חסר סיכוי אבי.
    מייאש לקרוא את תגובתה של גולדברג ומענג לקרוא את עדנה מתחתיה

    צריך להיות עולל, תייר, או אדם הסובל מאמנזיה קשה, בשביל להתלהב מהאופורטיוניזם מעלה הגרה של בושל, כאילו התגלתה לנו כאן אפשרות חדשה, ולא ואריאציה על פרינציפ ותיק, שרק עבר הסטה הקשרית והותאם אקטואלית.

    נ.ב
    כבר תקופה ארוכה שאני חושדת שהכותבת היא אלגוריתם שפותח בגולדסמית׳. אין לי דרך אחרת להסביר את הנסורת הז׳ורנליסטית הדקה שחתומה בשמה.

    הכותבת המבוהלת ששה לפגוש את פיטשון פנים אל פנים ולגרום למפגש העיניים המרגש, למסמס את דבריו הקשים והצודקים של אבי. כל היכרות ובטח לאחר 'ריב', מחלוקת שכזאת ירכך את הביקורת ועלול להגמר בחיבוק הדדי. רצוי להשאיר את הלהבה בוערת…
    מקווה מאד שאבי יסרב לפגישה ולהשתתפות ביום עיון עתידי שהכותבת תארגן

    עכשיו אני מבינה שמר פיטשון עבר לכתוב פארודיות ופתח ברוח ההתנצלותית נוסח גוב, גפן

    התנצלתי על הטון, לא על העמדה עצמה עליה אני ממשיך לעמוד. לא כל אי הסכמה צריכה להופך לזירת התגוששות להנאתם של טוקבקיסטים אלמונים.

    שמך המלא לא יכול לשטוף ממך את הזוהמה הטוקבקיסטית.
    יכולת מראש לפרסם מאמר תגובה רציני. במקום זאת בחרת לפרסם מהמותן תגובה, להנאתם של טוקבקיסטים אנונימיים צמאי דם.
    אז מי אשם יותר, זה שצורך את הרעל או זה שמוכר אותו?

    כן. הכל נגמר בהתלקקות הדדית

    But I still believe…….through the pain……….that artists should steer clear of contemporary political issues.
    They must take recourse to a poetic outlook so that the message they want to convey will not be too direct and flaccid. After all, Poetry asks for active engagement….;

    מה זה ? דן-שיח בין שניים? תרימו טלפון ותדברו, למי יש כוח לכל כך הרבה מלל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.