לצאת החוצה, להישאר בבית

"בכל פעם שמנדלוביץ יוצאת או חוזרת נראה שמבטיה משתנים – הן המבטים לתוך עצמה והן המבטים שהיא מישירה אלינו. כמה מהפעולות חוזרות על עצמן ואחרות משתנות, ובין רגעים של קצוות פרומים ישנם רגעים רבים חזקים ומדויקים". עדי ארגוב על "42 כניסות", פרפורמנס של קרין מנדלוביץ בגלריה של עודד שתיל

לב הפרפורמנס של קרין מנדלוביץ בגלריה עודד שתיל ליברמן 8 בתל-אביב, "42 כניסות", הוא פעולת הכניסה והיציאה החוזרת שלה מן החדר. המספר 42 המצוין בשם המיצג הוא גילה של האמנית ומספר הדקות שנמשך המיצג. בין יציאות לכניסות מנדלוביץ מבצעת בחדר פעולות שונות, רובן מאולתרות, ומשתמשת בכל מה שעומד לרשותה וסביבה – מעיל, תיק, פלאפון ועוד. בגלריה מוצגת באותה העת תערוכת היחיד של אורלי סבר "שטח אפור", המורכבת מאובייקט יחיד – קיר עץ מסיבי וארוך המוצב לאורך הסלון וחוצה אותו.

בכל פעם שמנדלוביץ יוצאת או חוזרת נראה שמבטיה משתנים – הן המבטים לתוך עצמה והן המבטים שהיא מישירה אלינו. כמה מהפעולות חוזרות על עצמן ואחרות משתנות, ובין רגעים של קצוות פרומים ישנם רגעים רבים חזקים ומדויקים. ביצירה ניכר מתח יפה בין מצבים של השהיה, שבהם פעולת האלתור נוכחת בידיים ובעיניים שלרגע מחפשות את הפעולה הבאה, לבין מצבים של ריכוז וסנכרון, שבהם המפגש בין הפעולה, הצופה והמבט מפתיע וייחודי. כל זה קורה קרוב אל הצופה, בתוך האינטימיות של הסלון, שנשמרת למרות הכל.

במהלך הצפייה במיצג הולך ומתברר שהפעולות מצטברות לכדי תבניות ומנגנונים מוכרים של התנהגות אנושית, מבנים שניתן להזדהות איתם או לייחס אותם לאחרים. נוצרת מעין אינרציה, אולי האינרציה של היומיום. הפעולות מעלות ומערבלות סיטואציות אינטגרליות עם מצבים פרפורמטיביים: התבוננות בפלאפון, סידור השולחן, התארגנות ליציאה, הקראה מתוך ספר ומזיגת משקאות – ולעומתם שכיבה מתחת לשולחן ותיפוף עדין עליו, איסוף של חפצים בערימה לא ברורה ובהייה. כך מתערבבים יחד מצבים אישיים ומצבים ציבוריים, חלל החדר וחלל הנפש.

הערבול שנוצר דרך הפעולות בין החוץ לפנים מעלה שאלות ביחס לבית כמרחב שהייה. יש פעולות שיש בהן מעין המחזה של אירוח: מנדלוביץ מוזגת לצופים משקה או נפרדת מהם לשלום וממחיזה, מעט בהגזמה, פעולות שהתרחשו או יתרחשו בלאו הכי לפני או אחרי המיצג. בכך היא מעלה שאלה על אודות הסיטואציה הטבעית הנוכחית, על מה שנאמר ונעשה בדיוק עכשיו.

קרין מנדלוביץ, מתוך "42 כניסות". צילום: אורי לוינסון

הפעולות של הקראות טקסט ממחיזות סיטואציה שיכולה להיות הן ציבורית והן פרטית. הבחירות בספרים הן אקראיות, מתוך הספרייה של בעל הבית, והן מתגלות כבחירות מתאימות. אחד מהקטעים לקוח מספרו של ראובן צור "החליל והקוקייה", תרגומי שירה. הקטע הנבחר עוסק, בין השאר, בהתגלגלות המלה demand, שבצרפתית משמעותה "לבקש" ובאנגלית משמעותה "לדרוש". אני מעלה על דעתי את מזיגת המשקאות של מנדלוביץ לעומת ההזמנה של בעל הגלריה לשתות, כמארח בביתו. ההמחזה של האירוח מוארת לפתע באור התרגום של הטקסט; האם באותה מזיגה של משקה בזמן המיצג היה נוכח ה-demand האנגלי, שדרש ממני לקבל את המחווה כמתחייב מן המעמד? שהרי היתה בו מעין החמרה של דרישה לנוכח תרגום הסיטואציה מהמציאות למיצג. מה היה יכול להיות ערך הסירוב לנוכח המעמד הגבוה של האלתור בתוך הסיטואציה? נדמה שכצופים הענקנו למופיעה חירות כמעט מוחלטת ונעננו לדרישותיה.

במיצג יש גם פעולות המדמות היות לבד, שהות אינטימית או ניסיון להתרכז ולהיות בשקט בחלל הביתי. פעולות פשוטות של סידור החדר או התארגנות ליציאה הופכות לפעולות מורכבות יותר, כמו ניקוי פירורים בלתי נראים מהשולחן או סידור של כוסות במבנה גיאומטרי כלשהו. פעולות אילו נראות מעט כחסרות פשר או פעולות פרטיות שאדם עושה בביתו והן בעלות היגיון פנימי הברור רק לו, או אולי נעשות כדי להתחמק ממטלה כלשהי. אלו פעולות שמצביעות על התמודדות עם קושי וחושפות מצב נפשי, והן אלו שפורעות את החלל והזמן, בין היומיומי לפרפורמטיבי, ומצליחות לעורר תהיות על תפקודו של החלל הביתי והניסיון להישאר בבית או לצאת ממנו. קשה לצאת מהבית, קשה להישאר בו.

ביתו של עודד שתיל, שהפך לגלריה, חוזר במיצג להיות בית, ובאמצעות אופיין המשתנה של הפעולות במיצג, הבית נע בין חלל פרטי לחלל ציבורי ומשקף את המורכבות והדואליות של עצם ההצגה בחלל הביתי.

קרין מנדלוביץ, מתוך "42 כניסות". צילום: אורי לוינסון

בתוך הפעולות מנדלוביץ מצליחה לייצר דימויים מעניינים בפני עצמם; למשל, אשה ישובת על כיסא, פורמת שרוכים ומקריאה מספר; אשה מאורגנת ליציאה, עמוסת חפצים, השוכחת בכל רגע עוד פריט וחוזרת לאוספו שוב ושוב; תמונת עזיבה מהירה של החדר שחוזרת על עצמה. אלה ואחרים שתיארתי הם רק כמה מלא מעט רגעים מרגשים שבהם נוצרים חיבורים בין הפעולות, הטקסטים והמציאות הרוחשת סביב.

קיר העץ השחור המסיבי של אורלי סבר ניצב כל אותה העת מאחורי מנדלוביץ ומטעין את המטפורות החזותיות שהיא יוצרת במשמעויות נוספות. לעתים היא מגיבה אל הקיר ישירות: היא הולכת לאורכו ומעבירה עליו את ידה, מתגלגלת לאורכו ואף מסתתרת מאחוריו. בהתייחסות אל הקיר מנכיחה האמנית המופיעה את פעולתה הפרפורמטיבית כפי שהיא מנכיחה את האובייקט כמיצב בחלל (את עבודתה של אמנית אחרת). נוצר יחס מרובע, הפועל בהתאמה בין אמנית המיצג לבין האובייקט, בין האוביקט לקהל, בין הקהל לבינה, וכמובן היחס בין שתי האמניות.

ההסתתרות מאחורי הקיר מייצרת מעין "חוצבמה" עבור המופיעה. בכך מודגשת החלוקה של החדר ועצם תפקידו של המיצב לשמש הן כאובייקט והן כחיץ, ומועצם השיבוש שהקיר יוצר בחלל.

במרחב החבוי מאחורי הקיר, שהוגדר על-ידי אורלי סבר ומנדלוביץ מפעילה ועושה בו שימוש, נוצר מקום-לא-מקום, שבו הביתי ה"אמיתי" והביתי הנוצר במיצג הופכים למעין "אלביתי". נראה שהמיצג מצליח לגעת בשורשיו של אותו קיר עץ ולחשוף את פינותיו החבויות. לאורך כל המיצג נדמה הקיר ככותל בתוך הבית, עֵד שקט לפעולותיה הרפטטביות, היומיומיות, המרוכזות והמפוזרות, מקשיב לטקסטים שהיא מקריאה, סופר את כניסותיה את יציאותיה.

"42 כניסות", פרפורמנס, קרין מנדלוביץ
ה
גלריה של עודד שתיל, ליברמן 8, תל-אביב
27.7.17

 

1 תגובות על “לצאת החוצה, להישאר בבית”

    עדי, אני רק שאלה. מי הגה את השפה הזאת שאת משתמשת בה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.