יוצר טבעי, פועל טבעי

"כפי שהמכתבים נערמו בוודאי על שולחנותיהם של ראשי היישוב, כך נערמים גם הקנבסים, נשענים על הקיר. בניגוד לנמענים המקוריים של המכתבים, שלא קראו אותם ולא ענו להם, גריידי מתייחס לכל מלה ומלה ביראה ובכבוד. הוא רוקם אותן על הקנבס". דפנה שלום צפתה בתערוכה "פועל טבעי" של ליאור גריידי בגלריה הקיבוץ, תל-אביב

שם התערוכה של ליאור גריידי, "פועל טבעי", לקוח מכתבה בעיתון "הצבי" משנת 1909. הכתבה עסקה בעולים מתימן, ונכתב בה, בין השאר: "זהו הפועל הפשוט, הטבעי, המסוגל לעבוד הכל, בלי בושות, בלי פילוסופיה ובלי שירה".

הציטוט של התיאור הגזעני מצמרר ומזכיר את תערוכתו המונומנטלית של מאיר גל בגלריה לימבוס בתל-אביב בשנת 1993, "חמורו המעופף של המשיח". בתערוכה הוצגו בגדים ועליהם ציטוטים מטלטלים של תיאורי עולים מזרחים על-ידי הממסד האשכנזי.

למרות הדמיון בין העבודות של גל וגריידי, השניים מייצגים קצוות שונים ביצירה המזרחית הפוליטית העכשווית. בעוד שגל הרים אצבע נוזפת ומאשימה אל הצופה האשכנזי המערבי כפי שהוא השתקף בעבודתו "תשע מתוך ארבע מאות" (דימוי שהפך לאייקון של המאבק המזרחי), גריידי מסווה את הגזענות ההיסטורית בהצבה חכמה, מרגשת ומדודה.

ייתכן שהסיבה להבדל בין השניים נעוצה בתקופה: בשנות ה-90 היה צורך עז לשכנע בקיומם של נרטיבים מזרחיים ושל המאבקים הנובעים מהם, ואילו היום הם מקבלים ביטויים אמנותיים רבים בשירה, בספרות ובקולנוע, אך מעט פחות מכך באמנות הפלסטית. סיבה נוספת היא כמובן טביעת האצבע השונה של השניים, הנובעת מהבדלים באופיים.

גל, גריידי ואני חיינו, התרועענו ויצרנו בניו-יורק באמצע שנות ה-90. השבר האישי שכל אחד מאיתנו חווה בישראל הרחיק אותנו אל מעבר לים לתקופה ארוכה וחידד עבורנו מרכיבים אישיים של מזרחיות בזהות וביצירה. צמחנו בתקופות שונות, אך בית-הגידול שלנו כאמנים בתפוח הגדול היה רב-תרבותי וטוטאלי. כשהקשבנו לעצמנו שמענו גם את דור הורינו, והפעם ללא התערבויות ממסדיות. שוחחנו הרבה על הקשר בין זהות לאמנות והבענו תסכול על כך ששדה האמנות הישראלי מוכן לספוג אמנות מזרחית עם אסתטיקה מרהיבה, ובלבד שלא תכיל רובד פוליטי מודע. בעוד שבספרות, בשירה ובקולנוע יוצרים מזרחים זיקקו מבעים אמנותיים פוליטיים, באמנות הפלסטית, הקשורה בטבורה לבורגנות, המבע הפוליטי המזרחי הושעה.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

ב"פועל טבעי" גריידי מסתנן אל תוך הממסד ההתיישבותי (גלריה הקיבוץ) ומשמיע מתוכו את קולם של תימני כינרת, שאולצו על-ידי ראשי היישוב לעזוב את חלקת האדמה שהתגוררו בה כ-20 שנה. על הקיר המרכזי, הארוך שבגלריה, בחר גריידי שלא לתלות עבודות, ותחת זאת השעין אותן עליו: ציורים, קנבסים רקומים בטקסט, רישומים ועוד. כמה מן העבודות מכילות ציטוטים מצמררים ממכתבים שכתבו מתיישבי כינרת התימנים ל"מנהלי היישוב", כולם ממוצא אירופי. במכתבים הם מבקשים, בכבוד ובתמימות, תמיכה כספית, מתחננים להישאר בכינרת, ובשפתם הפואטית העשירה הם שוטחים את עלבונם הצורב ואת דרישתם המתונה שיראו וישמעו אותם:

כנרת איכ"ה תמוז תר"ץ,
שלום לקראת מעלת כבוד המרכז הסתדרות הפועלים החקלאים להמושבות א"י.
נודיע לכם כי יען קיבלנו מכתבכם על עניין הסדר וקיבלנו ברצון ואהבה וכבוד, אבל לא נעלם מכם מן התוצאות שסבלנו בכנרת. יען שהגענו לכנרת והיא מלאה בצות וריח רע, וסבלנו כל הרע, ומוכרחים לסבול יען אנחנו חדשים. וכך מנהגם של עולי ארץ-ישראל: תחילה יקבלו איזה געגועין, עד שיגיעו לטובת המקום. ואנחנו קיבלנו רעות המקום ומוכנים לקבל טובתו, אך אתם לא רציתם, ובכן עשינו לכם כבוד והסכמנו על החלטתכם, ואתם קיבלתם עליכם עד שנוציא יבול מהאדמה, והיות ואתם יודעים כי כנרת כגן-עדן בימים אלה והקדחת כבר נמחקה, ובכן בבקשה מכם תשתדלו לעשות הצינור שאמרתם בשביל המים ותעשו לנו כבוד כמו שעשינו לכם כבוד ושלא המרינו ולא עברנו דעתכם שלא להעביר מכנרת. ועכשיו אנחנו רוצים להעביר מכנרת אחרי תשעה באב, ובכן תשתדלו בשביל המים.
תימני כנרת

כפי שהמכתבים נערמו בוודאי על שולחנותיהם של ראשי היישוב, כך נערמים גם הקנבסים, נשענים על הקיר. בניגוד לנמענים המקוריים של המכתבים, שלא קראו אותם ולא ענו להם, גריידי מתייחס לכל מלה ומלה ביראה ובכבוד. הוא רוקם אותן על הקנבס. במקרים מסוימים הוא מייחד קנבס שלם למשפט אחד, במקרים אחרים הוא ממלא את הקנבס ברצף של משפטים רקומים הנראים כתבליט.

התאורה מאירה את האותיות הרקומות מלמעלה, וצלן מוטל במורד הקנבס כשחזור של פגיעות מתחת למבט מתנשא. משך ההתבוננות בתמונות השעונות על הקיר הוא ארוך. לרגעים מלווים אותו תסכול ורצון להרים את הקנבס ולקרוא את המכתבים הכואבים האלה בבהירות. שייראו. שיישמעו. שיבינו אותם. שיכירו. בזמן הצפייה אפילו חשבתי שעבודה אחת לפחות היתה צריכה להיות מורמת, וככל שחלף הזמן הבנתי את העוצמה והתחכום שבהצבתן.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

ההווה לא פתור. המחנק עוד צורב. העלבון עוד כואב. כשמאות אמהות תימניות שזכו למבט מתנשא ומשפיל עדיין מחפשות את בניהן האבודים, אי-אפשר לסכם מיצב היסטורי. יש עוד דפי ארכיון רבים למיין. אפשר רק לסמן כאב, להפעיל צופים. כבר בפתיחת התערוכה היה ניתן לראות שהמבקרים מתקרבים לעבודות, מתאמצים, מצלמים קלוז-אפ של הטקסטים, עושים את הצעד הנוסף שגריידי ייעד עבורם.

ציטוט שני:

תרפ"ז, עשינו את כל חתיכת האדמה שיש בידינו ירקות, עלתה בידינו העבודה, ראתה הקבוצה שהתימנים עדיין מוציאים חיים מן חתיכת האדמה שיש בידם, סגרה המים על התימנים, ועדיין בשני שלישי הפרי הלך הכל לאיבוד.

פנינו אל המעריך, והעריך תשעים פונט שהלך לאיבוד. עלתה חמתנו באפנו לפנות לממשלה, אמרנו, זה לא ייתכן. אנחנו בהסתדרות וגם כן יהודים, ואיך נעשה ככה. נפנה להנהלה וכך עשינו. אמרה ההנהלה זה לא עסקה, זה עסק המרכז החקלאי. פנינו למרכז, אמר: אנחנו נשלח ועד עם שני אנשים והם יסדרו את הכול.

זה היה בסיוון. חיכינו ולא מצאנו תשובה, אלא מחניפים זה לזה עד חודש אב.

בתערוכה מוצג גם מיצב וידיאו דו-ערוצי, "עין ולב": על שני מסכים מקבילים מוקרנים ריקודים של צעד תימני. במסך אחד הרקדן הוא בחור עם חזות מזרחית שנראה כמי שמכיר את התנועות מבית, ובמסך האחר שני רקדנים מקצועיים עם חזות אשכנזית הלומדים את הריקוד. יש משהו אנתרופולוגי ודידקטי, לטעמי, בהשוואה, אך העבודות סיקרנו אותי מאוד. עיני ביקשו להתמסר ולהתערבב עם החומריות של הפחים המוזהבים ועם הגוף הרוקד העכשווי כשהוא נושא מסורת עתיקה שפעמים רבות הוצגה כנחותה, אבל תנאי הצפייה – ללא חיץ מחשיך או פלזמה – לא איפשרו זאת, והמיצבים הפכו למוזיקת רקע לקיר עוצר הנשימה שעליו הושענו העבודות.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל הקיר הזה, וכשיצאתי התעכבתי ארוכות על שתי עבודות אחרות, עשויות מסמרטוטי רצפה שמוקמו על הקיר במלאות ובהדר. בעבודה אחת קשה לזהות שמדובר בסמרטוט רצפה. הסמרטוט נצבע בזהב, נמתח ומוסגר על הקיר כמו מצבה דוממת וזוהרת לעולמן הרוחני המוחנק והמושתק של עוזרות הבית, שרבות מהעולות התימניות נמנו עימן. בקיר הנגדי תלויים שלושה סמרטוטים טבולים בזהב על מסמרים בודדים. הטבילה בזהב אולי הוסיפה מחוות זהב אחת יותר מדי לתערוכה, אבל האופן שבו הבדים נתלו, שהדגיש את סמרטוטיותם, יצר מתח שקט לעומת הסמרטוט שמנגד, שנמתח ומוסגר בקפדנות.

השתיקה שגריידי שיחזר ועירער בשתי העבודות הללו היא שתיקה ממוגדרת, נשית. הגברים התימנים שספגו זלזול כתבו והביעו את עצמם; קולם נשמע. ואילו הנשים? לאילמות שלהן שמר גריידי מקום מלא ומורם על גבי הקיר הלבן. הן לא מתקוטטות, הן עובדות. גריידי שומע אותן ורואה את עומקן מעבר למעמדן כעוזרות בית. אל היציאה מהתערוכה התלוותה מועקה יומיומית מתמדת, שנבעה מן הפערים המעמדיים שנשזרו והתקבעו בהשתלשלויות היסטוריות רבות, כגון זו שהתרחשה על גדות הכינרת.

התערוכה "פועל טבעי" מתכתבת עם עבודות של כמה אמנים שחורים, ובהם גלן ליגון (Glen Ligon) וכמובן האמן הקובני פליקס גונזלס-טורס (Felix Gonzalez-Torres). גריידי מכיר לעומק את עבודתם מסצנת האמנות הניו-יורקית. הוא עושה שימוש בשפה המינימליסטית, הפוליטית והקונספטואלית של האסכולה הזו, הטבועה עמוק ובטבעיות במבעו, אך עבודותיו הוסיפו נגיעות חומריות הבאות מעולם הקראפט והמסורת, והן סינגולריות ומקומיות.

בחזרה לרצף שבין מאיר גל לליאור גריידי באמנות המזרחית הפוליטית העכשווית: חשוב לציין שיש כרגע מנעד סגנונות של אמנים ואמניות מזרחים פוליטיים ועצמאים המייצרים מתחילת דרכם ערוץ עצמאי לחלוטין של אמנות ישראלית מזרחית פוליטית. הם לא תמיד מחובקים על-ידי הממסד או הגלריות והם לא ההוליווד של עולם האמנות. הם ה-Independant.

ב"פועל טבעי" מזכיר לנו ליאור גריידי כמה שבענו מהוליווד ועד כמה אנו צמאים לתערוכות מחודדות אסתטית וקונספטואלית, תערוכות שיש בהן דחיפות פוליטית ורגשית, והן מוצפות אהבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *