האוצר שנשלף מלב הקלחת

מינויו של דורון רבינא לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב בעייתי, אך מסקרן. האתגר שעומד בפניו הוא שימור מבטו הרענן והנקודתי של האוצר האורח, בד בבד עם גיבוש סדר יום אמנותי מקיף למוסד הנתון במשבר מתמשך

מינויו של דורון רבינא לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב תופס את המוסד ב(עוד)תקופת משבר. המוזיאון מקרטע, ואם הוא אכן "המוסד המוביל בארץ" כפי שטוענת האוצרת היוצאת (שתישאר בתפקיד המנכ"לית) סוזן לנדאו, זה מפני שרוב הזמן מוזיאון ישראל אינו משתתף בתחרות כלל. אגף האמנות העכשווית במוזיאון תל-אביב לא מתרומם, אגף האמנות הישראלית חי בעיקר בזכות ההנשמה המלאכותית של פרס רפפורט, תערוכות של אוצרים אורחים מעוררות תמיהה בנוגע לבקרה המקצועית של המוסד, וכשביתן הלנה רובינשטיין לא סגור, מוצגות בו הפקות מופרזות ומופרכות בזו אחר זו.

גם הליך הבחירה ברבינא, שנקבעה ללא מכרז אחרי היגררות חלמאית של כמה חודשים, לא הוסיף כבוד למוסד, והעובדה שבסופו של דבר נבחר אדם שכלל לא הופיע ברשימת המועמדים המקורית, שאינו עומד בכמה מתנאי המכרז (שנוסח על-ידי אנשי המוזיאון עצמם), ושמעולם לא כיהן בתפקיד מוזיאלי, מעוררת הרמת גבה.

לראשונה זה עשרות שנים ממונה לתפקיד כה בכיר בעולם האמנות בישראל אדם שהגיע מתוככי הסצנה. בניגוד לקודמיו פרופ' מוטי עומר, שהגיע מהאקדמיה, וסוזן לנדאו, שצמחה במשרדי מוזיאון ישראל, ובניגוד לכמעט כל בעל תפקיד מרכזי אחר באחד המוזיאונים בישראל, רבינא פעל ב-20 השנים האחרונות בלב הקלחת, כשהוא משמש אמן, אוצר, כותב, מרצה ומנהל בית-ספר לאמנות. כפועל יוצא מכך הוא מביא לתפקיד בקיאות רבה בנעשה בשדה, אך גם שק של קשרים ויריבויות שעלולים לצבוע כל אחת מהחלטותיו המקצועיות העתידיות.

רבינא פרש מתפקיד ראש המדרשה לאמנות אחרי קדנציה אחת שספגה ביקורות שונות, ובמהלכה חלה ירידה במעמדו של המוסד. לזכותו ייאמר שחלק מהבעיה נובע ממשבר כללי בלימודי מדעי הרוח וההשכלה הגבוהה בישראל, וחלקו מהעובדה שהמדרשה, שפועלת במסגרת מסורבלת של קמפוס בית-ברל ונתונה לאילוצים מערכתיים רבים, היא מוסד קשה מאוד לניהול. אולם תמרון בין אילוצים, קושי לבצע שינויים מערכתיים וצורך לגבש פתרונות יצירתיים למגבלות הם חלק בלתי נפרד מעבודת הניהול, ותלאות ביורוקרטיות ותקציביות, עבודה מול פקידות נוקשה והכרח להתאים את הפעילות לצורכי הזמן יצפו לו גם במוזיאון תל-אביב.

בשנים האחרונות מיעט רבינא להציג ולאצור, אך בעבר הוכיח שביכולתו להרים תערוכות מרשימות בקנה-מידה מוזיאלי ולהציע מבט מקורי ואינטלקטואלי על העשייה האמנותית. דוגמה לכך היא התערוכה "ובסוף נמות – אמנות צעירה בשנות ה-90 בישראל", שהוצגה במוזיאון הרצליה ב-2008 במסגרת פרויקט תערוכות העשור. קטלוג התערוכה הציג פרספקטיבה רב-קולית להבנה של עשור אמנותי מנופץ ומרתק, שבו נדמה שכל אמן ואמנית פעלו בזרם אסתטי נפרד. עם זאת, השילוב בין אנינות גבוהת מצח לחפצון-מודע-לעצמו, ובין היכרות עם תיאוריות ביקורתיות לבוז מופגן ופריבילגי לתביעות המגולמות בהן, יצר גם מופעים יהירים שגובלים בגזענות, כפי שהיה ניתן לראות למשל במספרה לפליטים ומהגרי עבודה ובסרט הווידיאו "הביאו לי גבר שחור", שהוצגו במסגרת אירועי Art TLV באותה שנה.

ואחרי כל ההסתייגויות, מדובר במינוי מסקרן שעשוי להזרים דם ללחיי המוזיאון המדשדש. לרבינא היכרות נרחבת עם אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, השכלה מעודכנת, עין רגישה וכשרון כתיבה, ואלה עשויים להתברר כחשובים יותר מהתעקשות על אישורי לימודים פורמליים לצורך עמידה בתנאי מכרז. מעתה הוא ייבחן לא רק על סמך תערוכות שיאצור, אלא גם על מכלול פעילותו של המוזיאון. האתגר שעומד בפניו הוא שימור מבטו הרענן והנקודתי של האוצר האורח, בד בבד עם גיבוש סדר-יום אמנותי מקיף ומתמשך הנדרש מנושא התפקיד הבכיר. מבחינה זו, העובדה שמדובר באמן ולא באוצר ותיק מעוררת ציפיות וחששות גם יחד.

2 תגובות על האוצר שנשלף מלב הקלחת

    מוזיאון תל אביב עשה בחירה שעל פניה היא מבריקה ומותר לפרגן. מאז הגיעה סוזן לנדאו התערוכות שם מעניינות לאין ערוך מאשר משך רוב כהונתו של מוטי עומר ז"ל והמוזיאון בקו עליה. המחלקה הבינלאומית עדיין לא התרוממה אבל לשם כך דרושים תקציבים מאוד גדולים ואת זה אין עדיין למוזיאון ת"א בניגוד למוזיאון ישראל ובודאי יש סיבות נוספות.
    לדורון רבינא נסיון רב שנים באוצרות גם בארץ וגם בחו"ל, העובדה שהוא גם אמן ודאי אינה מורידה אלא רק מעלה. כל טקסט שיצא תחת ידיו היה תמיד מסקרן ומקורי וכך גם רוב התערוכות שאצר.
    אין אדם שאין לו יריבים אבל רבינא הוא איש נעים הליכות מאין כמוהו, אם כי במקרה המפורסם עם גליה יהב שגה בהתנהלותו ונגרר לפרובוקציה.
    המדרשה ממש לא הידרדרה בגללו אלא כי ירדו כמות הצעירים שמעוניינים ללמוד אמנות בכל הארץ ובעיקר כי פתחו מחלקה לאמנות בשנקר ששאבה הרבה סטודנטים שהיו מעוניינים להישאר באיזור המרכז ולא לעבור לירושלים. לפני כן לא היתה להם ממש אלטרנטיבה.
    המדרשה היא מוסד מצויין ומצמיח כל הזמן אמנים מעניינים, בהחלט לא יזיקו לה כמות גדולה יותר של נרשמים כמו לרוב בתי הספר לאמנות.
    מאוד קל לשבת מאחורי המקלדת ולבקר ולקטר כל דבר. הפעם ממש אין סיבה, בדיוק להיפך, לכן יהיה טוב אם הפעם יתאפקו המלעיזים ויצרו לשם שינוי אקלים חיובי בניגוד לאקלים הרעיל והאלים ששרר כאן בשנים האחרונות בהובלת עיתון הארץ.
    בתוך אקלים חיובי יש סיכוי גבוה הרבה יותר להתפתחויות מעניינות בשדה האמנות ולעשייה משמעותית ומשוחררת.

    אגב, יהיה טוב אם המושכים בעט למיניהם ינתבו את האנרגיות שלהם בכדי לייצר שיח אמנותי מפרה, מורכב ומעניין שלא עסוק במאבקי כח. ערב רב לא יכול להיחשב ככזה. הוא לא עמוק, לא מעניין ומתבוסס בביצה.
    מגזין תוהו יותר בכיוון אבל צריך יותר כריזמה וגם מהדורה מודפסת שתוכל להיות מצויה בכל מוסד אקדמי, בגלריות, במוזיאונים וכולי. וגם לחפש את הדרך והתקציב שיאפשרו לו להיות מופץ בתפוצה רחבה ככל האפשר כך שכל מי שמתעניין באמנות לא יוכל להרשות לעצמו לפספס את הקריאה בו.
    בהצלחה לכולנו !

    זוכרים כמה אופטמיים היינו עם מינויה של יעל ברגשטיין לעריכת 'סטודיו' ?
    נקווה שדורון יעשה תיקון. באופיו הוא עצל וסנוב,בעיקר מול פקידים. מיעט מאד לפגוש סטודנטים ולהשיב למיילים ושכבר נפגש , התנהג כסחבק ופטר עצמו מאחריות. נמנע מהוראה וצימצם למינומום את הגעתו למדרשה . הקושי להתעורר בבוקר ליום עבודה מובנה אצלו.
    דרוש חזון ונשימה ארוכה ארוכה, ספק עם יש לו אתה
    בכל מקרה , מאחלת לו בהצלחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.