צבע הכסף (לא יורד במים)

"פרויקט אמנות-מחאה שצורתו ומנגנונו חתרניים, והוא עצמו תגובה להדרה ומחיקה, הפך לפרויקט שהתנאי לקיומו הוא האפשרות למחוק אותו". הדס קידר על אמנות ביקורתית במרחב העירוני ועל הפרויקט "דרך השפה" של קבוצת פרהסיה כמשל

לנוכח הדיון שמתקיים בימים אלו ב"ערב רב" בנוגע לתרומתם של אמנים להתפתחות עירונית (יהונתן א. משעל) ובתגובה (יונתן אמיר) לרשימתו של גדעון עפרת, שטען שאין קשר אימננטי בין אמנות מקומית לכוחם של בעלי ממון, מצאתי לנכון לעסוק במקרה מבחן שהתמודד עם המחיר שגובה תמיכה ציבורית בפרויקט אמנות ביקורתית והמסקנה ההכרחית העולה ממנו: על אמנות ביקורתית להמציא אפיקי פעולה חדשניים שאינם נסמכים על מימון ממסדי.

"פרויקט יפו – אוטוביוגרפיה של עיר" (2007) הוא יוזמה של עמותת איאם, ששמה לה למטרה לקיים שיח ציבורי רב-תרבותי ובאמצעותו לחשוף, לתעד ולהעלות למודעות את חשיבותם של ההיסטוריה, הזיכרון והסיפורים הלא-מסופרים של אוכלוסיות שונות ביפו. קבוצת פרהסיה, שנמניתי עם חבריה, וגם עליה כתב עפרת, השתתפה באירוע הזה. פרהסיה היתה קבוצה פלסטינית-ישראלית של פעילים, אמנים ואנשי תרבות שפעלו בשדה החברה האזרחית ועוסקים בפיתוחה של שפת תקשורת אזרחית הומניסטית ודיאלוגית.

במסגרת הפרויקט הציגה קבוצת פרהסיה את פרויקט הדגל שלה "דרך השפה", שבמסגרתו הפך המרחב הציבורי של שכונת עג'מי – מדרכות, כבישים, גדרות, חזיתות בתים – למילון חזותי ערבי-עברי. ריססנו ברחבי השכונה כתובות בשפה הערבית, בתעתיק עברי ובתרגום לעברית, וכך יצרנו מסלול הליכה וסיפור שהפך את השכונה למעין מילון חזותי לערבית בקנה-מידה אורבאני. העבודה הגיבה לזהות הערבית של העיר, שהולכת ונמחקת מהמרחב הציבורי כתוצאה מתהליכי פיתוח אורבאניים ותהליכים כלכליים של שוק הנדל"ן, הדוחקים את תושבי השכונה הערבים מחוץ לעיר. המלים שנבחרו היו מפתחות לסיפורים, זכרונות, תקוות ופחדים שהושמעו לרוב בתוך הבתים, בלי שהיתה להן נוכחות כלשהי במרחב המשותף או בדיון הציבורי.

הפרויקט "דרך השפה" בעג'מי מומן על-ידי מחלקת האמנויות של עיריית תל-אביב-יפו. התנאי שהעמידה המחלקה למימון הפרויקט היה אחד: שהקבוצה תרסס את כתובות הגרפיטי בצבע הניתן למחיקה במים.

הפרויקט התקיים כשיתוף פעולה עם תנועת הנוער סדאקה-רעות (صداقة–رعوت), המקדמת שותפות בין בני נוער ערבים ויהודים ביפו. וכך למדו הצעירים שיעור חשוב בתנאים לקיומה של אמנות מחאתית: האפשרות למחות נגד מדיניות ייהוד יפו של העירייה באמצעות הטלת קנסות, צווי ההריסה לבתים של תושבים ותיקים ומחיקת הערבית משמות הרחובות מותנית בכך שהמחאה תהיה ניתנת למחיקה בכל עת.

כלומר, פרויקט אמנות-מחאה שצורתו ומנגנונו חתרניים (הופעת ערבית במרחב הציבורי, גרפיטי), והוא עצמו תגובה להדרה ומחיקה, הפך לפרויקט שהתנאי לקיומו הוא האפשרות למחוק אותו. במקום לשלול את הפעולה, העירייה בחרה להעניק לביקורת במה ואף לממן אותה, ובתנאי שניתן יהיה להחזיר את המרחב הציבורי לקדמותו – ובקלות –  בשפריץ אחד של מים.

מקרה מבחן זה משרטט את המנגנון המעלים ביעילות ובאלגנטיות פעולות ביקורתיות באמצעות העמדת פנים של קבלתן. בספרו "המספח הקומוניסטי" מכנה זאת בוריס גרויס "ביקורתיות כסחורה בשוק התקשורת" – מנגנון בלימה של ביקורת שיוצר תרבות שטוחה והומוגנית. פעולות התנגדות המזכירות יותר מכל הערות (comments) המופיעות על הקיר (wall) של מוסד זה או אחר – ושניתן להעלים אותן בלחיצת כפתור.

כך חזינו במעגל אכזרי של דיכוי שגם אמנים לקחו בו חלק: 1. דיכוים של תושבי עג'מי הנמחקים משורשיהם ומשפתם. 2. קבוצת אמנים אקטיביסטית שמבקשת לפעול לחשיפת העוולות באמצעות פרויקט אמנות חתרני מסכימה לתנאי שהמחאה תיעלם בעת הצורך.

כך ניתן לזהות את התנאי החשוב לחיבוק של אמנות ביקורתית על-ידי הממסד: האפשרות שהיא תעלה להופעה קצרה, מוזמנת, מתוזמנת, ממומנת, מאורגנת וממוקדת לאירוע מסוים. לא, היא לא תופיע באופן ספונטני ונועז, ובוודאי לא תשתמש בטכנולוגיות ובשיטות מוסדיות שאינן ניתנות לפירוק קל (העירייה לא היתה מאשרת שלט עם שם הרחוב בערבית המחליף את השלט המקורי, אלא רק כתובת מרוססת היורדת במים).

כך ניתן לדמות את האמנות הביקורתית כמאכל שהרשות המקומית לועסת, בולעת, מעכלת ומקיאה, משמע מעבירה אותה תהליך ביורוקרטי שמפרק אותה מתשוקתה, מעוצמתה, מהופעתה החושנית, הלא צפויה, הספורדית והלא-מתוכננת – והופכת אותה לצורה ללא תוכן, לרוח רפאים, לקליפה של אמנות ביקורתית.

שלילתה של האמנות הביקורתית מובנית בהופעתה הציבורית: תושבי "השכונות" או "הקהילה" מוזמנים לאירוע חגיגי שבו ניתן לחזות בפרנסי העיר גוזרים סרט באירוע אמנות המוחה נגד העוולות שאותם פרנסים עצמם הסבו לתושבים, וכך מצטיירים הפרנסים כמי ש"נענו" לצרכיהם של האזרחים המוחלשים. לא רק שהאמנות אינה מתנגדת, היא מתפקדת כחוליה מקשרת חשובה בין הציבור/החברה/השכונה לבין המוסדות הציבוריים, ובכך מחזקת את תדמית הממסד כפתוח וליברלי.

אסכם את דברי בציטוט נוסף של  גרויס: "עובדה המאפיינת את החברה הקפיטליסטית המודרנית היא שמצב הדברים בה הוא כפי שהוא בגלל העדר כסף לארגן את הדברים אחרת. ואכן: אם כיום מבקרים בדירת מכרים או בבית-ספר, בכנסייה, בבר, ושואלים מדוע מה שרואים הוא כך ולא אחרת, התשובה הקבועה היא שכבר תוכנן מזמן שינוי יסודי – לארגן הכול טוב יותר, באופן מודרני יותר, יעיל יותר, ולשפר את רמת הטכנולוגיה ולעדכן את העיצוב, אבל לרוע המזל עדיין חסר לכך כסף. ועל כן, בינתיים יש מה שיש".

שלא כמו מצב הביניים שמתאר גרויס, שבו מוסדות הנתונים לחסדיהם של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות לעולם מתקיימים בתת-תקצוב – התנאי לקיומה של אמנות ביקורתית אינו אילוצים כלכליים. על יוצריה להמציא טכניקות וצורות פעולה שיתעלו מעל המכניזם הביורוקרטי של התלות הכספית במוסדות ויהפכו אותם, אט-אט, למיותרים עבורם.


 

* מאמר זה הופיע לראשונה (בגרסה מעט שונה) בכתב-העת המקוון "הגדה השמאלית – במה ביקורתית לחברה ותרבות".

 

** דוגמאות עכשוויות ליוזמות של אמנות מחאה המתנגדת לתהליכי התפתחות עירונית מואצת בניו-יורק ודחיקתן של תושבים מחוץ לשכונות מגוריהם ניתן למצוא ב"בריגדת האמנות של צ'יינה טאון" ובקבוצה "ניו-יורק אינה למכירה".

2 תגובות על צבע הכסף (לא יורד במים)

    מקרה בוחן מרתק, אלגוריה שכמעט מדוייקת מדי על מנת להיות מציאותית.
    השאלה הנותרת אחר פסקת הסיכום היא האם לאמנות ביקורתית בלתי תלויה יש באמת סיכוי באמת להמציא את עצמה מחדש בכל פעם שהממסד ימצא את הדרך להשתיק/לחבק/להספין?
    ההשתקה לעיתים שקטה ביותר, לדג׳: באופן הדרגתי ביותר דפי פייסבוק, שאמורים לכאורה לשדר אמנות למשל לכל מי שבחר לעקוב אחריהם, מגיעים כיום בממוצע ל־1-4% מן העוקבים בלבד (אלא אם כן משלמים לפייסבוק ״מס״).
    ואם כן – האם ישנן אסטרטגיות שהצליחו בעבר שניתן לגזור מהן טקטיקות לפעולה?
    למשל – אסטרטגיות של הסתוות – להטמיע נרטיב חתרני בתוך יצירה שנדמית כמיינסטרים, שיכולה להיות נצרכת ע״י קהל רחב. או אולי אסטרטגיה של התעלקות – הידעתם שכל עמותה עם אישור ניהול תקין זכאית כמעט אוטומטית ל־40,000 ש״ח בתקציב פרסום מגוגל?

    תודה על תגובתך. ראשית, על אמנות ביקורתית שאינה תלויה בממסד ניתן ללמוד משני מקרי המבחן שצירפתי למאמר. בשני המקרים אמנים מתאגדים באמצעות הרשתות החברתיות, פועלים בתוך שכונות ובמוסדות ומצליחים לעורר דעת קהל ובסופו של דבר להוביל לשינוי. בהמשך אתה נוגע בצורה נוספת שבו מוסדות ותאגידים מצנזרים פרויקטים ביקורתיים והוא העלמתם מערוצי המדיה. ניתן לקרוא ברשת מאמרים מגוונים אודות אלגוריתמים של מנועי החיפוש והואפן שהם עונים על אינטרסים תאגידיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.