הסובייט המתקשר – הפסיכו-גיאופוליטיקה של המלחמה הקרה

"לאף שחקן בגיאו-פוליטיקה הפסיכולוגית לא היתה משמעות רגשית כמו זו של ארצות-הברית וברית-המועצות. במובן היונגיאני, שני המבנים הללו מייצגים דיאלקטיקה אמהית/אבהית, כאשר הבריתות הצבאיות שהם הולידו מייצגות 'חמולות' משפחתיות מתחרות".

במסגרת הסבב השני של התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" במובי – מוזיאוני בת-ים מוצגת העבודה "סוגים של סטריאו" – סרט תלת-ממדי של האמן האמריקאי מיכה הסה (נ' ב-1991). לכבוד העבודה שהופקה במיוחד לתערוכה ראתה אור חוברת ובה תרגום של מאמרו המבריק של הכותב והמוזיקאי האמריקאי יאן סבנוניוס, "הסובייט המתקשר", שהוא גם שם ספר מאמריו מ-2006 (בהוצאת דראג-סיטי). המאמר רואה אור באדיבות המחבר וההוצאה. תרגום: ענבל שטראוס.

***

"הפער המעמדי הראשון שהופיע בהיסטוריה התחיל עם התפתחות הפער בין הגבר לאשה בנישואי הקבע, והדיכוי המעמדי הראשון – עם דיכוי מין הנשים על-ידי הגברים" (פרידריך אנגלס)

א. דפ"ס

קריסת ברית-המועצות היתה האירוע הפסיכולוגי החמור ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה. תבוסת הסוציאליזם הבינלאומי בשנת 1991 הטילה את אוכלוסיית העולם למצב של ניהיליזם וייאוש, וזאת חרף התייחסותה הרשמית של החברה הבורגנית לאירוע כאל משל מוסרי או מעין טוטם של רצון האל. אמנם רבים מכירים בדיכאון הזה כמשבר עולמי, אולם מעטים מכירים בגורמים לו או אפילו מבינים אותם. אף על פי כן, העולם הפוסט-סובייטי הוא מקום רדוף; רדוף על-ידי שוכנו הקודם ואופי נפילתו.

הפופולריות הלא תיאמן של תרופות נוגדות דיכאון היא רק אחת התוצאות של תסמונת ה"דיכאון הפוסט-סובייטי" (דפ"ס). סימנים אחרים של התסמונת גרועים ומרחיקי לכת אף יותר, בהתחשב בהשפעות ארוכות הטווח שלהם. האידיאליזם, לדוגמה, שפעם איפיין את האדם הנבון, נדמה שנעלם. במקום לתכנן תוכניות מלאות תקווה או לעשות שימוש בתכונה המייחדת אותו, כושר ההמצאה, בוהה האדם בתהום במבט ריק. בינתיים, היסוד המופרע ביותר של האנושות מוביל את כדור הארץ אל אחרית הימים.

הפטליזם החדש של האדם מראה שהוא, כמו מנהיגיו, השתגע. פעם הוא היה צלבן למטרה זו או אחרת. היום, בעיצומו של הדיכאון הפוסט-סובייטי, הוא או אידיוט או משוגע, או סתם תאוותן טרנסצנדנטלי. הוא בז לעתיד בהפגנתיות. מוחו הוא רק מחסן מלא בציניות רקובה. התיאבון היחיד שלו הוא להנאות גופניות וחושניות; גסויות מן הסוג המצוי שמטרתן לשמר את האדישות ולהנציח את הטמטום.

עבורו, סיומה של המלחמה הקרה סימן – במקום סיכוי להפיץ שלום ושוויון – הישנות מואצת של הנירוניזם והברבריות שאיפיינה את רגעיו המבישים ביותר. הוא סימן את הכניעה הסופית והנואשת לאבדון. ה"מלחמה בטרור" וצאצאיה המגוונים (חטיפות לשם תחקור, פלישות, נשק חללי, תאי עינויים ועוד) הם רק השפיכות הגרוטסקיות של אויבה המושבע, הלא-מאוזן והלא-תפקודי – אם כי המנצח – של ברית-המועצות, הלוא הוא ארצות-הברית. התוצאות הללו היו בלתי נמנעות וצפויות לאחר אירוע-העל הגדול בהרבה – שלא יוצג נאמנה ולמרבה התימהון מיעטו בחשיבותו – הידוע בכינוי "קריסת הסוציאליזם".

מדוע, אם כן, קריסתו של מוסד כה נלעג באופן כלל-עולמי כמו הסוציאליזם הסובייטי, שעוות על-ידי מסגור היסטורי רביזיוניסטי, עוררה כזה דיכאון קוסמי? ברית-המועצות היתה ועודנה שק החבטות האהוב על כולם. התשובה, גם אם אינה לגמרי רציונלית, חושפת הבנה לא-מודעת של אירועים שנגנזו מהנרטיב הרשמי של ההיסטוריה.

ב. פסיכו-גיאו-טיקה

לישויות "מדיניות" מותוות פוליטית, על אף שהן הפשטות מלאכותיות, יש קשרים עמוקים ומהדהדים עם מה שהפסיכולוג קארל גוסטב יונג כינה "הלא-מודע הקולקטיבי", או "מוח ההמונים". תכונות גיאופוליטיות אלו מרכיבות מערך שווה במשקלו לזה של המשפחה בתהליך התגבשות הזהות של העצמי – גורלן נקבע לרוב על-ידי הרצון העיוור והעוויתי של שוכניהן.

מבנים פוליטיים כגון הזהות הלאומית/אתנית או החיבור הרגשי למנהיג המדינה הם השלכות שעברו סובלימציה; הגרגורים המתקתקים של תינוק רך. הם חסרי היגיון אפילו באוזני אלו שמפיקים אותם. הם פשוט קולות שכלתניים של הזדהות עמוקת שורשים עם (או שמא התנכרות ל) מדינות לאום (לא רק המולדת, אלא כל המדינות) כארכיטיפים במערכת של אלוהויות אסטרו-פוליטיות. תופעה זו, שבמסגרתה ההפשטה המלאכותית והפוליטית שהיא האומה לובשת אופי ארכיטיפי או פרסונה, היא תכונה מולדת של המין האנושי ומכונה גיאו-פוליטיקה פסיכולוגית, או בקיצור "פסיכו-גיאו-טיקה".

דוגמה עתיקה, אחת מני רבות, לסכסוך פסיכו-גיאו-טי היא הסכסוך בין עיר-המדינה ספרטה, עיר הלוחמים, לאתונה הדמוקרטית. ואולם, הסכסוך הפסיכו-גיאו-טי עמד בבסיס ההיסטוריה האנושית הרבה לפני שהצמד הסאדו-מזוכיסטי הזה נברא על-ידי סוטים יוונים. מאות שנים מאוחר יותר פעל לורד ביירון מתוך דחף פסיכו-גיאו-טי, הצטרף למלחמה היוונית נגד הטורקים וקפץ אל מותו בבוספורוס (לביירון, שהיה האש החיה של התקופה הרומנטית, היתה נטיית יתר לפעול מתוך יצר פסיכו-גיאו-טי). העימות בין וייטנם לארצות-הברית – הקרוב יותר לזמננו – אפוף עננה פסיכו-גיאו-טית סמיכה; חובבי אופנועים אמריקאים עודם כמהים בערגה למלחמה ההיא, שנתנה ביטוי מלא לדחפים ברבריים שהודחקו בשל התנועה לזכויות האזרח בארצם. אמנם לכל הסכסוכים העל-לאומיים יש המניעים החומריים/פוליטיים שלהם (כלומר, אימפריאליזם), אולם המניפולציה של הפסיכולוגיה הפרימיטיבית ("לוחמה פסיכולוגית") היא מרכיב מרכזי בגיוס תמיכה באלימות המונית.

בעידן המודרני, במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה, אך עוד קודם לכן, לאף שחקן בגיאו-פוליטיקה הפסיכולוגית לא היתה משמעות רגשית כמו זו של ארצות-הברית וברית-המועצות. במובן היונגיאני, שני המבנים הללו מייצגים דיאלקטיקה אמהית/אבהית, כאשר הבריתות הצבאיות שהם הולידו – "ברית ורשה" וארגון האמנה הצפון-אטלנטית (נאט"ו) – מייצגות "חמולות" משפחתיות מתחרות.

ארצות-הברית היתה האב, וברית-המועצות – שבראשה "אמא רוסיה" – היתה כמובן האם. המלחמה הקרה היתה, עבור הנפש הפרימיטיבית של המתבונן, פילוג הורי בקנה-מידה קוסמי, שלאחריו התנהל מאבק קשה על נאמנותם של הילדים, הלוא הם תושבי כדור הארץ. העובדה ששיעורי הגירושים זינקו במהלך המלחמה הקרה היתה תוצאה ישירה של ההזדהות המגדרית הסמויה ומצב המלחמה הממושך והלא מוגדר ששרר בין שני מיופי הכוח המיניים – מצב ששיקף משק בית מתוח ולוחמני.

מיכה הסה

מיכה הסה

ג. האם

מן העבר האחד היה המזרח הסוציאליסטי. הלשכה הפוליטית (פוליטבורו) של ברית-המועצות עסקה בפמיניזם ברצינות רבה כבר מראשיתה, הגם שהושמה ללעג בקרב הציבור כ"מדינת עבדים" מרושעת. ההוגים הסוציאליסטים קארל מרקס, פרידריך אנגלס, שארל פורייה, אלכסנדרה קולונתאי ואוגוסט בבל התייחסו כולם לאי-שוויון בין המינים בהגותם והגיעו למסקנה כי "לא ייתכן שחרור של האנושות ללא העצמאות החברתית של המינים והשוויון ביניהם" (בבל, 1879).

אלכסנדרה קולונתאי תיארה את המשפחה כ"מדינה מיקרוסקופית שבה הבעל שולט באשתו ובילדיהם" וקבעה כי יש להחליף אותה במעין "איחוד חופשי שמחוזק על-ידי האהבה והכבוד ההדדי בין שני חברים במדינת הפועלים, השווים בזכויותיהם ובחובותיהם". כיוון שמרקסיסטים חשבו שיחסי רכוש קפיטליסטיים הם הסיבה למערכות יחסים מכפיפות ולא שוויוניות, הם סברו באופן טבעי שסילוק הסיבה הזו יוביל לשוויון בין המינים. לפי אנגלס, היתה זו הצבירה של ערך עודף דרך תהליך הייצור הקפיטליסטי שאיפשרה לגברים לשלוט ולשעבד נשים, שהיו כבולות לבית ועל כן לא היה להן ערך עבודה (משום הערך המועט שהקפיטליזם מייחס לעבודות הבית). מכאן ששילוב הנשים בכוח העבודה, יחד עם ביטול הרכוש, יפתור את אי-השוויון המגדרי שחילחל לכל החברות.

חוקת ברית-המועצות הצהירה אפוא על שוויון בין המינים בכל תחומי החיים, ו"קוד המשפחה" הסובייטי משנת 1918 עיגן בחוק את זכות הבחירה החופשית בנישואים, חלוקת מטלות הבית, זכויות ההפלה, זכויות רכוש האשה ועוד. אחזקת משק הבית נחשבה מטלה קולקטיבית, לצד גידול הילדים. לנין תיאר את עקרת הבית כ"שפחה" וגינה את עבודות הבית, שהיו בעיניו "עבודות פרך קטנוניות, מורטות עצבים, מבזות, דורסניות ולא יצרניות בעליל". הוא גם לעג לגברים שהשתמטו ממטלות הבית שלהם באומרו כי "אין על הבעל להסתפק ב’לסייע’ לאשתו, אלא עליו למלא את חלקו" בנקיון הבית ובטיפול בילדים. רדיקליזם זה בא לידי ביטוי בחוקות של מדינות הגוש המזרחי לאחר הניצחון הקומוניסטי במלחמת העולם השנייה, ובכך החליף את ההגמוניה הריאקציונרית והאפיפיורית ששלטה במקומות כמו ליטא, הונגריה ופולין, שראתה באשה עקרת בית.

על פניו, התמורות הללו היו עשויות להשפיע במידת-מה על תפיסות פסיכו-גיאו-טיות עולמיות, אולם הזיהוי של ברית-המועצות עם דמות "האם" היה ברובו לא רציונלי. פסיכו-גיאו-טיקה היא, אחרי הכל, תהליך רגשי, לא-מודע ולא מובן, שקשור ביצרים החייתיים או ה"קדמוניים" של האדם הנבון. אלו הם בעיקר שרידים רדומים של הנפש: רפלקסים ואמונות תפלות שעברו בתורשה דרך תכנות גנטי הישרדותי שהתפתח במשך מיליוני שנים של חיים בבצות, מערות, קנים, פירמידות, חלליות חוצניות, דירות מרתף וערימות של גללים.

מבחינה פסיכו-גיאו-טית, ברית-המועצות היתה מזוהה עם "האם" משום שמדיניות הפנים והחוץ שלה פרטה על מיתרי הנפש הפרימיטיבית, שראתה בה את התגלמות ארכיטיפ ה"אם": רודנית, ערמומית, בלתי ניתנת לפיוס, אכזרית ולא רציונלית. לברית-המועצות, למרות שליחותה הערכית, היתה נטייה להתרסה דווקאית ילדותית ולפרנויה שבאה לידי ביטוי, לדוגמה, באופן הנבזי שבו טיהר סטלין את מפלגתו מיריבים שונים, שאותם כינה "סוחרים כפולים דגנרטים בוכאריניסטיים", "כנופיות 'משמר-לבן' של מתנקשים טרוצקיסטיים", "משרתי פשיסטים בזויים" ו"גמדי 'משמר-לבן' חלשים כיבחוש".

במערכות דתיות קדומות או "מיתולוגיות", האלה-האם היא בעת ובעונה אחת נותנת החיים ושוללת החיים. כך לדוגמה אישתר, סיביל, פרייה ודווי הן כולן אלות המין והפריון – כמו גם המוות והכיליון – עבור כל אחת מן התרבויות המאוד שונות שהן מייצגות. ברית-המועצות, עם הפרדוקס הסוער של רפורמה רדיקלית/רטוריקה פופוליסטית, בשילוב "טרור אדום" קטלני, התגנבה באופן לא-מודע אל התפקיד הפסיכו-גיאו-טי הדואליסטי הזה.

אם כך, באדמת הבצות העכורה של ליבת המוח של האדם הקדמון, סמל הפטיש והמגל מייצג את הצאצאים הקדמונים של כדור הארץ (בעגה מרקסיסטית: "הפרולטריון"), שפוריותם ואונם התעוררו על-ידי כלי הקצירה והחישול הקסומים של האם. כלים אלו הם גם איברי המין המשחקים זה עם זה, אולם הם גם מזוהים כסמלים של הרס וחורבן המשמשים לקריעה ולמחיצה. דגל ברית-המועצות, עם הפטיש, המגל והבד, דומה למשחק "אבן, נייר ומספריים", שבו כל האפשרויות ההרסניות מיוצגות בו בזמן: מערבולת של אנרגיה מרושעת המאיימת על יריבתה, אך גם מאיימת להשמיד את עצמה. בניכוסו את ה"דיאלקטיקה" ההגליאנית – פתרון באמצעות ניגודיות של תיזה ואנטיתזה – גם מרקס מתייחס למטריצת הסכיזו-מין-מוות-אם החבויה בקומוניזם.

העובדה שהמערכת הקומוניסטית מעודדת פוריות באה לידי ביטוי בשינוי המרשים שעברו הכלכלות הפיאודליות של רוסיה וסין ודחייתן את הדוגמה הנוצרית-יהודית-אסלאמית שונאת המין (דתות יוצאות דופן בהעדר אלוהות נשית בהן). ברית-המועצות, חרף העוני הכרוני שלה, עשתה מאמצים רבים כדי לספק את צורכיהם הבסיסיים של ילדיה – ומכאן אפיונה המלגלג כ"מדינה אומנת" או "מזינה" (או, ככינוי גנאי, "מדינות רווחה") בפי שמרנים כשהם מדברים על ממשלות סוציאליסטיות.

סמנטיקה שכזו שופכת אור על הפסיכו-גיאו-טיקה. הצדקנות והדידקטיות של הקומוניסטים, שמושוות לעתים קרובות לקנאות דתית, הן בעצם הנוקשות הפריבילגית של האמהות. ניתן לחשוב על הטרור של סטלין כמעין תרחיש דיכאון אחרי לידה של האם, שלאחר טראומת הלידה (המהפכה) מנסה להשמיד את הנולד (הן המהפכנים והן מתנגדי המהפכה). מאחר שברית-המועצות היתה מזוהה מבחינה פסיכו-גיאו-טית עם ארכיטיפ האם או דמות האלה-האם, אלת הפריון והכיליון – אויבה הרשמי הפך באופן אוטומטי להיות זה ההפוך ממנה בדמיון הלא-מודע. כך הפכה ארצות-הברית למעין אל גברי מנצח בדומה להרמס או תחות – אלים פאליים של מסחר ומסתורין.

ד. האב

למרות (או בגלל) הדאגה הרודנית, המטפחת והמתנשאת מצד האם, הילד מזדהה עם דמות האב הכמו-"הרמסית" של ארצות-הברית: יהיר, אנטי-אינטלקטואלי, ערמומי ומפואר, ארצות-הברית היא ארכיטיפ "הגיבור" – מדריך נשמות פלאי שנוטל על עצמו משימות נועזות, חוצה גבולות ושומר על ידע סודי. כיבוש, תהילה, אלכימיה וקניין הם אמונתו. אליטיזם, תיאוריית גזע ונומרולוגיה אזוטרית הם רוחות הרפאים מאחורי אידיאולוגיית הכסף המוצהרת שלו. האימה מפני מה שמכונה "העולם השלישי" היא תוצאה של הניאוף הסדרתי שלו: ניצול שהוא תמיד מתחמק מהאחריות עליו. הוא מכלה ברעבתנות כל מה שהוא רואה. פילגשיו, או ה"מדינות-לקוחות" שלו, חולמות לשקם אותו או "להציל את נשמתו". דת או מיסטיקה הן נחלתו, כלי לשליטה חברתית ואף אולי צורה של אשמה מודחקת שעברה סובלימציה: היקסמות ומשיכה אל הזר ואל הרעיון הבלתי נתפס של הקרבה עצמית. הגם שהוא טיפוס לא סימפטי, עזות המצח והיוהרה הפריבילגית שלו נחשבות "סקסיות".

לאינסטינקטים הפסיכו-גיאו-טיים המודחקים של זיהוי דפוסים בקרב הדו-רגליים הנהנתנים, דגלו של האב – "הכוכבים והסורגים" – נראה כמו שלבים של סולם בבית-כלא עקוב מדם. אפשר להשקיף על שמי הלילה מבעד לחלון בפינה השמאלית העליונה – זוהי החירות שמתגרה. אם מסתכלים ממש מקרוב, אפשר לראות את המסוק הפרטי של האב חולף על פני חגורת אוריון. המוטיב המגדרי הסמוי הזה אינו מקרי: מהפכת אוקטובר התרחשה במקביל לפעילותה של התנועה הפמיניסטית/סופרג'יסטית העולמית.

בעוד ששלטון העשירים במערב מכונה לעתים בשם "מועדון הקשישא", ברית-המועצות יזמה את רפורמת זכויות הנשים הרדיקלית המוזכרת לעיל עם הניצחון הבולשביקי, לרבות גירושים מיידיים, זכויות הפלה, ואפילו ניסיון מדע-בדיונימי לבטל את עבודות משק הבית ואת המשפחה.

התיעוש המהיר של ברית-המועצות ותגובתה הנמרצת למירוץ החימוש של המערב העידו על תחושת העצמי של הרוסים כקורבן של התעללות סדרתית מצד הנצלנים הקפיטליסטים-אימפריאליסטים ההיסטוריים. בשנת 1931, בוועידה הראשונה של מנהלי התעשייה, הסביר סטלין כי "אחד מן המאפיינים של רוסיה הישנה היה המכות המתמשכות שהיא ספגה על כך שפיגרה מאחור. על הנחשלות שלה. היא הוכתה על-ידי בני החאן המונגוליים. היא הוכתה על-ידי הטורקים. היא הוכתה על-ידי האדונים השבדים הפיאודלים. היא הוכתה על-ידי האצולה הפולנית והליטאית. היא הוכתה על-ידי בעלי ההון הצרפתים והאנגלים. היא הוכתה על-ידי הברונים היפנים. כל אלו היכו אותה על נחשלותה… אך אנו לא רוצים לחטוף מכות. לא, אנו מסרבים להיות מוכים! אנו מפגרים מאחורי המדינות המתקדמות בחמישים או מאה שנה. עלינו לסגור את הפער הזה בתוך עשר שנים. או שנעשה את זה או שהם ימחצו אותנו".

אם כן, הגם שרוסיה היתה האם, היא כבר לא היתה בת-הלוויה הצארית שמדדה לצד המערב, כבולה אליו כאל בן-זוג בריון, אלא הגרושה ה"סובייטית" בעלת העקשנות הלא-מבוטלת. שחרור האשה הזו היה אתגר לדומיננטיות הגברית ואיים על חלוקת הכוח המסורתית. האם הצארית שירתה את האב היטב בזמנה ונשאה לו פרי, אך את המרדנות החדשה הזו הוא לא היה יכול לשאת.

בעוד שהצד הסובייטי, החלש בהרבה, שאף להידברות לכל אורך המלחמה הקרה, בניסיון להשיג שיתוף פעולה ופיוס (מצב הרמוני שכזה, שבו כוחות נשיים וגבריים מנוגדים רתומים יחד, כונה "סיזיגיה" על-ידי יונג ו"הבנה" על-ידי המעמד הפוליטי), ארצות-הברית היתה צריכה להציב דוגמה ציבורית למען יראו וייראו. יהיה עליה להיחרב, על אף שבעלי האוב במודיעין המערבי הבינו את ההשפעה העמוקה שתהיה לאירוע שכזה על אוכלוסיית העולם.

ראשית, היה צורך בריכוך.

ה. תוכנית טלוויזיה

פסיכולוגים בשירות סוכנויות הריגול המערביות השכילו להבין את הפסיכו-גיאו-טיקה המיוצגת על-ידי הפילוג האידיאולוגי העולמי וניסו לנצל את הרגשות הסמויים האלו דרך האמנויות. התעמולה התרבותית בשיא המלחמה הקרה הציגה בטקסיות את מות האם בתוכניות טלוויזיה המיועדות לילדים, כגון "שלושת בני", "משפחה שכזאת", "המופע של אנדי גריפית" ו"החיזור של אבא של אדי". בתרחישים הטלוויזיוניים האלו כמעט תמיד יש משרת ("הדוד הצרפתי" הנשי ב"משפחה שכזאת" או "דוד צ'רלי" המסוקס ב"שלושת בני") שממלא את תפקידה המסורתי של האם, אך באופן מובהק נעדר את האופי השתלטני והדומיננטי שלה. ההשתמעות בתרחישים הנזכרים לעיל היא ברורה: רצח האם הוא דבר רצוי והכרחי בדרך לשחרור הילד.

דמות ה"דוד" הכנוע מבשרת את שיתוף הפעולה עם רצח האם העתידי. לעולם אין מוסבר מי בדיוק רצח את האם החסרה בתוכניות אלו, והדמויות לעולם אינן מדברות או מערערות על הטרגדיה. עם זאת, תמיד ברור שבלעדיה החיים הם מהסוג הקסום שמוצג בטלוויזיה.

מותה של מעצמת-העל הסובייטית הוא רצח האשה-האם הנחשק. הוא מושג באמצעות שיתוף פעולה בין דמות הדוד – סין – שפעם היה מאהבה של אמא-רוסיה (ברית סטלין-מאו), אך מאז שהפך קנאי וכועס על חוסר היכולת שלו לשלוט בה (גינוי חרושצ'וב את סטלין שהוביל לקרע עם סין), הוא קושר קשר עם אויבה המושבע/בעלה לשעבר (ארה"ב, בצורתו הזמנית של ניקסון) במטרה לרצוח אותה (העימות בשתי החזיתות שגרם לפשיטת הרגל של ברית-המועצות).

בהמשך, דוד סין מחקה את תאוות הבצע והנטיות הנצלניות הגרועות ביותר של האב, תוך שהוא מאמץ את הנטייה הרודנית והלא-רציונלית של האם. למרות שכעת הוא שותפו העסקי של האב/הבעל המבסוט והנהנתן, הוא חולם להרוס אותו בסופו של דבר, ונראה שבוודאי יצליח.

ו. מנצח עלוב

כמובן, יש בסיפור גם אלמנט של רצח-אם. בדיוק כפי שכל עונת בחירות עדה לפולחן המוות שהוא ארצות-הברית, כשהיא משלשלת את פתקי ההצבעה שלה בקלפיות למען הקרבה עצמית, אחרית הימים וצניחת הדולר – ילדי מזרח אירופה, שמאסו במצבי הרוח של אמם, השאירו בכוונה את הדלת פתוחה במקצת, מה שנחשב למעשה פלילי וסיוע לפשע.

בעוד האם על ערש דווי, הפעולה הראשונה של האב היתה להטריד את הילדים מינית, בדיוק כפי שהאם הזהירה אותם שיקרה. אך היא מעולם לא הזהירה אותם שהוא גם יסריט את המעשה ויעשה מזה כסף. כדי לשכך את האשמה שהם חשים על ששיתפו פעולה עם רוצח אמם, הם כופים על עצמם מידה של תמימות שתאפשר להם להאמין להבטחות האב הכוזבות – שיתקשר וישלח שוקולדים. הם קוראים לו בשמות חיבה ומתרברבים במערכת היחסים עימו.

שאר העולם, שכבר איבד את בתוליו לאב לפני זמן רב, אינו מתרשם, אך מבין. עם זאת, שאר העולם מוטרד עמוקות מכך שהאב מטריד מינית את ילדיה של אשתו המנוחה. התענוג הנקמני שהוא מפיק מכך ניכר בו. הוא הוכיח את עצמו כ"מנצח עלוב". בינתיים, עם חיבה חדשה למזוכיזם, רוסיה והרפובליקות הסוציאליסטיות לשעבר נשבעות אמונים למיתולוגיה ההיפר–מאצ'ואיסטית ההרואית של האב, ובכך מחליפות את האידיאולוגיה השיתופית שלהן בתערובת מיסטית המשלבת ריאקציה, אליטיזם, גזענות ולאומנות. "גלוחי הראש" הימנים התרבו, הדת חזרה והפמיניזם נזנח. חיקוי מוגזם עד לכדי אידיאולוגיה הוא התנהגות אופיינית לאומות מובסות (לדוגמה שיקום יפן אחרי מלחמת העולם השנייה ככלכלה קפיטליסטית בנוסח אמריקאי), אך במקרה זה היא פתטית כיוון שהשקפת העולם (Weltanshauung) של האב מבוססת בסתר על מערכת גזע שלפיה הסלאבים הם תת-אדם המיועדים להשמדה.

בעוד שהרוסים מחקים את התכונות הגרועות ביותר של מי שחמס את מקומם, ארצות-הברית עושה פרודיה גסה של הקורבן שלה במעין חילוף זהויות סוטה, טקס הדומה לחייל המודד את הכובע של יריבו המת. מכאן האופנה האמריקאית האחרונה של הערצה רשמית וקיטשית – בסגנון ברית-המועצות – של עובדי ציבור כמו מכבי אש, חובשים ואנשי צבא.

על אף שנרצחה באופן רשמי ונקברה בחצר, ברית-המועצות עדיין חיה בנפש הקולקטיבית כזיכרון מודחק של האם. זיכרון זה רודף הן את הרוצחים והן את הפעוטות חסרי האונים של העולם. מותה של האם הותיר חלל פעור, משולל דמות מגוננת שתפציר או תעתור נגד ההתעללות הסדרתית של האב. זה מה שהוביל לדיכאון הקוסמי (תסמונת דיכאון פוסט-סובייטי) ולפופולריות הלא תיאמן של גלולות חדשניות נגד דיכאון. בינתיים, באין מפריע, האב איבד צלם אנוש, נטש את יומרותיו האידיאולוגיות, וכעת מתפרץ בהתקפים הזייתיים.

העובדה שארצות-הברית גילתה את הפסיכו-גיאו-טיקה וניצלה את כוחותיה הסמויים סייעה לה בהנדסת מפלתה של ברית-המועצות ושעבוד העולם. השימוש בכוח פסיכו-גיאו-טי לא היה מוגבל להתלקחות עולמית זו, אלא היה ועודנו פעיל בשירות מה שמכונה "תרבות". המלחמה הקרה היתה, במובן מסוים, מאקרוקוסמוס של הסכסוך שכולנו חיים בכל יום.

****

"הילדים רוצים קומוניזם: סבב שני". 28.07.2016–12.11.2016

משתתפים: יונתן גולד, פיאסירי גונהראטנה, מיכה הסה, ניר הראל, ניקול ורמרס, רענן חרל"פ, נועה יפה, אנה לוקשבסקי (הברביזון החדש), נביל מאלח, אוהד מרומי, בית-הספר פרקסיס, נוסרטולה קארימי, ארכיון המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אוצר: יהושע סימון

מובי – מוזיאוני בת-ים, רח' סטרומה 6, בת-ים. שלישי, חמישי, 16:00–20:00, שישי, שבת, 10:00–14:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.