הפוליטיקה של ה-OCD

״במקום לזעוק רק נגד הצנזורה, ראוי שמורי שנקר יכוונו את עצמם ואת תלמידיהם למחשבה ביקורתית מורכבת שבמרכזה עומדות גם שאלות אתיות, ולא פחות חשוב מכך – הפוליטיקות של עולם האמנות שבתוכו הם פועלים״.

לארי אברמסון, אמן חשוב וראש המחלקה לאמנות במכללת שנקר, הניח מכתב התפטרות בעקבות הוראתה של נשיאת המוסד יולי תמיר להסיר מתערוכת הבוגרים של שנה זו ציור של ים עמרני שכלל דימוי של שרת המשפטים איילת שקד עירומה. בתחילה נמסר משנקר כי "לאור הטענה שהעבודה עלולה לפגוע בשרה שקד, קיבל הסטודנט הנחיה ברורה לשנות את העבודה כך שלא יתאפשר זיהוי בין העבודה לשרה שקד או כל דמות ציבורית אחרת". מאוחר יותר טענה תמיר כי "באופן אישי, אני חושבת שזה (העבודה) שוביניזם פוגעני וזה לא קשור לפוליטיקה".

בעקבות הצנזורה אמר אברמסון לכתבת "הארץ" שני ליטמן: "אני שייך לדור שנלחם כדי להחזיר את הפוליטיקה, לעשות פוליטיזציה של האסתטי, להילחם בפורמליזם, להילחם בצורות שסגורות בתוך עצמן, שהיו הבון-טון בדור לפנינו. וכשזה נשמט במוסדות שהם מוסדות הדגל של החשיבה החופשית הביקורתית, זה קשה במיוחד".

אברמסון השתמש במלים גדולות; "מלחמה בפורמליזם", "פוליטיזציה של האסתטי", "חשיבה חופשית ביקורתית". אבל מה מכל זה נשאר מול העבודה עצמה? כשהכתבת שאלה את אברמסון, "מה אתה כן רואה כשאתה מסתכל על העבודה הזאת"?, אברמסון ענה: "ים עמרני לא בא להתעסק עם הדימוי של איילת שקד או כל אשה אחרת. הוא מתעסק עם ההפצצה שהתקשורת מזינה לתוך המוח שלו יום-יום ושעה-שעה. הוא חושב איך לעשות קשר מהבלגן הבלתי נשלט הזה. וזו שאלה שקשורה באמנות. אני מבין את נקודת המוצא הזאת. זה צילום של התודעה הפוסט-מודרנית של בן הדור הצעיר העכשווי".

לטלי קיים (חדשות "וואלה") אמר אברמסון שהוא לא מצא כל בעייתיות בדימוי האשה העירומה לפני שהוסבה תשומת לבו ל"דמיון", בלשונו, בין הדמות לשרה שקד: "אני אישית חשבתי שזו שחקנית הקולנוע איזבלה רוסליני, ואז מישהו אמר שזה דומה גם לאיילת שקד, ובזה הסתיים הדיאלוג".

לפי אברמסון, הדימוי של איילת שקד עירומה מסתכם בהעלאת שאלות שקשורות בצילום של התודעה של בן הדור הצעיר העכשווי: התמודדות ציורית עם מנועי חיפוש, קריסת מערכות מידע מסורתיות, ריבוי ערוצים, תרבות רשת והפרעת קשב כברירת מחדל. אולם מתפיסתו המוצהרת המתנגדת להסללת צורות לתוך עצמן מתבקש להתייחס גם לבחירה של הסטודנט לצייר את שקד, שרת המשפטים מהבית-היהודי. אלא שהקריאה של אברמסון את העבודה ממסכת ומוחקת את מה שיש בה.

כמה ממורי המחלקה גיבו את אברמסון וכתבו עצומה: "לדעתנו צנזורה של עבודות מחזקת את הרוחות הרעות בחברה הישראלית ומערערת את זכות קיומנו כמוסד חינוכי". המורות והמורים אמנם רואים במוסד שבו הם מלמדים "מוסד חינוכי", אבל הגדרת המוסד כ"חינוכי" מסתכמת עבורם בזעקות כנגד רוחות רעות של צנזורה (מגמה מדאיגה שאכן קיימת), ללא כל דרישה לעיסוק בשאלות של אתיקה, חוק, אזרחות, היחס לאחר וחפצונו.

תרבות בכלל ויצירת אמנות בפרט פועלות תמיד בתוך מערך של כוחות, גבולות, הגבלות ופריצתם. אלה הם הכוחות המניעים את עולם האמנות. מעבר לכך, כל אוצרת, כל מבקרת, כל חוקרת וכל מוסד אמנות מחליטים מה להציג ומה לא. לפעמים הדברים גלויים, ולרוב הם סמויים. תפיסת האמנות כאקס-טרטוריה וכמרחב של חופש ללא גבולות (גם אם יש לה תקדים משפטי מאשרר) היא תודעה כוזבת, אידיאולוגיה רומנטית ונאיבית. הקצנתה של גישה זו הגיעה לכדי אבסורד באמירותיו הזדוניות של בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", העיתון שהתגייס גם הפעם לקידום אג'נדת חופש הביטוי באמנות. לכן, במקום לזעוק רק נגד הצנזורה, ראוי שמורי שנקר יכוונו את עצמם ואת תלמידיהם למחשבה ביקורתית מורכבת שבמרכזה עומדות גם שאלות אתיות, ולא פחות חשוב מכך – הפוליטיקות של עולם האמנות שבתוכו הם פועלים.

ומה יש למוסד עצמו להציע בעקבות השערורייה שיצר? אחד הפתרונות שהוצעו בשנקר הוא הקמת קרן להגנה על הסטודנטים מפני תביעות הקשורות לעבודותיהם המוצגות בתערוכות שבמוסד. נוסף לכך תוקם "מועצה לאתיקה אקדמית", שבפניה יציגו ראשי המחלקות כשבועיים לפני תערוכת הבוגרים את העבודות הבעייתיות, או בלשונם, העבודות "הראויות לדיון". בכך מצטרפת שנקר לכמה מוסדות דתיים שמרניים להוראת אמנות שרבנים משמשים בהם אוטוריטות הקובעות את גורלן של יצירות "הראויות לדיון" לשבט או לחסד. לא ברור לי איך בעקבות זאת נחה דעתו של אברמסון, שחזר בו מהודעת ההתפטרות שלו.

דומה שהתגובה החכמה ביותר לסאגה היתה שתיקתה של איילת שקד עצמה, ולא פחות מכך זו של הסטודנט ים עמרני לפני שהסיר את העבודה מהתערוכה. עמרני קיבל לכאורה את הצנזורה, אך למעשה הקצין אותה. הוא גם כאילו זרם עם פרשנותו הממסכת של אברמסון, אך בפועל, פעולתו הציבה אותה באור ביקורתי. הוא הציג את העבודה בתערוכה כשאיקס שחור מסתיר את פניה של הדמות של איילת שקד. לא רציתם את הדימוי הסקסיסטי והפוגעני (אולי) של שרת המשפטים? קבלו אובייקט מנושל מכל הקשר שהוא "לא איילת שקד" (כפרשנות של אברמסון), אלא כל אשה – פרגמנט של גוף: אובייקט נקבי, עירום, ללא שם, ללא פנים וללא הקשר פוליטי, מהסוג הנפוץ כל-כך, שלרוב כבר אינו נתון לביקורת.

1 תגובות על “הפוליטיקה של ה-OCD”

    אותי מטריד שיולי תמיר חושבת שעירום נשי ביצירות אמנות מסמל שוביניזם פוגעני, בלי קשר לפרשנות היצירה.
    היצירה הזאת הצליחה לשקף, כמה יולי תמיר לא קשורה למוסד הזה.
    ואני מסכימה עם שפרבר. אני חושבת שהפרשנות הפוסט-מודרנית של אברמסון, מקרבת את הציור לקיטש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.