חווילה עוברת

ירושלים של שנות ה-50 נזקקה לאצולה חדשה ולהווי שירים אותה קצת מעל החיים היגעים והלופט-גשפט. מיילס וגיטה שרובר סיפקו את הסחורה במידה גדושה ופיזרו קצת אבק כוכבים ברחובות. הם גם פירגנו לעיר תיאטרון מפואר, טיילת מרהיבה ואת בית-החייל המשמים. מריק שטרן, חוקר ירושלים, על גלגוליה של וילה שרובר

ירושלים של שנות ה-50 נזקקה לאצולה חדשה ולהווי שירים אותה קצת מעל החיים היגעים והלופט-גשפט. מיילס וגיטה שרובר סיפקו את הסחורה במידה גדושה ופיזרו קצת אבק כוכבים ברחובות. הם גם פירגנו לעיר תיאטרון מפואר, טיילת מרהיבה ואת בית-החייל המשמים. מריק שטרן, חוקר ירושלים, על גלגוליה של וילה שרובר

בשנות ה-50, בירושלים החצויה, עוד ליקקו את פצעי מלחמת העצמאות. העיר היתה שרויה בפוסט-טראומה. העדרן של האליטות הפלסטיניות והיהודיות, שנטשו אותה בלב הקרבות, הורגש היטב. את מקומן מילאו מהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. בכל קצה רחוב ניצב שלט שהזהיר מפני חציית גבול, ובשולי העיר ילדים מוזנחים התרוצצו בין הריסות, צליפות ופחונים. ההתמודדות עם השברים היתה גדולה על העירייה. בפרק זמן של שש שנים התחלפו שלושה ראשי עיר וועדה קרואה אחת. בתוך כל הברדק הזה – כמו חייזר שנחת מפלנטה לטינית – נבנתה לה וילה שרובר.

זו היתה הווילה המפוארת ביותר בארץ באותה העת – 1,800 מ"ר, שישה דונמים ובריכת שחייה אולימפית. היא לא נראתה כמו שום בניין אחר בעיר. בעיני הירושלמים היא דמתה לאונייה צבעונית שהתחפרה על קצה רכס טלביה. את הבית עיצבו שלושה אדריכלים אקזוטיים מוונצואלה. בחצר נפרשו מדשאות ונבנה בית-תה בצורת צדפה הפוכה. את תוכו עיצבה וריהטה דורה גד, מעצבת-העל של עשירי תל-אביב. על קירות הבית נתלו במשך השנים יצירותיהם של מגריט, קלימט, פיקאסו ואחרים. הון, מגלומניה וציונות שוב חברו יחדיו בירושלים, והעיר רעשה. ובמרחק יריקה, מעבר לשביל, רבץ בית הנסן, מעונם של המצורעים.

הכל התחיל במיילס שרובר, אייל פלדה אמריקאי שעשה את הונו בדרום אמריקה. בשנת 1954 הצטלבה דרכו עם זו של גיטה פאפה, שהיתה מה שנקרא "אשת חברה" ומלוות VIP שביקרו בישראל מטעם משרד החוץ. בשנת 1954 צוותה גיטה ללוות את מיילס בביקורו בישראל, ואחרי רומן זריז והחלטי בן שבוע ימים הם נישאו וטסו לקראקס. כששבו לארץ ב-1958, הם ידעו בדיוק היכן הם רוצים את החושה שלהם.

הבחירה בטלביה לא היתה מקרית. אם רחביה היתה שטעטל יקי משודרג, טלביה עוד נשאה ניחוח של אריסטוקרטיה קוסמופוליטית. כבר בתקופת המנדט ידע כל מליין מבית-ג'אלה ועד רמאללה שלגור בבקעה זה נחמד, וילה בקטמון זה אחלה, אבל אם אתה באמת רציני – אז טלביה היא המקום בשבילך. גם אחרי 1948 רק משפחות יהודיות אמידות מצאו את דרכן לבתים הנטושים, והפרסטיז'ה נשמרה. לשונות טובות מספרות שהקרקע שעליה נבנתה הווילה יועדה בכלל למבנה ציבורי. כדי להסיר את המכשול הפעוט ניגש מיילס ישר לראש הנחש, שר האוצר דאז, יצחק ספיר, וסגר איתו דיל – קרקע למגורים תמורת תיאטרון עירוני.

בעוד שהתיאטרון נבנה לו לאטו במשך למעלה מעשור והפך באופן רשמי לפיל הלבן הראשון בעירנו, הווילה נבנתה בזריזות וכבר בשנת 1958 התמקמו בה גיטה ומיילס. בתוך זמן קצר הפכה וילה שרובר למועדון אקסקלוסיבי של אשכנזי הארץ, המקום שבו השמנה התערבבה עם הסלתה עד בלי די. כך למשל בשנת 1961 התקיים במקום ערב של ויכוח בין-מפלגתי בין מפא"י לליברלים בקהל של לפחות 400 איש ואשה מהאינטליגנציה הירושלמית. בשנת 1970 סיפרה הרכילאית מירה אברך שליומולדת ה-75 של מיילס הגיעו "פרופסורים, שופטים, אלופים, שחקנים, עסקנים ונכבדים ערבים מיהודה ושומרון, וביניהם ציפורה שרת ומרים אשכול".

וילה שרובר, מבט מבפנים. תצלום מארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי, המכללה למנהל

וילה שרובר, מבט מבפנים. תצלום מארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי, המכללה למנהל

גברת שרובר היתה ידועה בטעמה האיכותי, אך גם בנטייה לא קטנה לקפריזיות. אחד הרגעים המוצלחים ביותר שבהם נפגשו הווילה, הקפריזה וירושלים היה בזמן תצוגת האופנה של החברה הממשלתית משכית, שהתקיימה בחצר הווילה. כמו בסרט זומבים הוליוודי, בזמן שהתזמורת ניגנה ואילנה רובינא דיגמנה שמלה לבנה עם עגילי זהב מעשה ידי תימנים, טיפסו כמה מצורעים מבית הנסן הסמוך על סולמות והציצו בפנים עטויות תחבושות לבנות אל תוך החצר. המוזמנים נבעתו, ושרובר החליטה שזה יותר מדי בשבילה. היא נעלה את עצמה בתוך הווילה והותירה את האורחים כלואים בחצר.

ובכל זאת, למרות המניירות, ירושלים נזקקה לאצולה חדשה ולהווי שירים אותה קצת מעל החיים היגעים והלופט-גשפט. מיילס וגיטה סיפקו את הסחורה במידה נאה וגדושה ופיזרו קצת אבק כוכבים ברחובות. הם גם פירגנו לעיר תיאטרון מפואר למדי, טיילת מרהיבה, וגם את בית-החייל המשמים (אבל לא נהיה קטנוניים). קלאסיקה של נדבנים.

החגיגה הסתיימה עם מותו של מיילס בשנת 1976. הווילה נעשתה גדולה על גיטה. כעבור כמה שנים היא בנתה על חלק מהחצר, על שטח הבריכה, בית מעט צנוע יותר לה ולבנה גבריאל. את הווילה היא קיוותה להפוך למעון שרד ממשלתי עבור אורחים מחו"ל, אולם עלויות התחזוקה הגבוהות לצד מספר קטן מדי של חדרים הפכו את הרעיון ללא מעשי. מתחילת שנות ה-80 ועד היום, למעט שתי הפסקות קצרות, הווילה עומדת ריקה ומזקינה בחוסר חן.

וילה שרובר, מבט מבפנים. תצלום מארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי, המכללה למנהל

וילה שרובר, מבט מבפנים. תצלום מארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי, המכללה למנהל

בשנת 1991 מכרה שרובר את הווילה וחלק מהחצר ליזם ג'קי ספרא מחברת Deka, עם אופציה לרכישת הווילה הקטנה בהמשך הדרך. ספרא חשב שעשה עסקה משתלמת; הוא יחכה שהחלק השני של הווילה ייפול לידיו ויגזור את הקופון. ואכן, עם מותה של שרובר בשנת 2004, דרשה חברת Deka לממש את האופציה ולקבל לידיה את שארית המגרש. אבל תוכניות לחוד ורווחים לחוד. היזמים נקלעו למאבק משפטי על גובה התשלום עם הממונים על עזבונה של שרובר. רק בשנת 2013 הכריע בית-המשפט בפשרה, ו-Deka זכתה בשארית הקרקע.

קצרי רוח ועצבניים ניגשו הזוכים למימוש הרווחים שלהם ציפו למעלה מ-20 שנה. הם הציעו את הווילה לשוק בסכום האסטרונומי של 120 מיליון שקל. כעבור שנה נאלצו להיפרד ממנה תמורת 70 מיליון שקל בלבד. כיום הווילה היא בבעלות יזם פרטי שזהותו ותוכניותיו אינן ידועות. מבט קצר בסביבה הקרובה מלמד שספק אם המקום לא יגמור כעוד פרויקט מגורים יוקרתי לרוחות רפאים מהגולה הדוויה.

גינת וילה שרובר. צילום: דן צור

גינת וילה שרובר. צילום: דן צור

ירושלים הניאו-ליברלית של 2016 כבר שבעה מאריסטוקרטיה ונדבנות. אחרי שני עשורים שבהם ספקולנטים, נדל"ניסטים, קבלנים ותושבי חוץ עשו סיבוב על כל פיסת קרקע פנויה, אף אחד לא מציץ בסקרנות והדרת כבוד לתוך חצרות עשירים (גם אם היו רוצים – החומות גבוהות ואטומות מדי). בעלי ההון, מצדם, כבר אינם זקוקים להכרת הציבור הישראלי כדי להצדיק את נהנתנותם, ובוודאי שאינם חשים כל צורך להיסחף כמו השרוברים עם תיאטרון עירוני או טיילת לרווחת הציבור.

ובינתיים, איך שגלגל מסתובב לו. קוצים ועשבים שוטים כבשו את החצר המוזנחת של וילה שרובר, הפסיפס קמל ומתמוטט ובית-התה נראה כמו פסל סביבתי זול ומיושן. דווקא בית-המצורעים הסמוך, ששנים הטיל את אימתו על יושבי החווילות מצפון, חווה תחייה מחודשת ומשגשג היום כמתחם בצלאלניקי מגה-שיקי ושופע כוונות טובות והיפסטרים. כאילו רוחותיהם הנקמניות של המצורעים המנודים עזבו את בית הנסן והטילו ג'ינקס על הווילה. עד האוליגרך הבא.

מריק שטרן הוא חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת ב״ג, מייס ומנהל המיזם האורבני ״על המקום״

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״, שבוע העיצוב בירושלים 2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.