מניפסט הקומבינה

אחרי המניפסט הקומוניסטי, מניפסט האדריכלות הפוטוריסטי ו"דוגמה 95" הקולנועי, שהפכו עולמות כל אחד בדרכו, הגיע תורו של מניפסט המעצבים: עולם ישן עדי יסוד נחרב זה מכבר. הגיע הזמן לשנות ראש, להפוך כיוון ולהסתגל. המהפכה כבר כאן. ובשתי מלים: מניפסט הקומבינה.

אנו קוראים למעצב הישראלי לאמץ את הקומבינה: להשתנות, לאמץ אסטרטגיות פעולה חדשות, להפגין יוזמה, יכולת אלתור ותגובה בזמן אמת. כמו וירוס, על המעצב הישראלי להיות יזם רב-תחומי, מסתגל במהירות ואיש צוות. עליו לעקוף מערכות ביורוקרטיות או להכפיף אותן למטרותיו. לפעול בגמישות, לפעול בתוך עולם העיצוב/מידע, ולאמץ את דרכיו המהירות.

מעצב הקומבינה ישאף לדרכי הפעולה הבאות:

  • מעצב הקומבינה יעבוד בצוות. הצוות חזק יותר מכלל מרכיביו. חברי הצוות מעניקים תמיכה זה לזה ומקבלים תמיכה זה מזה. צוותים יוקמו ויפורקו עבור כל פרויקט או יוזמה על-פי הצורך. מבנה הצוות יהיה גמיש ונטול היררכיה.
  • מעצב הקומבינה ישאף לעבוד בצוותים רב-תחומיים. לתוצרי הצוות הרב-תחומי שרידות גבוהה יותר, כיוון שהם נשענים על כמה תחומי ידע.
  • מעצב הקומבינה יגייס משאבים בכל דרך אפשרית, רשמית ולא-רשמית. הוא יגייס תמיכה ממשלתית ותמיכה מהתעשייה, ישתמש בתשתית האקדמיה, יגייס מימון המוני, יבקש טובות מחבריו, יעניק טובות בתמורה ויסחר בהגינות עם סטודנטים שיעניקו לו משאבי אנוש תמורת הזדמנויות למידה.
  • המשאב החשוב ביותר של מעצב הקומבינה הוא ההתרשתות, הן בעולם הפיזי והן במרחב האינטרנט. לצורך ההתרשתות הוא ייקח על עצמו תפקיד של יזם, סוחר, איש תיאוריה, אמן או כל דרך פעולה שיכולה לקדם את נוכחותו ברשת ובעולם.
  • מעצב הקומבינה יפעל באופן ההולם את החוק, אך בלי להיתמך על-ידי החוק. הוא יעקוף מערכות ביורוקרטיות עד כמה שניתן. הוא ימעיט בחוזים מחייבים ולא יתעקש על זכויות יוצרים. עבור מעצב הקומבינה, רעיון/עיצוב ששוכפל הוא רעיון שמימש את עצמו וקיבל חיים משל עצמו. מעצב הקומבינה יהיה יצרן של רעיונות/עיצובים ויראליים גמישים ומשתכפלים, המבין את מקומו הצנוע בתוך הרשת הגלובלית של עיצוב/מידע.
  • על-ידי אימוץ דרך פעולה זו, מעצב הקומבינה מצהיר שהוא עובר צד – אין הוא חלק מהממסד העיצובי, אלא חלק מתופעת העיצוב/מידע הוויראלית התוקפת את הממסד ומשנה את הקוד הגנטי שלו תוך כדי תנועה. מטרתו האולטימטיבית של מעצב הקומבינה היא חיים של יצירה. דרך הפעולה שלו מתאימה את עצמה למציאות שבה הוא חי.

* * *

אחד המניפסטים המשפיעים ביותר בתולדות המערב, ויש האומרים אחד הטקסטים המשפיעים ביותר בתולדות המערב, הוא אותם דפים שנדפסו בלשכה של "חברת ההשכלה לפועלים" בשנת 1848. המניפסט הקומוניסטי, חזונה של המפלגה הקומוניסטית, פותח בניתוח היסטורי, כלכלי וחברתי של השיטה הבורגנית הקפיטליסטית הקיימת ומסביר מדוע היא נדונה לכישלון. לאחר מכן הוא מציע פרוגרמה לשינוי, עשר דרכים לתיקון המצב.

השפעתו של המניפסט הקומוניסטי רחבה הרבה יותר מאשר כינון משטרים קומוניסטיים; סדר היום של המניפסט הוא במידה רבה מאוד סדר יומה של כל דמוקרטיה מערבית כיום. לדוגמה, שבע מבין עשר הדרכים הללו מיושמות במדינת ישראל. אנו חיים בחברה שאימצה למעשה את הערכים הגלומים במניפסט הקומוניסטי. לא רק התוכן, אלא גם הרטוריקה הייחודית של המניפסט הקומוניסטי מהדהדת בתרבות המערבית עד היום. "רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם", כך נפתח המניפסט, דימוי שכותבים רבים שאלו מאז.

צורת כתיבה זו – המאופיינת על-ידי שלושה מרכיבים: פנייה אל הרגש באמצעות שפה דרמטית, ביקורת על המצב הקיים והצעת פרוגרמה לפעולה – אומצה על-ידי מגוון של תנועות תרבותיות ואמנותיות במהלך המאה ה-20. בתחום האדריכלות, אחד המניפסטים המפורסמים הוא "מניפסט האדריכלות הפוטוריסטית", שנכתב על-ידי האדריכל אנטוניו סנט'אליה בשנת 1914.

"אין אדריכלות מאז שנת 1700", פותח סנט'אליה את המניפסט שלו בהצהרה דרמטית. מושא המתקפה הוא הסגנון האדריכלי הניאו-קלאסי, שמציג עיטורים היסטוריים על שלדים מודרניים של בטון מזוין. "חנופות אדריכליות אלו מתקבלות באיטליה בברכה", ממשיך סנט'אליה, ומציע תוכנית פעולה בת שמונה נקודות למיגור התופעה – תוכנית שרובה היה מתקבל באהדה בכל סטודיו לאדריכלות גם היום.

האדריכלות המודרנית, שנדרשת להביא רוח חדשה, להחריב את המסורת, להמציא את עצמה מחדש, משופעת בטקסטים עם אופי נחרץ, שפה עתירת דמיון ודרישה לפעולה מיידית. אולם האופטימיות של האדריכלות עלתה השמימה כענן אבק יחד עם השיכונים המודרניים, והותירה אותנו מגששים באופן ספקני וזהיר אחר הפרוגרמה הבאה. כשרוברט ונטורי כותב את "מורכבות וסתירה באדריכלות" בשנת 1966 (עשר שנים לפני האירוע שמסמן יותר מכל את קצו של המודרניזם באדריכלות – הריסתם של השיכונים של סנט-לואיס בפיצוץ מתוכנן), הוא מכנה את הטקסט "מניפסט עדין". ונטורי משתמש בשפה זהירה ומסויגת. הוא מציין את העדפותיו האישיות, ומציג בפנינו מגוון של אפשרויות. "אני מחבב מורכבות וסתירה באדריכלות", פותח ונטורי, ובפסקה השלישית הוא מציע: "אדריכלים אינם יכולים להרשות לעצמם יותר להיות מאוימים על-ידי השפה המוסרית והטהרנית של האדריכלות המודרנית האורתודוקסית".

אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מאוימים. כעשור לאחר מכן מפרסם רם קולהאס את ספרו "הזיית ניו-יורק: מניפסט רטרואקטיבי למנהטן". המניפסט הרטרואקטיבי של קולהאס מספק תיאוריה ופרוגרמה לא עבור העתיד, אלא עבור תופעה שכבר קרתה: "מנהטניזם". ונטורי וקולהאס, שני עמודי תווך של התקופה הפוסט-מודרנית באדריכלות, קובעים את הטון: לא עוד פרוגרמות נחרצות המחוללות עתיד טוב יותר, אלא אמירות מורכבות, ריבוי אפשרויות וקבלה והערכה מחדש של הקיים.

כמעט כשנדמה כי כבר אין יותר מקום למניפסטים שזורים בדימויים עשירים והוראות נחרצות, מגיח מתחום אחר לחלוטין, הקולנוע, טקסט מסקרן שמצליח להניע במאים לפעולה ולייצר איכות אסתטית חדשה. המניפסט של "דוגמה 95", שקבוצת במאים מדנמרק מפרסמים בשנת 1995, הוא מניפסט מהסוג המודרני. "'דוגמה 95' היא תוכנית הצלה!", נכתב בו. מטרת המניפסט היא להציל את הקולנוע מהמצב הקשה שאליו נקלע – העיסוק באשליות, באפקטים, בטריקים ובתעלולים, והתרחקות מהאמת.

כמו במניפסט הקומוניסטי, במאי "דוגמה 95" מציעים פרוגרמה לפעולה. "נדר הטהרה" שהם מזמינים במאים לחתום עליו מבוסס על שבעה כללים קונקרטיים האוסרים על שימוש באפקטים ומתווים דרך עבודה צנועה, דלת אמצעים. באמצעות שמירה על צניעות הפקתית, הם מבקשים להתקרב אל האמת. סרט הדוגמה המפורסם ביותר, "החגיגה", מספר את סיפורו של בן המתעמת עם אביו שהתעלל בו מינית בעיצומה של חגיגת יום-ההולדת של האב. הסרט צולם בתקציב של 1.3 מיליון דולר. לשם השוואה, הסרט "טיטאניק", שהופק באותה התקופה, עלה כ-200 מיליון דולר. האסתטיקה האמנותית של "דוגמה 95" לא רק מספרת סיפורים אמיתיים, אלא גם מייצרת עולם שבו תעשיית קולנוע יכולה לשגשג בתקציבים צנועים ובמדינות צנועות.

בתחומי העיצוב המניפסט הוא כלי רב עוצמה – הוא טקסט שמניע לפעולה, פעולה שמחוללת שינוי, שינוי חברתי/תרבותי הבא לידי ביטוי בשפה אסתטית חדשה. אני מבקשת להניח רגע בצד את הזהירות והספקנות הפוסט-מודרניות, לאמץ קול מודרני ונועז ולדמיין כיצד ייראה מניפסט הקומבינה.

"חופרים, חופרים, ואיפה שיש חול – ממשיכים" (א"פ)

אנו חיים בעולם של מידע. אבריה הפנימיים של התרבות האנושית – הידע, המוסר, האמנות – הושטחו וקודדו לביטים ולפולסים חשמליים שנעים במהירות אור על פני הגלובוס ומפוענחים חזרה כמידע בתחנות-קצה אלחוטיות וסלולריות. זהו הגוף החדש של התרבות האנושית; גוף נעדר היררכיה, ללא מרכז, גוף פתוח וזמין לכל, גוף הנכתב מחדש ומשתנה בקצב מסחרר.

מעשה העיצוב, שהיה בעבר נחלתם של סוכני תרבות בעלי סמכות מקצועית ומעמד, גם הוא הושטח וקודד והופץ. הקאנון של הגוף החדש נכתב על-ידי בלוגרים, מופץ בחשבונות אינסטגרם ומשוכפל בפינטרסט. הקאנון מורכב מדימויים מושטחים, שנינות ויזואליות ומודלים תלת-ממדיים באתרי שיתוף מוכנים להורדה ולהדפסה. הקאנון, שהיה פעם בשליטתם של מחזיקי עמדות כוח, הפך לוויראלי. במהירות האור הוא נע מקצה לקצה של העולם, משכפל את עצמו ומגשים את עצמו באמצעות סוכנים אנושיים משעתקים, או ישירות על-ידי מדפסות תלת-ממדיות. צורתו ואיכותו של עולם העיצוב מתגשמות לא דרך מעשה עיצוב שמתבצע על-ידי סוכן תרבות אנושי כבצורתו הקודמת, אלא בצורתו החדשה – ה"עיצוב/מידע", פיסות קוד שמשכפלות את עצמן במרחבי הרשת ומתממשות לעיצוב באמצעות השתלטות על סוכנים אנושיים.

בארצות עם מסורת עיצובית יציבה, נתקלים הווירוסים של ה"עיצוב/מידע" בתגובת הגוף הישן. הם תוקפים את אבריו הפנימיים ומותקפים בחזרה על-ידי הגוף. הגוף מאט את התפשטות הווירוס, והווירוס משנה את הקוד הגנטי של הגוף. גוף חדש נוצר. בארצות אלו המעצב, מגובה במערכות תמיכה של גופים ממשלתיים, ארגונים מקצועיים ומסורת אקדמית, הוא חיל החלוץ של המלחמה בוויראליות המושטחת של ה"עיצוב/מידע". בהשוואה למדינות מערביות אחרות, מדינת ישראל סובלת מכשל חיסוני עיצובי ארוך שנים. ללא תמיכה ממשלתית, ללא ארגונים מקצועיים, ללא מסורת, מגובה רק על-ידי מחלקות לעיצוב במוסדות אקדמיים, פועל המעצב הישראלי נטול הגנה, נטול יציבות, בעולם מקודד, משתנה, מהיר. הדרך היחידה לשרוד היא לעשות קומבינה, לאמץ את דרכי הפעולה הוויראליות, לתקוף מערכות יציבות ולהשמיש אותן למטרתו.

אני רוצה להודות למארגני כנס "גוף שלישי +" בבצלאל, שרית יודלביץ' ואיתמר שמשוני, שנתנו לי הזדמנות לחשוב קצת על מניפסטים במסגרת סדנה שהעברתי, ולמשתתפי הסדנה מינה פורטנוי, שלי לואיס, עידית מינקה, ארז סיימון ועמרי קאופמן, שהעניקו לי בנדיבות את מחשבותיהם בנושא.

המניפסט פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016

רות פלמון היא אדריכלית בוגרת בצלאל ו-MIT ומרצה בפקולה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.