גלאט קומבינה

שיחה עם חוד החנית של עולם הקומבינה היהודי – מהנדס, משווק ומעצב שמתמחים במציאת פתרונות הלכתיים למוצרים פרקטיים שהם חלק בלתי נפרד מעולמם של דתיים ושומרי מסורת. החוליה החלשה בתעשייה הפורחת הזאת היא, כצפוי, העיצוב, השלב האחרון בסולם העדיפויות של ממציאי הפטנטים בחסות ההלכה.

שיחה עם חוד החנית של עולם הקומבינה היהודי – מהנדס, משווק ומעצב שמתמחים במציאת פתרונות הלכתיים למוצרים פרקטיים שהם חלק בלתי נפרד מעולמם של דתיים ושומרי מסורת. החוליה החלשה בתעשייה הפורחת הזאת היא, כצפוי, העיצוב, השלב האחרון בסולם העדיפויות של ממציאי הפטנטים בחסות ההלכה

"לא יכולים להתפנות לביקורים עכשיו, יש לחץ גדול לקראת החג". זו היתה תשובתו של אדון יעקב לבקשתי לבקר במכון המדעי-טכנולוגי להלכה בבית-וגן, ירושלים. פניתי למכון צומת (צוותי-מדע-ותורה), המקבילה הדתית-לאומית למכון החרדי מירושלים. ספי אפל, איש השיווק של המכון, סיפר לי שהמוצר הנמכר ביותר שלהם, וככל הנראה גם של המכון החרדי, הוא "חגז" – טיימר לכיבוי הגז בחגים (אצל המתחרים: "גזמן"). כך נודעה לי הסיבה לעומס החריג בתקופת החגים בשני המכונים, שמפתחים מוצרים שמטרתם לגשר על הפער שבין זמננו עתיר הטכנולוגיה לבין ההלכה היהודית, שמתקדמת אליו בצעדים אטיים וזהירים במיוחד.

המרכיב המעוצב ביותר של מכון צומת, ולכן גם אטרקטיבי, הוא מרכז מבקרים החדש שלו, שבו ניתן ללמוד, למשל, איך להשמיש גלאי מתכות גם בשבת (הידעת? לכבוד ראש הממשלה מתקינים גלאי מתכות של מכון צומת בכניסה לבית-הכנסת שבו הוא מתפלל בימים הנוראים).

לדברי אפל, ככל שלמכשיר יש הכשר מחמיר יותר (ואכן יש הכשרים למֶחמים, מקלדות, מכשירי גילוח ועוד), העיצוב שלו יהיה מאותגר יותר. הרב ישראל רוזן, מקים המכון, אמר בראיון ל"מקור ראשון" בשנה שעברה דברים נוקבים עוד יותר: "[אנו] מקפידים שהמכשירים שלנו יהיו פחות יעילים מן המכשירים של ימות החול. זה גם חלק מהחשיבה ההלכתית – המכשיר צריך להיות סוג של מטרד. אנחנו לא ממציאים דברים שיהיו יעילים כמו ביום חול. בכל זאת, זו שבת".

כדי להבין טוב יותר איך עובד השילוב בין הלכה אורתודוקסית לטכנולוגיה ואיך זה מתורגם למכשירים ביתיים שוחחתי עם אפל ועם יוני בן-דוד, אחד ממהנדסי האלקטרוניקה בחטיבת מחקר ופיתוח של המכון.

איך מתפתח תהליך עבודה על מוצר חדש?

בן-דוד: "בהתחלה אנחנו מקיימים פגישה עם הלקוח לבירור הדרישות ואופן הפעלת המוצר ביום חול. לאחר מכן אנו מקיימים סיעור מוחות בין המהנדסים לרבנים כדי למצוא את הדרך האופטימלית לפתרון הן בפן ההלכתי והן בפן הטכנולוגי. לפעמים אנחנו מחליטים שיש צורך להמציא ולפתח משהו חדש, ולפעמים יבואנים או יזמים פונים אלינו לפתח משהו".

כמה זמן מוקדש לפרויקט בממוצע?

בן-דוד: "פיתוח של מוצר יכול לקחת כמה ימים ולפעמים כמה שנים, תלוי במורכבות של הפרויקט".

האם יש לכם מוצר שאלמלא העיצוב המסוים שלו לא היה נמכר?

אפל: "העיצוב תלוי מאוד במוצר ובקהל היעד. אם אנחנו חושבים שיש סיכוי למכירה המונית לקהל הרחב, אז העיצוב הוא בהחלט בעדיפות גבוהה. אם מדובר במוצר שלא נמכר בכמויות גדולות ומיועד לפלח שוק קטן וספציפי, אנחנו בדרך כלל מתפשרים על רמת העיצוב כדי לאזן זאת עם המחיר שייקבע לו".

בן-דוד: "אני חושב שהיום יש מגמה להשקיע יותר בפן האסתטי והשיווקי, במיוחד במוצרים שנמכרים לקהל הרחב, כמו 'אורלי', שזו מנורת שבת, או לינר, שזה פמוט חשמלי, או חגז, שהוא, כאמור, טיימר לכיבוי הגז בחגים. כך גם ביחס למוצרים שמיועדים למקומות ציבוריים כמו בתי-חולים ומוסדות אחרים. לעומת זאת, במכשיר שאני מפתח לאנשים עם מוגבלויות, כמו מעלונים לכיסא גלגלים, המחיר והנוחות הם השיקולים המרכזיים".

אילו תגובות אתם מקבלים על עיצוב המוצרים?

אפל: "קיבלנו תגובות מאוד אוהדות מציבור הקונים. העיצוב הוציא את המוצר מקטגוריה של דברים שאנשים קונים כי צריך למוצר שקונים כי רוצים. אנחנו מקפידים על מוצרים ידידותיים למשתמש. אם המוצר לא יהיה ידידותי, אנשים לא ישתמשו בו ופיספסנו את מטרתנו, אבל גם במקרה הזה יש לפעמים אילוצים תקציביים, או אפילו הלכתיים, שאנחנו לוקחים בחשבון".

איזה מוצר היה האתגר הגדול ביותר מבחינת ההגדרות ההלכתיות שהיה צריך לעקוף כדי לייצר אותו?

בן-דוד: "ניסוח השאלה קצת מקומם. אנחנו לא עוקפים שום דבר ולא 'עובדים' על הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו מתמודדים עם ההגדרות ההלכתיות ומוצאים פתרון לבעיה על-פי עקרונות ההלכה".

אפל: "אנחנו מאפשרים לאנשים לשמור את ההלכה גם כשהמציאות מציבה אתגרים. רוב המכשירים שאנחנו מייצרים מיועדים לצורכי רפואה וביטחון בשבת. במצב כזה, אנו מחפשים איך ניתן לשמור על ההלכה בלי לפגוע בביטחון או ברפואה. אם ההלכה היתה מתאימה את עצמה לכל דור, היא כבר לא היתה רלבנטית".

בן-דוד: "בשנים האחרונות אנחנו מתמודדים עם הרבה טכנולוגיות של בקרות כניסה כמו קודנים, גלאי קרבה, מצלמות אבטחה, תקשורת ומחשבים שהם אתגר לא פשוט מבחינה 'הלכטכנית'".

האם אתם מקבלים ביקורת מגורמים שונים?

אפל: "יש ביקורת והאשמות, בעיקר מצד חוגים חרדיים יותר".

אם כך, האם המכון בעיניך הוא חלק מהאבולוציה של היהדות או רבולוציה שלה?

אפל: "בהחלט אבולוציה. רבולוציה רוצה להרוס את הישן, ואילו אנחנו מתבססים על כל מה שקדם ומראים איך זה משתלב במציאות של היום".

האם הייתם אומרים שפעילותכם מעצבת את החברה היהודית הדתית?

אפל: "המוצר הוא שיקוף מלא של הדרך שלנו. אנו מאמינים שהשילוב בין הלכה לטכנולוגיה הוא הכרחי, בוודאי כשהמציאות משתכללת כל הזמן. המוצר הוא הדרך שלנו להראות איך זה קורה בפרקטיקה. לא הייתי מגדיר את זה כפעולת עיצוב, אלא רק ניסיון לתת ליהדות במה מודרנית".

על מה אתם עובדים עכשיו?

בן-דוד: "אנו עובדים על הנגשה של בתי-כנסת לחירשים ולכבדי שמיעה. הרעיון הוא להשתמש במצלמות בבתי-כנסת לטובת קריאת שפתיים ו/או לצפייה בעמוד התפילה של החזן ו/או הבימה, הרב הדורש וכדומה. כרגע אנחנו עסוקים בניסויים באמצעים צילומיים ותקשורתיים שונים, כמו לולאות שמע".

רפי גבאי, ״הוטמט״, 2015. צילום: רפי גבאי

רפי גבאי, ״הוטמט״, 2015. צילום: רפי גבאי

לצד המכונים הירושלמיים פועלים בשטח גם כמה מעצבים עצמאיים שמפתחים מוצרי פרקטיקה יהודית. אחד מהם הוא רפי גבאי, שמציג בשבוע העיצוב את ה"הוטמט", פלאטה חשמלית מתקדמת וכשרה (עם החותמת של מכון צומת).

במה הוטמט שונה מפלאטה רגילה?

"פלאטת השבת היא מוצר כבד, גדול ומגושם, שלא השתנה מרגע הופעתו לפני עשרות שנים, ועדיין הוא מוצר חובה בכל בית שומר שבת. אנשים בדרך כלל לא אוהבים את הפלאטה שלהם. זהו מוצר 'מוסתר', שנמצא מאחורי הקלעים, וכמעט תמיד יוצר בעיית אחסון, במיוחד בדירות קטנות. כאן בדיוק מקומו של המעצב להציע פתרון אחר. ההוטמט מנסה להציע כמה פתרונות במקביל, והכל באמצעות העיצוב. במקום מוצר עם פינות חדות ומתכת, ההוטמט בנוי על בסיס סיליקון רך, נעים למגע וצבעוני. הסיליקון גם מאפשר מוצר הרבה יותר קל, לפחות מחצית ממשקלה של פלאטה רגילה. ולבסוף: הפלאטה יודעת להתקפל ומאפשרת אחסון במגירת הסירים במטבח. הקיפול מאפשר גם ניידות – שומרי שבת רבים נוסעים לסופי-שבוע לחופשה או לנסיעות עסקים, והם נתקלים בבעיה כשהם רוצים לאכול אוכל חם בשבת. בינתיים נראה שההוטמט התקבל בהצלחה גדולה".

איך אתה מסביר את ההתייחסות המינימלית לעיצוב בכל מה שקשור לפרקטיקה דתית, בשונה מיודאיקה למשל?

"זה מתחיל מגודל השוק. מדובר בסופו של דבר בשוק נישתי. כדי לפתח מוצר חדש מהיסוד ולהצדיק אותו כלכלית נדרש מספר גדול של רכישות. מוצרים פרקטיים בסגנון home appliance דורשים תבניות הזרקת פלסטיק, כבישת סיליקון, כבישת מתכות וכו'. מדובר בהשקעות של עשרות אלפי דולרים לפעמים. הבעיה מחמירה כשמגיעים לפס הייצור. יש הבדל גדול במחיר כשמדובר באלפי יחידות לעומת עשרות אלפי יחידות. לכן בסופו של דבר, אם מוכרים מוצר שנענה לצרכים פרקטיים והוא אינו יודאיקה ייחודית – יבחרו באפשרות הזולה ביותר לייצור, אחרת יהיה קשה להצדיק את המוצר עסקית.

"לעובדות האלה יש השלכות עצומות על העיצוב. בדרך כלל פשוט יחסכו על עלויות העיצוב וידלגו עליו בתהליך. גם אם המוצר מטופל על-ידי מעצב, המעצב יהיה מוגבל מאוד באפשרויות שיינתנו לו. כל הדברים האלה מובילים לכך שהשוק היהודי התרגל למוצרים פרקטיים שאינם מעוצבים.

"יש גם מקרים משונים עוד יותר, כפי שקרה עם השאבוס-לאמפ של Kosher Innovations, שעיצבו מנורת שבת ייחודית שזכתה להצלחה מסחרית יפה מאוד, למרות שהיא מזכירה יודאיקה מסורתית ורחוקה מאוד מגופי תאורה עכשוויים. כיצד ניתן להסביר זאת? התחושה שלי היא שנקודת המוצא של היוצרים היתה שמוצר שמחדש בתחום רגיש, כמו תאורה בשבת, ראוי שייראה כמו תשמיש קדושה, וכך יתקבל ביתר קלות בקרב הקהל השמרני יחסית. האם זה עבד? עושה רושם שכן. עם זאת, צריך לזכור שהרבה מאוד שומרי שבת הם הבעלים הגאים של אייפונים ומוצרי מטבח מעוצבים. הם מודעים לעיצוב, אבל למדו להיות סלחניים כשזה מגיע לפרקטיקה יהודית. מצד שני, אם יוצע להם מוצר מעוצב באופן עכשווי יותר, הם יקבלו אותו בברכה".

רפי גבאי, ״הוטמט״, 2015. צילום: רפי גבאי

רפי גבאי, ״הוטמט״, 2015. צילום: רפי גבאי

האם אתה ממשיך לעסוק בתחום העיצוב של מוצרים ייעודיים לקהל דתי?

"בעבר היה לי חזון להוציא מוצרים פרקטיים רבים עבור השוק הדתי, החל מתיקי תפילין מעוצבים עם הגנה תֶרמית, דרך תחתיות סירים לשולחן השבת ועד היהלום שבכתר – פלאטת השבת. תמיד היתה לי תשוקה לקחת חלק אקטיבי בחיים היהודיים ולהשפיע על אורח החיים היהודי, מתוך מחשבה שלעיצוב תעשייתי יכולה להיות השפעה גדולה יותר בהשוואה לתחומים אחרים. לבסוף ירדתי מזה. זה דרש כל-כך הרבה פשרות והגבלות, שהתחלתי להטיל ספק באפשרות הזו. מה גם שכמעצב צעיר רציתי לעצב עבור שוק פחות נישתי. רציתי לגדול ולהתפתח.

"עבורי ההוטמט מבטא את התשוקה המובנית שלי ליהדות שלי ולאורח החיים היהודי בכלל, והוא גם המוצר הראשון שהובלתי מסקיצות לייצור, הפצה ומכירות באופן עצמאי לחלוטין. אני רואה את ההוטמט כפתרון ראשוני לחימום אוכל אלטרנטיבי. זהו פתרון שעונה על צורך ישיר של הקהל הדתי, ואני שמח על כך, אבל אני מקווה שהמוצרים הבאים יכוונו גם לקהלים אחרים ויענו על צרכים של קבוצות אחרות".

איזה מכשיר דורש לדעתך עיצוב מחודש?

"כמובן שאחרי הפלאטה, מחם השבת דורש טיפול דחוף. יש לו בעיות כמעט זהות לפלאטת השבת – הוא גדול ומגושם, אך בשימוש רק אחת לשבוע. האם אטפל בו? יש לי עיצוב ותכנון שמוכנים במידה רבה, אך שוב, בגלל העדר כדאיות כלכלית, ספק אם אוציא אותו לפועל".

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016

הדס גולן היא אמנות ושותפה בסטודיו לאנימציה Aquaroom. תלמידת תואר שני בבצלאל בבית הנסן ומתמחה ב״ערב רב״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.