ליהודים בפולין, כך מספרים, היה טריק. כשהשלטון אסר לבנות בתי-כנסת גבוהים יותר מכנסיות, הם חפרו קומה נוספת במרתף, כך שבית-הכנסת יהיה גבוה יותר, אבל שהפריץ לא יידע.
זאת היתה רק אחת משלל קומבינות שאבותינו המציאו בשנותיהם הארוכות בגולה. זה היה הדבר הנכון לעשות. יכול להיות שבלי זה, מה שהיה נשאר מאיתנו היה מחלקה אוניברסיטאית נידחת, משרד אחד ליד המחלקה ללימודי אכדית עתיקה. אבל אז הגיעה הציונות.
מהי ציונות – זה דיון שלם. זאת מלה שכל אחד משתמש בה פחות או יותר איך שהוא רוצה, ובדרך כלל בתור מחמאה או מלת גנאי, תלוי באיזה צד הוא. אבל אם יש בסיס אחד עקרוני לדבר הזה שנקרא ציונות, הוא כנראה קשור להחלפת דיסקט. החלפת דיסקט, אגב, זה משהו עתיק כזה שאבות הציונות היו עושים בווינה.
והחלפת הדיסקט הזאת אומרת את הדבר הבא: עד עכשיו היינו צריכים להתמודד עם הפריץ, אבל אחרי שנעשה את כל הקטע הזה של אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנחנו נהיה הפריץ. לפחות של עצמנו. וזה אכן מה שקרה, רק שאפשר להוציא את היהודי מהגטו, אבל את הגטו מהיהודי קצת יותר קשה. הפריץ שלנו לא רגיל להיות פריץ. הוא רגיל להיות יהודי. אז מה עושים? קומבינה, כמובן.
או במקרה הזה, אוטו-קומבינה. בכובעו כפריץ, היהודי רוצה חוקי תכנון ובנייה, אזרחות פחות או יותר שווה ומינהל תקין. בכובעו כיהודי, הפריץ רוצה ליישב כל מני מקומות שלדעתו יש בהם יותר מדי גויים ופחות מדי יהודים. אז הוא מקמבן את עצמו. השלטון מקים לו מנגנונים עוקפי שלטון שיקמבנו אותו והוא אותם. וכך נולדות חוות בודדים, אנטנות סלולריות שהופכות למאחזים, עמותות “פרטיות” שעוסקות ב”ייהוד”, אדמות מדינה שנלקחו מערבים והועברו לקרן הקיימת כדי שיהיה אפשר להשמיש אותן עבור יהודים בלבד, חברת-הבת שלה הימנותא שפועלת מעבר לקו הירוק, “תקנות זיקה” שהופכות את היהודים שם למשהו שדומה לאזרחים בזמן ששכניהם הפלסטינים לא, מל”ג יו”ש שמסמיך את מכללת אריאל לאוניברסיטה במקום המל”ג של משרד החינוך, אדמות שמופקעות כדי לבנות כביש עבור ישראלים בנימוק שההפקה מותרת על-פי הדין הבינלאומי שכן הוא נועד לשרת את הפלסטינים שמהם האדמה מופקעת…
בואו נתעכב על זה רגע, כי זאת דוגמה להתנגשות בין הפריץ היהודי ליהודי הפריץ. זה הסיפור של כביש 443. כדי להימנע מהקטע הלא נעים של שטעטעל… סליחה, מדינה שהרוב בה לא יהודי, השטחים לא סופחו למרות שהם שלנו. כדי להתנהג כמו מדינה מתוקנת, הם נשארו בידינו במעמד של “שטח כבוש”. כדי לעבוד על עצמנו שהוא לא כבוש קראנו לזה “תפיסה לוחמתית זמנית”, למרות שזה לתמיד. אבל לפי דיני הכיב… סליחה, התפיסה הלוחמתית הזמנית, אסור להפקיע אדמות כדי לשרת את האוכלוסייה התופסת, אך מותר לעשות זאת כדי לשרת את האוכלוסייה הנתפסת.
זה, בכל אופן, מה שהמדינה אמרה לבג”ץ, והוא קיבל. עד שסגרו את הכביש לפלסטינים עקב אירועי טרור באינתיפאדה השנייה. אז הגיעה עתירה נוספת: אם הכביש נבנה לטובת הפלסטינים, איך זה שהוא אסור בנסיעה לפלסטינים? אכן תסבוכת. בג”ץ קבע שיסעו, ואז קומבן קטע כביש אחד שיהיה משותף לכולם.
בג”ץ מקמבן כמיטב יכולתו כמובן, אבל לפעמים זה לא יוצא. בכל זאת, לאשר קומת מרתף מתחת לבית-הכנסת זה דבר אחד, ולאשר בית-כנסת גבוה יותר מכנסייה זה דבר אחר לגמרי. את זה כבר הפריץ צריך לעשות בגלוי, ופה לא תעזור שום קומבינה.
אז בג”ץ הופך להיות הפריץ. והעמותות שמגישות לו עתירות. והתקשורת שמדווחת עליהן ושאר החשודים הרגילים. הרי לא נוח לו, ליהודי, להיות הפריץ של עצמו. אז נעשה תוכנית חלוקה: הפריץ היהודי יהיה היהודי והיהודי הפריץ יהיה הפריץ. היהודי יהיה בשלטון, והפריץ יפריע לו לעבוד מהאופוזיציה. אמנם הקטע הזה שהפריץ נמצא מתחת ליהודי ולא מעליו הוא חדש בהיסטוריה שלנו, אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. לא מלמדים כלב ישן טריקים חדשים רק כי הקים לעצמו מדינה.
המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016
שלום בוגוסלבסקי הוא מורה דרך, מנחה קבוצות ובלוגר ירושלמי
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
