ליהודים בפולין, כך מספרים, היה טריק. כשהשלטון אסר לבנות בתי-כנסת גבוהים יותר מכנסיות, הם חפרו קומה נוספת במרתף, כך שבית-הכנסת יהיה גבוה יותר, אבל שהפריץ לא יידע.
זאת היתה רק אחת משלל קומבינות שאבותינו המציאו בשנותיהם הארוכות בגולה. זה היה הדבר הנכון לעשות. יכול להיות שבלי זה, מה שהיה נשאר מאיתנו היה מחלקה אוניברסיטאית נידחת, משרד אחד ליד המחלקה ללימודי אכדית עתיקה. אבל אז הגיעה הציונות.
מהי ציונות – זה דיון שלם. זאת מלה שכל אחד משתמש בה פחות או יותר איך שהוא רוצה, ובדרך כלל בתור מחמאה או מלת גנאי, תלוי באיזה צד הוא. אבל אם יש בסיס אחד עקרוני לדבר הזה שנקרא ציונות, הוא כנראה קשור להחלפת דיסקט. החלפת דיסקט, אגב, זה משהו עתיק כזה שאבות הציונות היו עושים בווינה.
והחלפת הדיסקט הזאת אומרת את הדבר הבא: עד עכשיו היינו צריכים להתמודד עם הפריץ, אבל אחרי שנעשה את כל הקטע הזה של אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, אנחנו נהיה הפריץ. לפחות של עצמנו. וזה אכן מה שקרה, רק שאפשר להוציא את היהודי מהגטו, אבל את הגטו מהיהודי קצת יותר קשה. הפריץ שלנו לא רגיל להיות פריץ. הוא רגיל להיות יהודי. אז מה עושים? קומבינה, כמובן.
או במקרה הזה, אוטו-קומבינה. בכובעו כפריץ, היהודי רוצה חוקי תכנון ובנייה, אזרחות פחות או יותר שווה ומינהל תקין. בכובעו כיהודי, הפריץ רוצה ליישב כל מני מקומות שלדעתו יש בהם יותר מדי גויים ופחות מדי יהודים. אז הוא מקמבן את עצמו. השלטון מקים לו מנגנונים עוקפי שלטון שיקמבנו אותו והוא אותם. וכך נולדות חוות בודדים, אנטנות סלולריות שהופכות למאחזים, עמותות “פרטיות” שעוסקות ב”ייהוד”, אדמות מדינה שנלקחו מערבים והועברו לקרן הקיימת כדי שיהיה אפשר להשמיש אותן עבור יהודים בלבד, חברת-הבת שלה הימנותא שפועלת מעבר לקו הירוק, “תקנות זיקה” שהופכות את היהודים שם למשהו שדומה לאזרחים בזמן ששכניהם הפלסטינים לא, מל”ג יו”ש שמסמיך את מכללת אריאל לאוניברסיטה במקום המל”ג של משרד החינוך, אדמות שמופקעות כדי לבנות כביש עבור ישראלים בנימוק שההפקה מותרת על-פי הדין הבינלאומי שכן הוא נועד לשרת את הפלסטינים שמהם האדמה מופקעת…
בואו נתעכב על זה רגע, כי זאת דוגמה להתנגשות בין הפריץ היהודי ליהודי הפריץ. זה הסיפור של כביש 443. כדי להימנע מהקטע הלא נעים של שטעטעל… סליחה, מדינה שהרוב בה לא יהודי, השטחים לא סופחו למרות שהם שלנו. כדי להתנהג כמו מדינה מתוקנת, הם נשארו בידינו במעמד של “שטח כבוש”. כדי לעבוד על עצמנו שהוא לא כבוש קראנו לזה “תפיסה לוחמתית זמנית”, למרות שזה לתמיד. אבל לפי דיני הכיב… סליחה, התפיסה הלוחמתית הזמנית, אסור להפקיע אדמות כדי לשרת את האוכלוסייה התופסת, אך מותר לעשות זאת כדי לשרת את האוכלוסייה הנתפסת.
זה, בכל אופן, מה שהמדינה אמרה לבג”ץ, והוא קיבל. עד שסגרו את הכביש לפלסטינים עקב אירועי טרור באינתיפאדה השנייה. אז הגיעה עתירה נוספת: אם הכביש נבנה לטובת הפלסטינים, איך זה שהוא אסור בנסיעה לפלסטינים? אכן תסבוכת. בג”ץ קבע שיסעו, ואז קומבן קטע כביש אחד שיהיה משותף לכולם.
בג”ץ מקמבן כמיטב יכולתו כמובן, אבל לפעמים זה לא יוצא. בכל זאת, לאשר קומת מרתף מתחת לבית-הכנסת זה דבר אחד, ולאשר בית-כנסת גבוה יותר מכנסייה זה דבר אחר לגמרי. את זה כבר הפריץ צריך לעשות בגלוי, ופה לא תעזור שום קומבינה.
אז בג”ץ הופך להיות הפריץ. והעמותות שמגישות לו עתירות. והתקשורת שמדווחת עליהן ושאר החשודים הרגילים. הרי לא נוח לו, ליהודי, להיות הפריץ של עצמו. אז נעשה תוכנית חלוקה: הפריץ היהודי יהיה היהודי והיהודי הפריץ יהיה הפריץ. היהודי יהיה בשלטון, והפריץ יפריע לו לעבוד מהאופוזיציה. אמנם הקטע הזה שהפריץ נמצא מתחת ליהודי ולא מעליו הוא חדש בהיסטוריה שלנו, אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. לא מלמדים כלב ישן טריקים חדשים רק כי הקים לעצמו מדינה.
המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016
שלום בוגוסלבסקי הוא מורה דרך, מנחה קבוצות ובלוגר ירושלמי
האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית הודיע על רכישת שבע עבודות אמנות ישראלית לאוסף הקבע שלו, במימון קרן הרכישה על שם צילה ירון ז"ל. סך הרכישות לשנים 2025–2026 עמד על 200,000 ש"ח, ובהן עבודות של זיוה ילין, אלהם רוקני, אמירה זיאן, מיטל כץ מינרבו, חנאן אבו חוסיין, אפרת גל-נור וורד אהרונוביץ. 
