סוג של זמזום קולקטיבי

"דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד". על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

"כל מוזיקה היא סאונד מאורגן או רעש מאורגן. כאשר מארגנים חומר אקוסטי, זו רק התפיסה או הקונטקסט שמגדירים אותו כמוזיקה, רעש או פשוט מטרד", הצהיר אמן הסאונד הבריטי הרון מירזה ב-2013. גם באמנות סאונד, הנוטה לרוב לרפלקסיביות מדיומלית, זהו הקונטקסט שמאפשר לטריקים מדעיים להפוך לעבודות אמנות הפורצות את גבולות המדיום.

אמנית הסאונד והמוזיקאית מאיה דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. התפיסה האנושית היא אמנם במרכז העבודות שמוצגות בתערוכתה שבמרכז לאמנות עכשווית, והגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע, לטובת דקלום המנון אחיד.

מאיה דוניץ - רועד

מאיה דוניץ – רועד

המיצב המרכזי של תערוכתה של דוניץ, "רעד", הוא דווקא הפחות מוצלח בה. בקומת הכניסה מתגלה ענן סאונד מסועף, סבך המורכב מכ-10,000 אוזניות לבנות התלויות, זוגות-זוגות, בגבהים לא-אחידים, כמעין הגזמה מגוחכת של התכונה העיקשת של האוזניות האלו להסתבך תמיד בתוך עצמן. הצופה מוזמן להיכנס פנימה ולהקשיב תוך כדי תנועה, כשהאוזניות מטופפות לו על ראשו. מנגנון הקונסטרוקציה הדיגיטלית המורכבת הזו חשוף לצופים: בקומה העליונה ניצב המוח שמנצח על סבך האוזניות – קופסת מחשב גדולה, "מגה-מגבר" שממנו מרושתים כל החוטים הלבנים לפני שהם נשפכים מטה מעבר למעקה.

האוזניות, זוג שנועד עבור האזנה פרטית של אדם יחיד, מתווכות כאן סוג של זמזום קולקטיבי. קולות ורחשים לא-מזוהים בוקעים באופן לא אחיד, פרט לחלק קצר של שירת מקהלה הרמונית המתעצמת לאטה, ששרה את השיר "Sera Que Sera", ההופך למעין שיר ערש המוני. האפקט מהפנט, אין מה לומר. אם ממדי החלל היו מאפשרים זאת, סביר להניח שהמאסה הכביכול דמוקרטית הזו היתה נופלת בקלות למלכודת הספקטקל הקיטשי. כעת היא נותרת בגדר עבודה רומנטית, רעש שמתארגן לכדי משמעות לא מתוך תנועת הצופה, אלא מתוך השיר המוכר שמשתלט על השמיעה האינדיווידואלית.

מאיה דוניץ - רועד (מראה הצבה)

מאיה דוניץ – רועד (מראה הצבה)

בקומה העליונה מוצגות ארבע עבודות נוספות, רובן ככולן מציעות לצופה להתנסות בחוויות אקוסטיות שונות. אך מעבר לאינטראקטיביות הטקטילית שבהן, עבודות אלו טומנות בחובן גם עיסוק תיאורטי מורכב יותר. "Sound Requires a Medium" מזמינה את הצופה להתיישב ליד שולחן קטן שעליו מונחת מכונת שמע, להלביש על מוט מתכת קש צבעוני ולנשוך אותו, כדי לשמוע צלילים דרך השיניים. חור בקיר; המאזין מתבקש להדביק את כל גופו לחור קטנטן שממנו בוקעים קולות ודיבורים לא סדורים. התוכן המופק הוא הרלבנטי כאן. הצלילים הנשמעים דרך הקשית הם שירות נשיות הרמוניות ולא ברורות של דוניץ עצמה. השולחן שעליו מונח מכשיר השמע מזכיר מעין שולחן איפור נשי, לבן ומעוטר, והחוויה האוראלית שהוא מציע מתקשרת לפעולות העלולות להיתפס כ"נשיות" או מפתות, כגון התאפרות. לעומתו, חור בקיר מציע חוויה אגרסיבית הרבה יותר, פתולוגית אפילו. הרחשים שבקיר מקורם בווידויים מוקלטים, מעין טייק-אוף על תא הווידויים הנוצרי. יחד, החור ומוט המתכת מרמזים על מעין פורמליזם מיני, והפעולות הגופניות שהצופה נדרש להן מגבירות זאת. אך ההשלכות הללו מבליחות כרמיזות חלושות, אולי כדי לדבוק במעין נראות של תערוכה חביבה ונגישה לכל.

מתח מגדרי מהדהד גם בפסנתר השחור הרועד. הפסנתר המנגן מעצמו מזכיר את הפסנתרים של פיליפ פרנו, שליוו את תערוכתו בפאלה דה-טוקיו וניגנו מעצמם את היצירה "פטרושקה" של איגור סטרבינסקי. אך בעוד שאלה תיפקדו כסדרה פונקציונלית, פסנתרים מואנשים המהדהדים הרמוניה במרחב מאגי – הפסנתר של דוניץ קונקרטי וריאלי הרבה יותר. הפסנתר המיושן, הלקוח מבית-בושת בשיקגו, מתואר על-ידי דוניץ בראיון ל"טיים אאוט" כ"גדול וחזק, מהסוג שהיו מנגנים בו בוגי-ווגי בבתי-הזונות. אני מדמיינת אותו רועד שם בשיקגו". כעת הפסנתר מוצג מפורק וחשוף, והצופה מוזמן להיצמד אליו כדי לחוש אותו רועד ונוהם לצלילי הקלטה של יצירה לקונטרבס המנוגנת דרך מתמר קולי המוצמד לגוף הפסנתר. כך הפסנתר עצמו הופך בעצם למדיום, והגוף האנושי שנצמד אליו להמשכו הפיזיקלי.

גם כאן, המנגנון הטכני הוא האלמנט הפחות מעניין בעבודה. דוניץ ממשיכה ומספרת כי היא "אוספת פסנתרים שאיש לא צריך ועושה איתם כל מיני דברים. אצלי הם עוברים לגיל הזהב, לפאזה החדשה בחיים שלהם, של קיום אינדיבידואלי שבו הם אינם דומים עוד לאף פסנתר בעולם". זהו בדיוק האלמנט הספציפי שמרכזי לעבודה. ההיסטוריה שהפסנתר האמריקאי השחור והגדול סוחב על קלידיו, ותפקידו כ"סייד קיק" המופיע בפני קהל גברי שבא בחיפוש אחר פורקן מיני, ביחס לפרופיל המגדרי של שאר העבודות, מייצר בחלל יחסי כוח מסוימים. חבל שהווליום של היחסים הללו נשאר יחסית חלש, ונבלע תחת התעסקות בטכני, במנגנון האודיאלי.

מאיה דוניץ - רועד

מאיה דוניץ – רועד

נראה כאילו זו בדיוק ההתעסקות שמושמת ללעג על-ידי העבודה הרביעית. מנגנון מכני מורכב של גלגלים וחבלים, חורק ומיושן, נבנה רק כדי להוריד משקולת על מפוח שמפיק ציוץ ציפור, בתזמון מדויק של אחת לשלוש דקות (משרוקית ציפור). העבודה כאילו מלגלגת באופן רפלקסיבי על העיסוק הקומפולסיבי במנגנוני סאונד מורכבים, שכן לחיצת המפוח היתה יכולה להיווצר בצורה פשוטה הרבה יותר. המנגנון המגוחך, מעין סחורה קראפטית מיותרת, הופך לבדיחה גסה, שבסופה ציוץ.

בטקסט התערוכה מוזכר כי דוניץ נסמכת על התיאורטיקנית פאולין אוליברוס, שטבעה את המושג ושיטת התרגול "האזנה עמוקה" (Deep Listening), הבוחנת את ההבדלים בין הטבע הלא-רצוני של שמיעה ובין זה הרצוני והסלקטיבי של האזנה, או הקשבה. אנחנו שומעים רעש, אך מאזינים למוזיקה. עוד כתוב כי האזנה עמוקה "…שואפת לחבר אינדיבידואלים לסביבתם ולפתוח אותם זה לזה". אך מתחת לפני השטח ההרמוניים והקולקטיביים נראה שהתערוכה מבעבעת מתחים והתנגשויות, החל מאלו הנוצרים בין זוגות האוזניות המסתבכות בקומה התחתונה, וכלה בקצוות המגדריים הפרומים שמרמזות העבודות למעלה. דוניץ היתה יכולה לתת יותר מקום לקונטקסט הדיסוננסי, אך בחרה להתמסר להרמוניה.

מאיה דוניץ, "רועד / Sound Requires a Medium"
המרכז לאמנות עכשווית, רח' קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב, טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים
נעילה: 27.2.16

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.