צליינות חלופית מתחת להר

"מצד אחד, ההליכה המודעת במתווה מתוכנן שירטטה מסגרת מעצימה למה שקיים ממילא בירושלים, העיר והסינדרום. מצד אחר, המתווה הפרפורמטיבי מנטרל את מרחב הצבירה הטעון – ולא כי בכוחו לבטל את המציאות הפוליטית, אלא כי היחס בין תנועת ההליכה לפעולות מפעיל על המציאות הזאת כוח אסתטי מוגבר". רשמים מ"מתחת להר".

הגענו לאחר צהריים של "מתחת להר", הפסטיבל לאמנות ציבורית חדשה בירושלים. תיכננו ומצאנו בו את המפה שלנו, אחת מאלף או אינסוף. ביקור והשתתפות ברשת של סיטואציות תלויות-מקום מזמינים בנייה אישית של מסלול התנועה, המציע תרחיש שכל המצוי והמפתיע עובר דרכו. "אשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי – אדם אחד מאלף מצאתי", אומר קוהלת (ומוטב להתעלם מהמשך הפסוק – "אשה בכל אלה לא מצאתי").

התחלנו בחציית שוק העיר העתיקה אל משמרות בוגרי צבא קרביים שפונים אל הקיר, בפעולה "ותיקי מלחמות ישראל" של סנטיאגו סיירה בקארדו הפתוח ברובע היהודי. בכל משמרת עומד אחד, ועם הממתין לתורו נכנסנו לשיחה חשופה על חוויית העמידה ועל הפוסט-טראומה הצבאית שלו, שאליה הוא מתכנס בזמן העמידה בכל פעם מחדש.

המשכנו ל"הצעקה האחרונה" – קולקציית הבגדים של הד מיינר בחנות של בילאל אבו-כלאף בכיכר מוריסטאן – ומיד הפכנו לגוף העבודה דרך מדידה ותפקוד כאובייקט למבט ולצילום, בזמן מכירת בדים שלא ממש הופרעה מנוכחותנו.

סנטיאגו סיירה - ותיקי מלחמות ישראל (פרט)

סנטיאגו סיירה – ותיקי מלחמות ישראל (פרט)

ניווטנו בסמטאות ל"חדר/הר/בית" והגענו לחדר קטן וגדוש באכסניית כנסיית הגואל הלותרנית, שם צברה שאשא דותן, בשגרה של שיטוטים יומיים, רשמים חזותיים וקוליים. שוחחנו איתה על הפעולה עצמה, תוך כדי התבוננות בדימויים שמיקמה בחלל ובזהב כיפת-הסלע שכבש את המבט מחלון החדר. מסגד אל-אקצא, אל-אקסא (הרחוק יותר, זה "הנמצא בקצה"), נותר מחוץ לפריים.

רצנו והגענו בזמן לפעולה "הבור והבסיס" של יונתן לוי. הטריפטיך שנוצר בה – הבור, הדרך והבסיס – הוא נרטיב שמחבר את השכבות והמישורים של רוח המקום וחומריו בלי להפוך לבהיר ומפורש. התחלנו בהתכנסות ברחבת כנסיית הקבר, שממנה הובלנו (הפעם כחלק מקבוצה גדולה) במדרגות אבן חלקלקות לקריפטה שמתחת לכנסייה הקופטית סנט הלנה. בתקופת בית ראשון שימשה הבריכה התת-קרקעית מחצבה. בתקופה הביזנטית והצלבנית היא שימשה בור מים, ומאוחר יותר החלה להתקדש כמקום מציאת הצלב. צפינו מלמעלה בצוללן שחור (יונתן) ובזמרת/מדונה (מיכל אופנהיים, שמתחילה בשיר "Like a Virgin"), שצפה על המים ברפסודה/קן/ערש של לידה רוחנית, שהתמזגו בה קיטש ומוות או פרידה (השיר המסיים, כשהרפסודה מתרחקת, הוא "Ne me quitte pas"). גחנו מהעולם התחתון של הבור הקדום, במעקב אחרי הצוללן האוטונומי המחבר בין העולמות, זר להם ומוגן מפניהם (בשלב הזה הוא הפך מאפל למצחיק).

הובלנו דרך השוק לבסיס מג"ב בבית המחכמה הממלוכית (נוסף למקום של לימוד, מדרסה, שימש המבנה גם בית-כנסת ובית-משפט). הצוללן נטל ספר תנ"ך והקריא מ"ירמיהו" (פרק ז') חלק מנבואת חורבנה של שילה, כאשר ממלכת ישראל כבר חרבה ואשור עתידה לכבוש את יהודה וירושלים: "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו למען עשות את כל התועבות האלה" (פסוק י'). על הקיר, לצד תבליטי כתובות ערביות ושלטי "אסור לעשן", מופיע ציטוט ענק של בן-גוריון – "ירושלים נשמתה של ישראל". באולם למעלה, ליד חלונות מבוצרים שצופים להר-הבית, ישנו חיילי פלוגה ב'. יום קודם הוקפצו בזמן הפרפורמנס בגלל פיגוע דקירה בשער שכם.

שאשא דותן - חדר // הר // בית

שאשא דותן – חדר // הר // בית

איחרנו לפעולה האורקולית של יעל ברתנא על מרפסת מול הכותל המערבי, וירדנו לגן הארכיאולוגי ליד הכותל, ל"הפנינג קרח 1980/2015", שם שוחזר קיר/כותל עשוי לבני קרח באזור שבו בנה אותו אלן קאפרו ב-1980 – המשך למבנים עשויים קרח ("Fluids"), שהיו מ-1967 תחילתו של מה שכינה הפנינג. הבנייה התבצעה בפינה מונומנטלית של החומה המערבית, שהיא למעשה גשר שהוביל מהר-הבית לאזור הרובע היהודי (אז רובע מגורים בעיר ההרודיאנית). קיר הקרח פילח את מה שהיה פעם רחוב ראשי ששירת את העולים להר-הבית. חומת הפרדה, אם תרצו. סמוך לשם, גם בצד המערבי וגם בדרומי, נמצאים שרידי קירות גדולים – מבנים ענקיים מתקופת אומייה, ארמונות מוסלמיים ענקיים שנמחו כבר מזמן, שלא לומר "נמסו". סמוך למקום שבו הונחו ושויפו הלבנים גילו בסוף שנות ה-60 אבן שנפלה בחורבן בית-המקדש ועליה החריטה "לבית התקיעה", שמסמנת את המקום שבו הושמעה תקיעה בכניסת שבת ומועד. בכותל עצמו, בגובה העיניים, מצאו אבן חרוטה (גרפיטי דאז), כנראה של צליין שמח, שציטט מ"ישעיהו" (בשגיאה קלה) – "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא". כשהתאזרחנו לזמן-מה בתחום שיצרה מפת הפעולות, בתמונת השכבות שלעולם לא תתמסר לידיעה מלאה ולפענוח אחד, ראינו ושש גם לבנו.

המחשבה המושגית המעניינת והמטרידה שקשורה בפעולות מזמינה דיבור מפורט יותר על כל אחת. ובמבט כללי, האירוע חולל בהצלחה את המתח האפקטיבי שיוצרת אסתטיקה של אמנות ציבורית – מתח בין העצמה לנטרול. אפשר למקם אותו גם בצד ההשתתפותי. מצד אחד, ההליכה המודעת במתווה מתוכנן, במפה שיצרנו לעצמנו, שירטטה מסגרת מעצימה למה שקיים ממילא בירושלים, העיר והסינדרום. כל פעולה הפכה לקואורדינטה בגריד, גם כי צעדנו אליה וגם בזכות המטען שלה עצמה. כל פעולה היא נקודת ציון ששותפה במסגור של העירוב התרבותי, הדתי והלאומי של שבר וכמיהה, אלימות וקיום יומיומי, מדומיין-ממשי, עליון-תחתון או תת-קרקעי, קדוש ומסחרי.

מצד אחר, המתווה הפרפורמטיבי מנטרל את מרחב הצבירה הטעון – ולא כי בכוחו לבטל את המציאות הפוליטית, אלא כי היחס בין תנועת ההליכה לפעולות מפעיל על המציאות הזאת כוח אסתטי מוגבר. ככל כוח, גם זה האסתטי הוא תמיד נגדי ומחייב חיכוך. הכוח הזה, שמתקיים לכאורה בתוך המוכר (השלנו או הלא-שלנו), מזכיר כל חוויה תיירותית ושהות זמנית שיוצרות סביבנו את השכפ"ץ המדומה של הלא-שייכים, צרכני האטרקציות והמתבוננות ממרחק. במקרה זה נוספת האחווה המורכבת מיודעי ח"ן – אלו שהתכנסו לרגל חוכמת הנסתר של מעשה האמנות. המובלעת המתחברת והמתפזרת הזאת היתה בעיקר ישראלית-יהודית, רובה תל-אביבית, המזהה את עצמה ואת האנשים עם הפס הצהוב המדוגם על הטישירט.

אלן קאפרו (בשיתוף עומר קריגר ואודי אדלמן) - "הפנינג קרח 1980/2015"

אלן קאפרו (בשיתוף עומר קריגר ואודי אדלמן) – "הפנינג קרח 1980/2015"

הפעולות, שמעצימות את המציאות ומנטרלות אותה בו בזמן, מאפשרות צליינות חלופית. נוצר דרכן סדר משחקי שמגיב לגיאוגרפיה הפוליטית, ההיסטורית והאנושית-מרחבית העכשווית. הסדר המשחקי משעבד את הערכים של המקום, את ההפשטות והקלישאות הקולקטיביות ואת הזרם המזדמן של התנסויות חושיות, ומסב אותם לג'סטות מטפוריות וקונספטואליות (וללא סתירה, גופניות וחומריות) ממוקדות, אישיות, ייחודיות.

הנוף המוחשי הוא המדיום וההיפר-נוכחות של הפעולות. בתוכו הן צוללות ללב הקשר בין התחלות ויסודות קדושים לקץ חורבני ממוסך בכוחות הביטחון, נוגעות בהתגייסות הטראומטית להגנת מקום ובפוסט-טראומה החיילית הלוקלית, מסיטות את הקולקטיבי לרושם האישי, מעבדות את ההבדלים למלבוש אחד, פורטות את המונומנט (כותל, לדוגמה) לסיטואציה שמחברת בין תהליך בנייה לכיליון. ההר, הר הבית/חראם א-שאריף, שהכל מתרחש סביבו ותחתיו, משמש נקודת התייחסות קרובה אבל לא-נגישה. הכיפה הזהובה, אפופה בסאונד של השבעות חיילים, מתגלה בכל פעם מחדש וצצה בשדה הראייה מזוויות, תנועות, מרחקים ומובנים משתנים. הציר הזה אינו הופך את המקום, ויחד איתו את המתווה האסתטי שבו מועצמת ומנוטרלת המציאות, לרציונלי ונהיר יותר. נהפוך הוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.