האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

"נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל 'דיוקן של אלוף בצה"ל', נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי". מבט בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", בתערוכה "אשת חיל" במוזיאון פתח-תקווה.

"נשים בצבא מופיעות בשיח הציבורי בדרך כלל כמקרי קיצון: כמי שביצעו את היוצא מן הכלל (למשל נווטות וטייסות נשים), או להבדיל כקורבנות של חוסר שוויון ואפליה".

(סיגל קהת-קרינסקי, אוצרת "אשת חיל", בטקסט המלווה את התערוכה, המוצגת במוזיאון פתח-תקווה לאמנות)

נשים וצבא – דומה כי הנושא אינו יורד מסדר יומה של ישראל המיליטריסטית, המגלמת בעידן הלאומיות את ספרטה המודרנית.[1] אולם בעוד שחלוקת התפקידים בין נשים לגברים בספרטה היתה דיכוטומית וברורה, ובהתאם לכך לא הוצבו כל סימני שאלה על ההיררכיה ביניהם, הרי שהמודרנה שישראל מחויבת לה (לפחות באופן חלקי) ממצבת נשים בתוככי הצבא עצמו. לכן התשובה לשאלה מהי חיילת תהיה: הטרנסג'נדר הראשון/ה. החיילות הן האתר הקונפליקטואלי המודלק, נייר הלקמוס לשאלות המצליבות סוציולוגיה, פמיניזם, אתוסים לאומיים ותפיסות עולם מנוגדות.

שלל העבודות המוצגות בתערוכה "אשת חיל" מציגות התמודדויות שונות עם השאלות הללו, וברצוני לציין במיוחד שתיים: עבודתה של אפרת גל, העשויה במתכונת של "שנה טובה" ומציגה חיילת הזורקת רימון עם הכיתוב "שירבו זכויותינו כרימון"; ועבודתה של הגר שפירא, "אשת חיל", המציגה חצאית מתנפנפת בעוז.

אין עליכם לתארני

ברשימה זו ברצוני להתמקד בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", כדיוקן האוצר בחובו את הקונפליקט עצמו ומושך חוטים אל סוגיות מפתח. לכאורה זהו דיוקן של כוח: דיוקנה של האלופה הראשונה בצה"ל, אורנה ברביבאי, היושבת באדנות על כיסא מכובד עם משענת אדומה. למעשה הדיוקן מהדהד מסרים מורכבים, שעליהם ברצוני להתעכב. יש לציין כי פרומצ'נקו ציירה את הדיוקן על-פי תמונה, כלומר התייחסה לדימויה הציבורי של ברביבאי, ולא פגשה בה באופן אישי לצורך העבודה.

ברמה הראשונית, מדובר בדיוקן של מי שנוטלת חלק בצבא ההגנה לישראל. הכומתה, הדרגות, העיטורים, המדים – כל אלו אינם מותירים מקום לספק. מדובר באדם שהוא חלק אינטגרלי מן הצבא, ולכן בחלק זה אתייחס לדיוקנה של האלופה כאל "דיוקנו של חייל". מה פירוש הדבר, להציג את פניו של מי שנוטל חלק בכוח לוחם?

במסה "חיים פגיעים" כותבת התיאורטיקנית הידועה ג'ודית באטלר על הקשר בין תמונותיהם הספציפיות של בני-אדם לזילות או יוקר חייהם, ומצטטת מדברי הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לווינס, המדבר על כינונה של המוסריות באשר היא על הציווי המכונן שלנו כבני-אדם "לא תרצח". כיצד נולד ציווי זה? מן הראייה שלנו את האחר פנים אל פנים.

אנה פרומצ׳נקו - דיוקן האלופה אורנה ברביבאי

אנה פרומצ׳נקו – האלופה הנעלמת

"פסיכולוגיית ההמונים" עמדה על התרת הרסן המוסרית שלנו כאשר איננו נחשפים בייחודיותנו, בפנינו. "הסתר הפנים" מצוי בכל אתר שבו חיי אדם נמצאים בסכנה, מן הפושע מכוסה הפנים ועד למנתח בחדר ניתוח. הצבא בכללותו, כמובן, מושתת על הרג אנונימי, על אי-הכרת האויב באשר הוא.
"האחר הוא ההוויה היחידה שאני יכול להשתוקק לרצוח", מצטטת באטלר. "אני יכול להשתוקק. ובכל זאת, כוח זה הוא היפוכו של כל כוח. נצחונו של כוח זה הוא תבוסתו בתור שכזה. ברגע שבו הכוח לרצוח את האחר מתגשם תחת ידי, האחר נמלט מפני […] לא התבוננתי בפניו, לא פגשתי בהם. הפיתוי לשלילה מוחלטת […] זאת נוכחותם של הפנים. להתייצב לנוכח האחר פנים אל פנים פירושו לא להיות מסוגל עוד לרצוח. זהו גם תנאי-היסוד לקיומו של שיח".

האנונימיות של ההרג המתרחשת במנגנון הצבאי היא זו המבטיחה את הישרדותו של הצבא. הצגת דיוקן של חייל פירושה, ראשית לכל, הפרת צו האנונימיות. ייתכן כי בישראל המשופעת חיילים ואנשי צבא המופיעים בטלוויזיה נדמה לנו לרגע הצו הזה כארכאי ולא-רלבנטי, אולם היזכרו בהקפדה שבה מוסווים פניהם של טייסים, חיילים קרביים ואחרים ברגע שהדבר נתפס כ"חשוב".

מרגע החיול האדם נתפס לא כיחיד האחראי למעשיו, אלא כחייל ש"ממלא פקודות", ולכן אין עליו לשאת בעונש. בדיוק נגד קו מחשבה זה יוצאים הסרבנים ותביעות הדין באירופה נגד קצינים וחיילים ישראלים. ידה של האלופה, המונפת במה שיכול להיקרא כתנועת "עצור", תתפרש אפוא כמייצגת את ההיגד "אין עליכם לתארני". נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל "דיוקן של אלוף בצה"ל", נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי.

להתבונן בסבלם של אחרים

התבוננות חודרת בדיוקנה של ברביבאי תגלה את פניה האדומות, את מנח הגוף המציג אותה כמי שאולי אינה בקו הבריאות, את המדים שאינם הולמים כלל את הגוף, את מבטה הפגיע ואת ידה המבקשת מאיתנו לא להתקרב. צהוב המדים כמו מצרין את "הגוף הצהוב", החולה. הנשק נעדר. כך אנו נמצאים מתבוננים באדם סובל, באשה סובלת. זוהי התבוננות שאינה נוחה לנו. אנו מעומתים עם כאב. הדרגות נדמות ריקות מתוכן, המסכה נופלת ונחשפת הממשות, ממשות שהיא פצע. החיים בעולם פטריארכלי מוקצן, הצבא, כמו מותירים את רישומם על הגוף הנשי.

בספרה "זהויות במדים – גבריות ונשיות בצבא הישראלי" עומדת אורנה ששון-לוי על כך כי "הגבריות ההגמונית מבוססת על השליטה בנשים והדרתן",[2] כי "ההתייחסות הבוטה כלפי נשים נובעת בעיקר מתפיסתם של החיילים את הצבא כמקום גברי לחלוטין ומטרתה לשמור על הגבריות בצבא",[3] וכי "ההבניה של הגבריות מתבססת על השפלה והדרה של נשים".[4]

בהתייחסה לנשים המשרתות בתפקידים הנתפסים כגבריים היא אומרת כי הן מתאפיינות ב"חיקוי דפוסי התנהגות והדיבור של החייל הקרבי/התבדלות מנשים ומתפיסה מסורתית של נשיות/טריוויאליזציה של הטרדות מיניות".[5] אין דברים אלו בגדר חידוש לכל מי ששירת/ה בצה"ל, ובכל זאת יש בהם משהו מצמרר, כמו גם בתמונה.

כך כתבה ג'ודית באטלר על תמונותיהם של הילדים הווייטנמים הבוערים מפצצות הנפלם שהופצו בעיתונות האמריקאית: "היו אלה תמונות שלא היינו אמורים לראותן, ובתור שכאלה פרעו את שדה הראייה ואת הזהות הציבורית שנגזרה מגבולותיו של השדה הזה. התמונות הציגו מציאות, אך בה במידה הן פרעו את השדה ההגמוני של הייצוג עצמו. למרות יעילותן הגרפית, התמונות הורו על מקום אחר, על דבר מה שמעבר לעצמן – על חיים ועל פגיעות שאי-אפשר להציגם".[6]

דומה כי דבריה של באטלר מקפלים בתוכם את אחד המפתחות החשובים ביותר לפענוח התמונה. האם כך אנו אמורים לראות את החיילת בעלת הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל? בלבו של הציור טמונה פגיעותה, פגיעות שאכן "פורעת את שדה הראייה" ומערערת על "הזהות הציבורית שנגזרת מגבולות השדה".

*******

[1] ראו לאחרונה את הדרתן של נשים מחיל השריון מחד, ואת קורבנות ההטרדה המינית, מאידך; שתי פנים של אותה פטריארכיה.

[2] עמ' 99

[3] עמ' 102

[4] עמ' 105

[5] עמ' 153

[6] ג'ודית בטלר, "חיים פגיעים", מאנגלית: עודד וולקשטיין, "מטעם"

1 תגובות על “האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)”

    יונתן, נראה שהגיע הזמן לעשות סוף לפלורליזם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.