השאלה האם מירי רגב אוהבת תרבות, מבינה בתרבות או אפילו “תרבותית”, כפי שהועלתה על ידי גורמים שונים מאז ההודעה על מינויה, כלל לא רלוונטית. הדבר היחיד העומד כרגע לזכותה – והוא תקוותו של משרד התרבות – הוא האמביציה שלה. משרד התרבות הוא משרד דל תקציב ולפיכך נחשב חלש ולא מבוקש (ואין זה פלא שנמסר לאשה). משרד התרבות שבראשו עומדים שר או שרה מן הימין הפוליטי הוא משימה קשה עוד יותר. שרת התרבות היוצאת, לימור לבנת, התלוננה על כך לא פעם. מכיוון שה”לקוחות” שלה – היוצרים והפעילים בתחומי האמנויות, התאטרון, הקולנוע, הספרות והאמנות – ברובם אינם נמנים על המחנה שלה, ואילו קהל הבוחרים שלה, והיא עצמה, מביעים לא פעם התנגדות ואף עוינות בוטה להשקפות שמבטאים יוצרים אלה.
על מנת להצליח צריכה שרת התרבות החדשה לפעול במרץ רב להגדלת תקציב התרבות לפחות לחצי אחוז (0.5%) מתקציב המדינה (כיום הוא עומד על פחות מחמישית האחוז). לכן, במקום לבזבז את זמנה על פגישות התחבבות עם אנשים שהתבטאו נגדה או לעסוק בצנזורה של תכנים, עליה לרוץ לפקידי האוצר ואגף התקציבים ולהתחיל ללחוץ בחזית הזאת. אם תגדיל את התקציב ותתקרב לנורמות המקובלות במדינות ה-OECD, שעומדות על (1% מתקציב המדינה) אין ספק שיחבבו אותה כל המתנגדים.
במענה לביקורות עליה אמרה רגב כי התרבות שייכת לכולם. והיא צודקת! אבל כשתתעמק בנושא תגלה מהר מאד שעוגת התקציב הדלה מחולקת כך שהגופים החזקים ממרכז הארץ הם הנהנים העיקריים מתקציב זה. כדי שהתרבות תהיה באמת של כולם, יהיה עליה לעשות מאמצים לחלוקה צודקת יותר של המשאבים, ובכלל זה למוסדות, ליוצרים ולקהל המפוזרים בכל רחבי הארץ.
בעקבות מינויה הודיעה שרת התרבות שהיא רצתה בעצם משרד חברתי. יש להניח שכוונתה היתה שברצונה לסייע לשכבות החלשות והאוכלוסיה בפריפריה. אבל האם רק קורת גג והוזלת מוצרי מזון הם פיתוח חברתי? האם התמיכה בילדים בנגב או בגליל, ביפו או בבת ים, לממש את הפוטנציאל היצירתי שלהם, כשאין לרשותם תמיכה כלכלית של הוריהם ולהפוך לנגנית מצטיינת, לרקדן מצליח או לקולנוען מקורי אינה משימה חברתית? האם פיתוח ועידוד צריכת התרבות בקרב קהל ביישובי הפריפריה אינה משימה בעלת חשיבות חברתית? בהחלט כן! הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהבין שיצירה וצריכה של תרבות ואמנות הן לא רק נחלתן של קבוצות בעלות אמצעים והשכלה פרטית. זהו משאב אנושי בעל משמעות שיש לו השלכות חברתיות וכלכליות של פיתוח היחיד והקהילה, של שימור מסורות ויצירה והרחבה של מסורות חדשות, של קירוב לבבות ואיחוי קרעים. העשייה התרבותית בישראל עשירה ומגוונת אבל רק חלק קטן ממנה זוכה לתמיכה הנחוצה. שרת התרבות החדשה בעלת האוריינטציה החברתית הרוצה להצליח בתפקידה צריכה לדאוג הן להגדלת התקציב והן לחלוקתו הצודקת יותר בין היוצרים והצרכנים של התרבות בקרב כלל תושבי הארץ. משרד התרבות הוא אתגר לא פשוט, אך לאשה שאפתנית הרוצה לחולל שינוי – זוהי הזדמנות של ממש.
ד”ר דליה מנור, מנהלת ואוצרת מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע


חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד
קרן בראון לצילום והעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הכריזו על הזוכות בפרס ענת בראון לצילום, המוענק השנה לראשונה. הפרס נועד לבוגרות מצטיינות של בתי-ספר גבוהים ואקדמיות לאמנות ולעיצוב. בוועדת השיפוט השתתפו הצלמת דפנה שלום, האוצרת נטע הבר ועו"ד צפנת שובל. אלה רנייץ-דונייסקי היא בוגרת המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית-ברל. "רנייץ-דונייסקי נוטלת לעצמה את החירות הגלומה במעשה הצילומי, ומלהטטת בין אופני צילום שונים: תיעודיים, פרפורמטיביים, ארכיוניים ומבוימים", כתבו השופטים. "היא עוסקת בשאלות של שייכות, זהות ופגיעוּת הגוף, ויצירתה נמנעת מנוסחאות". שיר בלוך, בוגרת שנקר, זכתה בציון לשבח. "עבודתה מצטיינת בהתמרה של הזיכרון הפרטי לכדי שפה חזותית אישית, ובהפגנת יכולת למוסס את הגבולות שבין עבר להווה ובין הדו-ממדי לתלת-ממדי", כתבו השופטים. שני אבני, בוגרת בצלאל, זכתה בציון לשבח על עבודתה "Mother Park". ועדת השיפוט: "כוחה של העבודה במתח שהיא יוצרת. המצולמות נראות לעיתים בטוחות בעצמן ושולטות במצב, אך התצלומים מעוררים גם אי-נוחות, ולעתים אפילו דאגה. אבני מציגה את הרצון להיות נחשקת כמקור לתחושת כוח ושליטה, ובה בעת מותירה פתוחה את שאלת הפגיעוּת". עבודותיהן של הזוכות יוצגו בתערוכה משותפת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 של Photo Is:Rael, שייפתח ב-11 בנובמבר 2026 במתחם סינמטק תל-אביב. הפסטיבל יימשך עד ה-21 בנובמבר 2026, ונושאו יהיה "אזרחים". 
