מלך שחור בלובי של בניין

בלובי של הבניין ברח’ ארלוזורוב 6 בתל-אביב מוצגת עתה אחת התערוכות המעניינות בעיר, “מלך שחור” של ליאור גריידי. התערוכה היא המשך מרתק לעבודותיו שהוצגו זה לא מכבר בתערוכת בוגרי תוכנית הרזידנסי של מתחם ארטפורט, והיא כוללת עבודות שכמה מהן הוצגו כבר במסגרות אחרות (גלריה קו 16 ומוזיאון אשדוד).

גריידי יוצר עבודות איקוניות. כך למשל “קיסר”, עבודת וידיאו המתעדת את גרסתו קורעת הלב של הגיטריסט המחונן יהודה קיסר להמנון. העבודה מצלמת את ההווה – מיצובו השולי של יהודה קיסר כמטפורה למזרחיות בישראל באשר היא: צליל, קול, אדם – אולם היא גם משקפת את באר העבר העמוקה. אי-אפשר לשכוח את הרגע ההיסטורי האיקוני בהופעה של להקת הבמה-החשמלית, אז ביצע מי שמכונה “ג’ימי הנדריקס הישראלי”, הגיטריסט שלמה מזרחי, את ההמנון ו”קרע אותו לגזרים”, הרבה לפני שהנדריקס עשה זאת להמנון האמריקאי.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

הקשר העמוק בין מזרחים לתרבות הרוק המתקדם והאלטרנטיבי, ימי המועדונים ברמלה והסגידה לפינק-פלויד עדיין מחכה למחקר רציני. גם עבודות הווידיאו של דנה אינטרנשיונל ועפרה חזה מתכתבות עם שדה הכוח של המוזיקה, אך גריידי בחר להשאיר את העבודות ללא סאונד, כך שמה שמזדקר לעין הוא דווקא שפת הגוף הזהה, המחוות המרכיבות את “רפרטואר התנועות הים-תיכוני של הזמרת הפופולרית”.

עבודה אחרת מבקשת לזמן אל חלל הלובי(!) הציבורי אתר מזרחי אחר – בית-הכנסת. גריידי מציג פרוכת קטיפה מפוארת שעליה רשומות המלים “אני לדודי ודודי לי”. אחד ההבדלים הבולטים בין קהילות ספרדיות לקהילות אשכנזיות בא לידי ביטוי במועדי קריאת “שיר השירים”: בעוד שהקהילות הספרדיות קוראות אותו בכל קבלת שבת, קהילות אשכנזיות נמנעות מכך; לכאורה הבדל מינורי, ולמעשה נושא בכנפיו מנעד שלם של הבדלים, מן היחס לקבלה (קריאת “שיר השירים” בערב שבת היא מנהג קבלי שהשתרש) ועד ליחס אל הארוס, הרגש, ומערכות היחסים בין סובייקטים בעולם. הצצה מאחורי הפרוכת המוצבת בתערוכה תגלה לנו חלון גדול הפונה אל החוץ המחולן, הרחוב התל-אביבי ההומה. גריידי גם בוחר לכתוב על הקיר ציטוט מדברי אבן-גבירול ולטשטש אותו עד כי הוא נראה מחוק.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

אתר נוסף המזומן אל החלל הוא הסלון הביתי. את פני הנכנסים בשערי הלובי מקבל שטיח עשוי עור פרה, בשחור-לבן. באמצעו מוטבעת המלה “חי” (הבוקעת מן המשטח בשל גילוח שיער הפרה) כניגוד מצמרר לעור הפרה המתה. המתח בין חיים למוות הוא וקטור המטעין את התערוכה כולה: עפרה חזה ודנה אינטרנשיונל השרות ללא קול, פרוכת בית-הכנסת התלושה, יהודה קיסר הנדמה כבוכה ומוצג מחוץ ללובי – כל אחת מן העבודות משדרת שהיא אינה במקום שלה.

תערוכתו של גריידי מצליחה ליצור “קומה שנייה” לעבודות אמנות מזרחיות ידועות: בתי-הכנסת של אלי פטל, שטיח הנמר של יגאל ניזרי, הכתיבה המחוקה על הקירות של ז’וזף דדון, העבודה “בוכה בגשם” של שולה קשת. כמותם, גם גריידי מצליח ליצור איקונות של מזרחיות עכשווית המתחברות יחד לכדי יקום אונטולוגי מזרחי. בו בזמן שואלת התערוכה שאלות נוקבות: באילו אתרים מתרחשת האמנות? באילו אתרים היא מוצגת? ועבור אילו אתרים היא נרכשת? אף עבודה ממכלול הארטיפקטים של גריידי אינה עונה לתו התקן של הסלון הבורגני האשכנזי, המקום שבו מצויות רוב עבודות האמנות הישראליות, והתערוכה עצמה הלא היא במרחב ספי, לובי נעול. קרי, עוד לא בבית.

ליאור גריידי, מתוך התערוכה

***
התערוכה תינעל ב-25.12.14. אירוע הנעילה, ב-24.12.14, בשעה 20:00, יכלול שיח גלריה והקראת שירה בהשתתפות שלומי חתוכה.