"אני רוצה שתשאלו למה מה שאתם רואים נמצא שם"

"יש תהליך ברור ביחסים בין אוצר לאמנים: האמן יציע עבודה, והאוצר ידבר עם האמן ויחליט עם האמן, ולכל אחד יש תפקידים קלאסיים. החלטתי שאני חייב לשבור את הדברים האלה, כי זה כל-כך משעמם". שיחה עם שרון תובל.

שרון תובל, שלום. אתה חוקר של צילום, ואצרת תערוכה בבית הנסן*, "מעברים", כחלק מפרויקט הגמר לתואר שני בבצלאל, במגמת אוצרות. ספר איך הכל התחיל.

"התחלתי את המחקר שלי לפני שלוש שנים, בנושא המדיום בכלל והמדיום כחלל מעבר בפרט; איך אפשר לתפוס את המדיום כחלל, מה זה חלל ומה עובר בו. הייתי מאוד שטחי בשאלות שלי: אם אני כצופה מסתכל על ציור, האם עובר משהו ביני לבין הציור? האם זה שונה מלהתבונן בתצלום? ואם אני מסתכל על התצלום של הציור? ציור שטוח על נייר צילום – לפי אילו פרמטרים בוחנים אותו? התחלתי להיכנס אל תוך הפרמטרים שקבעתי, של צבע, אור, טקסטורה וקומפוזיציה, עד שחשבתי: מה קורה בינתיים בצד השני, של היצירה עצמה? העניין שלי התחיל פה. התחלתי מהפילוסופיה של התפיסה מהצד של הצופה, ועברתי לשאול מה מגיע אלי כצופה מהצד השני. עברתי לבחון את הצד של היצירה עצמה".

עבודה של רן סלוין מתוך התערוכה

פרט מעבודה של רן סלוין מתוך התערוכה

היצירה היא לא תוצר של שני הצדדים שלה?

"לא, היא תוצר של המפגש. בשנות ה-30, אחרי דושאן, בחנו את המדיום כחומר חיצוני ליצירה. אני מסתכל על המדיום עצמו. הראייה שלי היא פנימית ליצירה. בזה אני חושב שהבחינה שלי היא קצת אחרת, יותר מתאימה לימים שלנו".

אני מנסה להבין.

"אני בוחן איך היא, היצירה עצמה, חושבת על עצמה. אני לא חושב בשבילה. זה מה שהתערוכה ניסתה לעשות, להראות אם היצירה מסוגלת להמחיש באופן פלסטי בחלל את מה שהיא בעצמה מעבירה, מה שהיא בעצמה יוצרת".

איך תערוכה יכולה לחשוב על עצמה? לא חייבים את התיווך של הצופים כדי שדבר כזה יקרה?

"לא. רק את המחשבה האנושית. המחקר שלי מתבסס על התפיסה הקיומית של היידגר. הוא מביא כדוגמה את הגשר – חלל מעבר שמתקיים אך ורק אם המחשבה האנושית החליטה שנבנה את הצד השני של הגשר בצד הנהר. המחשבה יוצרת את התנאים לקיום של המבנה. בלעדיה, גם בית-הקפה שאנחנו יושבים בו לא היה קיים".

פרט מעבודה של רן סלוין, מתוך התערוכה

פרט מעבודה של רן סלוין, מתוך התערוכה

איזה גשר אתה מנסה לבנות, בין מה למה?

"בין המהות של היצירה לבין החלל החיצוני לה. הצופים בתערוכה היו חוקרים של הדבר הזה, בניתי להם שאלון, הם יותר חקרו מאשר צפו. מובן שהצפייה היא חלק מזה, אבל הם לא באו לראות תערוכה ולהגיד, איזה יופי. לפחות אני מקווה שלא. גם האמנים השתתפו בתערוכה, היצירות התקיימו בה. יש הבדלים. העבודות לא מוצגות. הן מתקיימות. אחרי התערוכה הן מפסיקות להתקיים".

זאת אומרת שאתה יוצר נקודה בזמן שמגדירה את עצמה.

"אני בונה חלל שהוא מקביל ל-Nonplace של מארק אוז'ה. הנון-פלייס זה חלל שהוא לא מקום. המקום אצל אוז'ה הוא מקום מבחינה היסטורית, יש לו זכרונות וזהות מתקופה מסוימת. לחלל אין היסטוריה או זיכרון. בתערוכה הזאת אני בניתי מקום שאין לו זכרונות. בגלל זה האתגר הגדול עם בית הנסן. יש לו זהות. לכל נון-פלייס יש מטרה. המטרה בקניון היא לרכוש. בשדה תעופה זה לטוס. ובתערוכה, זה לחקור".

למה אתה מצפה שאנשים יחקרו, או לאילו תוצאות אתה מצפה להגיע?

"מבחינתי יש מעט מאוד תערוכות מעמיקות בעשייה של היצירה עצמה. יש תערוכות שמדברות על האמן, על העולם שלו, על המבט שלו על העולם. גם המוזיאונים נהיו visitor oriented. אני חושב שזה האתגר. זאת תערוכה מאוד שונה, אתה לא רואה הרבה תערוכות כאלו בנוף פה בארץ".

בית הנסן נמצא בכל הקונטקסטים האמנותיים הנכונים, האמנים הם אמנים מוכרים, העבודות הן עבודות טובות כי הן הוגדרו ככה ויש עליהן קונסנזוס. איך התערוכה הזאת מאתגרת כתערוכה?

"אני לא כל-כך מבין את ההקשר בין אמנים טובים ומקום טוב לאתגר. אני לא מחתרתי, אני לא אמרתי שהתערוכה שלי היא אנדרגראונד או שהיא באה לשבור מוסכמות. היא פשוט מטפלת בנושא שהוא מאוד עמוק בתוך העשייה האמנותית. מהבחינה הזאת היא כן יותר מתקדמת. אני לא בטוח שגלריות מסחריות ומוזיאונים יעזו לעשות תערוכה שיותר מתקדמת במחקר על אודות עצמה. כשאמרת אנשים טובים ועבודות טובות, פתאום כביכול הניגוד של זה הוא אנדרגראונד".

עבודה של עלמה שניאור, מתוך התערוכה

עבודה של עלמה שניאור, מתוך התערוכה

מה הדקויות פה שעובדות אחרת?

"לא היתה אפילו יצירה אחת שתלויה על קיר. יש פה בחירות שעם הזמן ניסיתי לנתח. כשמדברים על חללים ועל חללי מעבר, ועל נושא שהוא יותר מטא-נושא, העשייה האמנותית עצמה נהיית וירטואלית. אני עדיין לא ניתחתי למה, אבל זה מה שקורה, כמעט כל התערוכה היתה בנויה על הקרנות. 95% מהתערוכה הזאת היא אוויר. זה מאוד מעניין".

איך הרעיון של התערוכה משפיע על החומר? אולי כשאתה חושב באופן מסוים גם התוצר משתנה בהתאם.

"מעניין לנסות לנתח ולבדוק למה דווקא האור מככב בתערוכה. לאור אין נפח. כשאני מדבר על מדיום בתערוכה הכוונה היא לא לציור או פיסול, הכוונה היא לאור. אני מדבר על צבע, התדר של קול, אני הולך שלב קדימה ומדבר על סוג של גנטיקה של מדיום. ממה הוא מורכב. אני חוזר לבסיס".

עבדת עם האמנים על התערוכה במשך שנה.

"האמנים הם התהליך. צריך להבין את התערוכה כתוצר סופי של תהליך, שהוא היה הדבר החשוב. התערוכה היא חלון שאני פותח למבקרים ולעולם האמנות, שיכלו להציץ למחקר שלי, חלון קצת יקר, הייתי אומר. אפשר להציץ במחקר והופ אני סוגר וכולם יכולים להמשיך הלאה".

איך זה היה?

"יש תהליך ברור ביחסים בין אוצר לאמנים. האמן יציע עבודה, והאוצר ידבר עם האמן ויחליט עם האמן, ולכל אחד יש תפקידים קלאסיים. כשהתחלתי לעסוק באוצרות החלטתי שאני חייב לשבור את הדברים האלה, כי זה כל-כך משעמם. כשאתה עושה תהליך עם אמנים, אז בשבוע של ההקמה אתה כבר לא צריך להיות שם. הם היו חלק בכל התהליך, כל אחד יודע מה הוא עומד לעשות ואיך זה ביחס לעבודות האחרות, הכל שקוף".

אין ערך לתפקידים המסורתיים? הם לא נכונים לתהליך שתיארת?

"יש, ועובדה שכשתהליך כזה מתחיל, יש עמדות מאוד ברורות והן העמדות הקלאסיות. זה מתחיל משם, אבל אחר-כך אני פותח את זה לגמרי. אתה חייב להתחיל מבסיס שקיים. אני לא יכול לשנות את העולם כולו, אני כן פעיל בנושא ועושה אלטרנטיבה, ואני לא מאמין שאני ממסדי".

פרט מעבודה של אורלי הומל, מתוך התערוכה

פרט מעבודה של אורלי הומל, מתוך התערוכה

אתה עובד עם הנסן, זה לא ממסדי?

"הנסן זה כלי שאני משתמש בו בסופו של דבר לצרכים המאוד אנוכיים שלי ולביטוי שלי ולעשייה שלי. הנסן, תכלס, הוא המדיום שלי. בהקשר הזה של יחסי הכוח, מה שאהבתי אצל ארתור דנטו, מבקר אמנות חשוב שנפטר בשנה שעברה, זה החלוקה שלו של עולם האמנות לשדות אמנות. השדה הראשון הוא הקונטיינר – חללי תצוגה, מוזיאונים וגלריות. השדה השני הוא בעלי המקצוע – המנהלים, בעלי גלריות ומוזיאונים. האמן הוא בעצם הניוקלוס, הגרעין, בלי האמן אין עולם אמנות. זה מה שאני מנסה להנחיל, אני תמיד חושב קודם על האמן. זה מעניין כי לאמן, בוודאי לאמן מתחיל, אין המודעות הזאת שהוא הגרעין ושיש לו הכוח".

איך אתה מסכם את התערוכה? מה רצית שיקרה, איזה תהליך עבר בתערוכה עצמה?

"רציתי להפגיש בין המבקרים לבין היצירות, רציתי שישאלו שאלות ויחקרו וינסו להבין. שייכנסו לחלל עם ההקרנה הענקית של אדם שר 'אין דה גאפ', שינסו להבין מה זה הצבע, מה זה האור הזה ומה קורה שם. שיראו בווידיאו דברים שמתכתבים עם ג'יימס טורל שמוצג במוזיאון ישראל. שיראו שהעבודה עוברת מהמופשט לקונקרטי, מה קורה בין המופשט לדימוי בחדר של רן סלוין, שכולו מיצב וידיאו, חלל עם סאונד שמרגיש בעולם אחר. אני עדיין רוצה שישאלו למה הכנסתי עבודות שהן כמו סרט מדע בדיוני. אני רוצה שתשאלו למה מה שאתם רואים נמצא שם".

פרט מעבודה של מישל פלטניק, מתוך התערוכה

פרט מעבודה של מישל פלטניק, מתוך התערוכה

* ערב רב פועל במשרד בבית הנסן. התערוכה שאצר תובל הוצגה במסגרת לימודיו בתוכנית לתואר שני בתיאוריה ומדיניות של האמנויות בבצלאל הפועלת גם היא בבניין.

5 תגובות על "אני רוצה שתשאלו למה מה שאתם רואים נמצא שם"

    אולי הגיע הזמן להניח לנו לצופים, להסביר לנו כל הזמן… אולי נשתוק שנה , שנתיים ונחזור לראות מה קורה עם התואר הראשון והשני בתיאוריה ומדיניות של האמנויות שכמו שכתוב, פועלת בבניין.

    לא רוצים לשאול למה מה שאנחנו רואים נמצא שם.
    באנו ראינו וברחנו
    היה נחמד ויפה
    אך רצינו גם קפה

    מאוד מענין בהקשרים של ציונות אשכנז'ת בורגנית תרבות שנותנת את הקרדיט
    והכבוד והערכה ליצירתיות [האמנותית ?]של המתווך….המארגן………..

    דרוקס, אתה חסר

    נהניתי לקרוא את הראיון. מעניין תמיד ללמוד מה עומד בבסיס הבחירות של האוצרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.