גל וולינץ מקלל בלב

הסוביניריות אולי מייצגת טעם רע, אבל כאן היא חפה מלעג וטעונה בהקשר קווירי. הלבבות מיוצרים בהזמנה אישית. ״קיצור הדרך״ בין האמן ללקוח מערער את המנגנון הגלריסטי ויוצר קרבה וכנות. אלינה יקירביץ׳ על עבודותיו של גל וולינץ.

ראיונות רבים עם גל וולינץ התפרסמו בארץ ובעולם, אבל טרם נכתב עליו מאמר ביקורת. הדבר מעיד ככל הנראה על הבלבול והמחלוקת שהוא מעורר, הן באישיותו והן בפועלו בשדה האמנות. ובאמת, וולינץ מייצג קוד חדש להצלחתו של אמן צעיר. בנתיבי הפעולה השונים שהוא בוחר, הוא מאיר את הזירה העכשווית של עולם האמנות מזווית מובהקת, בזמן שרבים אחרים מגששים באפלה.

מאז שסיים את לימודיו במדרשה ב-2011, וולינץ לא מפסיק ליצור ולהציג. וולינץ, בן 32, גדל בגני-תקווה ומתגורר בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב. שום דבר בביוגרפיה שלו לא בישר הצלחה אמנותית. איש לא עסק באמנות בביתו, ובנעוריו חלם על עתיד במוזיקה. בהמשך פנה לגרפיקה. הציור והרישום שפגש באופן מעמיק בלימודיו הלהיבו אותו, וכך הגיע למדרשה. שם התבלט באופיו העצמאי, בסירובו לעבוד לפי תרגילים ובגיוון שבעבודותיו.

ואכן, גם היום ניכר הגיוון בפעילותו. כל עבודה של וולינץ מטפלת בנושא שונה מקודמתה ובטכניקה חדשה. מעבודתו המוקדמת "נועל'ה" (2008), שבה דיבב וידיאו רדי-מייד שנלקח משידור הלווייתו של יצחק רבין בערוץ 2, עבר לצילום קטעי וידיאו שדומים יותר לפורנו ביתי הומוסקסואלי (My Girls, 2011), סנאף התעללות בבעלי-חיים (My First Draft, 2008), שימוש ברדי-מייד מסרטים וקליפים (Hi Brit, 2014 ו-Love U Brit), וכעת – פיסול.

גל וולינץ - ״הלוואי שתמות״, סדרת לבבות עשויים מפימו, טושים, אקריליק, חרוזים ״רדי מייד״ ולכה, 2014

גל וולינץ – ״הלוואי שתמות״, סדרת לבבות עשויים מפימו, טושים, אקריליק, חרוזים ״רדי מייד״ ולכה, 2014

קומץ חריפות עם קללה אופציונלית

כחלק מאותו עיקרון של חילוף טכניקות, לא מפתיע שהמדיום הנוכחי אינו וידיאו. בתערוכה "מכחול האש" (גלריית משכן, חולון) מוצגות כעת לבבות הפימו של וולינץ. גודל הלבבות נע בין 5×7 ס"מ ל-10×15 ס"מ. מהתקרה קשור סרט שעליו מושחלים חרוזים מבריקים מפלסטיק, ומלמטה נמשך סרט שמחבר פעמונים קטנים מבריקים באותם צבעים ורדרדים, סגולים, כחלחלים כמו צבעי הלבבות עצמם. צדו האחורי של הלב, אגב, שחור, ועליו חרוטה באותיות קטנות חתימתו של האמן, חושפת שוב את צבעו הרך של הפימו. הפיסול הוא קרפטי, פשוט, נוח לתלייה, זול מאוד לאמן וזול יחסית לקונה. כאן נבנים יחסים כלכליים חדשים בין השניים. בדרך אל המכירה הגלריה כמעט נמחקת, ומסתמנת נוסחה חריגה ורעננה של דמות האמן.

הלבבות מפוסלים בעדינות, בדיוק אופייני, ורק במקומות מסוימים מופיעים סימנים המרמזים על טביעת אצבע. האסתטיקה מתקתקה וקיטשית. בחומר ובטכניקה הסוביניריים אין מיומנות שמתעלה על יכולתו המוטורית והכלכלית של אדם ממוצע. בעבודות אלה אין יומרה, אלא הומור ושעשוע, הן בעלות קונטקסט קווירי או נשי, בין אם רומנטי ובין אם אפלטוני. הסוביניריות אולי מייצגת טעם רע, אבל כאן היא חפה מלעג. צורתו של הלב שחוקה ביותר, מהסוג המצוי על מחברות, שולחנות ושאר חפצים ששייכים לילדים וגם למבוגרים ונותרה בהם תמימות ואינפנטיליות. וולינץ קורץ לאינפנטיליות זו כשהוא מוסיף לה קומץ חריפות עם קללה אופציונלית, תוכן אחר המשסע בתמימות וברוך ומשתרבב לתוכם באותיות עגלגלות.

הלבבות שיצר וולינץ מיוצרים בהזמנה אישית. הלקוח צריך לבחור איזו קללה תופיע על הלב שיקבל. עבודה זו מעלה עניין עקרוני – את היחסים בין האמן לקהל ולשוק. האמן מזמין התערבות של הקהל, ונדמה שהאמנות "תפורה למידות הלקוח". בצורה זו וולינץ חושף את מגנון ההסוואה של התצוגה בגלריה: אמן הרוצה להציג בחלל התצוגה אמור לקלוע לטעם הקהל. הקשר הישיר שהוא יוצר עם ה"לקוח" מציע לא רק קיצור דרך, אלא גם מידה רבה של כנות.

בתקופה דקדנטית כשלנו, שבה האמנות חייבת למסחר את עצמה ולהמציא שלל טריקים זולים כדי למשוך קהל (ראו כאן למשל), נמנה וולינץ עם אלה שוויתרו על העלאת מקומם בגלריה על נס ומצאו דרך חלופית. הוא אינו עומד לרשות הגלריה; אולי רק לרשות הרשת שאליה הוא מעלה את העבודות מיד בסיום תהליך העבודה. זהו אופן פעולה חדש שהולך ורווח – ראשית מתפרסמים ברשת, אפילו באופן ויראלי, ואחר-כך, אם הגלריות והמוזיאונים מתעניינים, מה טוב. ואם לא יתעניינו, אין דבר. הווידיאו זוכה לקהל בכל מקרה. כמו כן, לאיש אין בעלות על מעמד הקרנת הבכורה.

גל וולינץ - ״הלוואי שתמות״, סדרת לבבות עשויים מפימו, טושים, אקריליק, חרוזים ״רדי מייד״ ולכה, 2014

גל וולינץ – ״הלוואי שתמות״, סדרת לבבות עשויים מפימו, טושים, אקריליק, חרוזים ״רדי מייד״ ולכה, 2014

מחוות מעריץ, לא עבודת אמנות

גם הווידיאו "Hi Brit" פורסם לראשונה ביוטיוב, ובעקבותיו הפך וולינץ לידוען בקרב מעריציה של הזמרת בריטני ספירס. הוא השתמש בקליפ המלא של ספירס "Work B**ch", כשהוא משתיל את עצמו במקומה על המסך, מבצע את תנועות הריקוד והשפתיים שלה, כשהיא אינה מופיעה בו כלל. וולינץ מצולם בביתו בתלבושות שונות בהתאם לתלבושותיה של הזמרת, כולל אביזרים שמופיעים בקליפ. שאר הקליפ נשאר כפי שהוא. יש לציין שבבלוגים ועיתונים רבים בעולם התפרסם הווידיאו כמחוות מעריץ, ולא כעבודת אמנות.

כיוון שוולינץ מחקה את תנועותיה של ספירס בדיוק רב וגם שאר האלמנטים בהופעתו נבחרו בקפידה, הווידיאו אינו עוסק בפערים שבינו לכוכבת במה שקשור לקצב, למקצוענות וכו'. גם אם עולה הנושא של התחקות אחרי דיווה ופנטזיה של להיות היא עצמה – ברור שזה אינו הנושא. ממדי גופו של וולינץ מבטיחים פרשנות שונה לחלוטין למלים בשיר המקורי, שכביכול מעודד התעמלות גופנית מוגזמת ושאפתנית תוך כדי השפלת המאזין באשר הוא והבטחות של עושר וחיי הוללות במקרה שיהפוך לאלוף בתחום פיתוח הגוף לפי סטנדרטים אופנתיים.

במלים אחרות וולינץ, המתייצב מול אחת הרעות החולות בעולם המערבי, זו שגורמת למקרי מוות רבים ונזק נפשי ופיזי, משיב בדרכו על התביעה להיות חטוב, וכמובן כתוצאה מכך מוצלח בכל קנה-מידה המקובל בחברה האמריקאית. בנראות שלו חושף וולינץ את המסר האבסורדי והנלוז, אך לא בדרמטיות אלא בהומור, ואולי, ניתן לומר, גם בסלחנות. הבחירה בבריטני ספירס, בשונה ממאמנת כושר שיכולה להתבטא באופן דומה, אינה סתמית. ספירס בעצמה מייצגת את מחיר התובענות המערבית, את המעבר המכאיב והמביך מכוכבת נערצת לדמות חיוורת, חולנית ונלעגת. מילדותה המוקדמת היא יועדה על-ידי הוריה להצלחה רבת היקף, וגם היום היא מלווה תמיד ביועצים ומפיקים, נטולת זהות אינדיווידואלית.

מעניין לצפות בשני הקליפים במקביל – בזה המקורי ובזה הערוך. נדמה שוולינץ מלא חיים וחן לעומת ספירס המוכנית, שתנועותיה כבדות ופניה חתומות. אולי מכאן עולה דווקא צד מסורתי משהו בעבודה: בדומה לאמנים רבים שהתעסקו בגוף ובדימוי הגוף, וולינץ מוצא בעולם האמנות מקום למה שנחשב פסול, דוחה ומוזר בחברה. לבושו החושפני, נסיונו להחליף דמות המייצגת סטנדרט של אשה מערבית וכוכבת פופ, הרגעים שבהם הוא משחק מלכת סאדו – כל אלה מתנגשים עם הוויזואליות החלקלקה והערוכה למשעי של הקליפ המקורי. הקליפ הפופי מאיר אותן חריגות מהנורמה מפני שהוא הייצוג שלה. ואולם באחד השוטים, כשוולינץ יושב מול המראה שממנה משתקפת ספירס, היא הייצוג, הבבואה, רדוקציה של המציאות. גם השתרבבות חלקי האינטרייר הביתי של וולינץ, כגון תריסים ישראליים ומקרר, מזכירה שוב כמה מפוברקת הסביבה שבה כאילו צולם הקליפ.

מתנער מביקורת כבדת ראש

וולינץ ציין בראיונות רבים שהווידיאו "Hi Brit" תוכנן בשאיפה להפוך לוויראלי. כשמתחקים אחר קליפים דוגמת "גנגם סטייל", המכנה המשותף הנמוך ביותר הופך להיות תו התקן. אמן שפועל כך לא יכול להציב בינו לבין הקהל צעיף מדומיין המסמן שוני כלשהו בינו לבינם. הוא לא יכול לדבר מעל לראשו של ההמון – הוא חלק ממנו, חלק מתופעת הוויראליות, חלק מהעלאת סף הגירוי עבור 15 שניות של תהילה. יש שיאמרו שוולינץ מסתכן באובדן הסטטוס שלו כאמן. ומנגד, הוא זוכה לפופולריות רבה וחשיפה חסרת תקדים (נכון לעכשיו "Hi Brit" זכה ליותר מ-2,364,007 צפיות ביוטיוב והתפרסם גם באתר הרשמי של בריטני ספירס).

סרטי הווידיאו מתמקדים בתוכן ולא בצורה – הצילום מדויק אך ביתי, ללא תאורה מקצועית, שורד בהקרנת HD ובלעדיה, והעריכה גם היא מוקפדת וללא תחכום – די במה שדרוש. כך גם הלבבות, שאינם מזמינים מקום ספציפי ובודאי לא מרכזי בבית או בגלריה. וולינץ נמצא מחוץ לבועה של סצינת האמנות, ולסירוגין עוטף את עבודותיו בבועה השומרת עליהן מהצורך בחלל סטרילי או בשקט נפשי או מחשבתי. סרטי הווידיאו מותאמים לממשק היוטיוב. באופן אישי, את הווידיאו "Hi Brit" ראיתי לראשונה בזמן נסיעה באוטובוס, וקשה לי לדמיין שהחוויה בחלל המוזיאלי תהיה שונה באופן עקרוני.

ייתכן שזו הסיבה שרבים אינם רואים בעין יפה את הכיוון הפופי, הקיטשי והקליל של וולינץ, שגם חושף צריכת תרבות פופ וטראש. בקלילותו ובהומור העצמי שלו וולינץ כאילו מתנער מביקורת כבדת ראש. ההיצמדות ללהיט או לתעלול חדש בכל פעם מבטיחה אולי תשומת לב מסוימת, אבל בפירוש מרדדת את המחשבה שיכולה להתעורר בעקבות הצפייה. לעתים מרווח הזמן שבין ההתבוננות הראשונית עד לרגע שבו העבודה ממצה את עצמה הוא מזערי. הצלחת עבודותיו קשורה בגימיקיות שבהן.

ניטשה כתב על ההולך על החבל כמטפורה למעבר ולשקיעה, ולא נראה שהשקיעה היא תמיד סימן מבשר רעות. פועלו של וולינץ הוא כמו הליכה על החבל הדק שבין אמנות גבוהה לשעשועים. ואכן, רבים אינם נותרים אדישים לעבודותיו, בין אם הם מביעים הסתייגות ובין אם אהדה. יחד עם זה, קשה להתווכח עם ההומור והחן שבעבודותיו, ואלו אינן תכונות שניתן להמעיט בערכן.

***

עבודות הפימו של וולינץ מוצגות בתערוכה "מכחול האש" בגלריית משכן לאמנות ע״ש מאירוב, חולון

3 תגובות על גל וולינץ מקלל בלב

    מה חדש כאן? למה הדברים כתובים כאילו מדובר בפריצות דרך?
    זה ש"טרם נכתב עליו מאמר ביקורת." לא קשור כנראה ל"בלבול והמחלוקת שהוא מעורר, הן באישיותו והן בפועלו בשדה האמנות", בגלל שפועלו בשדה האמנות די שקוף. אמנם יש לו הצלחה ויראלית אחת אבל היא לא בשדה האמנות…
    בלי לפסול את העבודות שלו או שום דבר בכיוון, קצת סתמי ובטח לא לטובתו לעשות כאילו מדובר במשהו גדול ומורכב ממה שזה.

    זה אידיוטי, מתייחסים אליו כפרוץ דרך ופרובוקטיבי, כשבעצם הוא באופן מובהק מושפע מדיווין ומהמסרים שלה, אין פה מקום לספק שהמדינה הקטנה והטיפשית שלנו היא מגרש משחקים לאנשים שיותר מעודכנים, כמו וולניץ למשל, שאין בו הרבה מקוריות רק קצת סגנון אישי והרבה הרבה הרבה השפעה ממסרים ופרובוקציות שלא הגיעו לחופי ישראל

    שי ואא מראות, מצחיק כמה ברצינות אתם לוקחים את הגיבוב המילולי הזה.
    קצת צחוקים
    נ.ב הכאילו פלורליזם, פוגע ב'ערב רב' . לא צריך לחשוש מסלקציה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת