נורית ירדן מציגה בבית-האמנים בתל-אביב את “קלנדיה”, תערוכה שאוצרת ד”ר קציעה עלון (נעילה: 14 ביוני 2014). התערוכה, המורכבת משלושה גופי עבודה שצולמו במחסום קלנדיה, עוסקת במאמץ ההישרדות של הפלסטינים, ילדים ומבוגרים, בתנאים של תנועה מוגבלת ואפיק פרנסה סתום. תצלומיה של ירדן כמו תרים אחר סימני שפיות אנושית במציאות בלתי נסבלת.

נורית ירדן – גלויות מקלנדיה, 2009-2012
גוף העבודות המרכזי מוצג בחלל גדול וכולל תצלומים של סביבת המחסום: שלטי פרסומת ענקיים המופיעים כנטע זר במתאר העירוני, זבל שפוך, דוכני מכירת אוכל על כביש חשוף וטורי מכוניות. שלא כמו ברבים מהתצלומים מהשטחים, מתצלומיה של ירדן נעדרים דמויות של חיילים לחלוטין. למעט ילד על רקע ציור גרפיטי של מרואן ברגותי על חומת ההפרדה ומוכר שיפודים בדוכן מאולתר, על הקיום האנושי בסביבה מעידים בעיקר אלמנטים לכאורה-פמיליאריים כשמשייה, עפיפון ודוכני מזון. שני גופי עבודה אחרים המוצגים בחלל צמוד מרחיבים ומעמיקים את הדיון האתי והאסתטי של ירדן, תוך הצגת זוויות ראייה שונות של אותו מרחב.
גוף העבודות השני הוא סדרת גלויות שהוצגה בעבר בגלריה D&A כחלק מתערוכה קבוצתית. בסדרה זו הטמיעה ירדן תצלומים מקלנדיה בפורמט פיקטיבי של גלויה, והציבה אותם מול גלויות מאירופה. ההחלה של אסתטיקה מוסכמת כפי שהיא מנוסחת בגלויות של נוף אירופי על מראות מקלנדיה מדגישה באופן אירוני את הפער בין הפנטסיה שמעוררת הגלויה לבין המציאות.
החיבור בין המרחב האירופי למרחב של קלנדיה מעלה שאלות על המניעים לעיצובו של המרחב ועל הכוחות הפועלים ליישומם. ירדן משרטטת קו דמיוני בין השאיפה לחיים אידיליים למציאות שונה בתכלית. הפער בין רצוי למצוי הוא גיאוגרפי וצורני, אבל הוא גם תבנית רגשית משותפת לבני-אדם באשר הם.

נורית ירדן – קלנדיה 03, צילום, 2009-2012
בגוף העבודות השלישי מארחת ירדן תצלומים של ילדים שעובדים בסביבת המחסום, שצילמה האקטיביסטית תמר פליישמן. פליישמן חברה בצוות היוצא באופן קבוע למחסום קלנדיה, שאליו הצטרפה ירדן במשך ארבע שנים. פליישמן מצלמת את הילדים העובדים ומעניקה להם את התצלומים במתנה. בניגוד לנוף והמרחב שמתארים התצלומים של ירדן, צילומיה של פליישמן מתמקדים בדמות מקרוב ומציגים דיוקנאות של נערים פלסטינים שמוצאים את פרנסתם במכירת מוצרי מזון וניקיון, וניכר בהם הקשר החם בין הצלמת למצולמים. הבחירה של ירדן לארח את תצלומי הילדים נוגעת באופן מודע במורכבותו של המדיום התיעודי, שמחד חושף עוולות ומאידך “משתמש” במתועד.
רבים סבורים שעל אמנות פוליטית חלה חובת הוכחה “בשטח”. בשיתוף התצלומים של פליישמן, שמצלמת במיוחד עבור הילדים שמקבלים עותק בכל שבוע, מצביעה ירדן על נקודת מפנה מעשית שהופכת את הילדים מניצבים שקופים לבני-אדם. בתנאים הישרדותיים, סביר שיש דברים רבים שהם זקוקים להם לפני צילום. אבל ערכן של התמונות נובע מההכרה שהן מעניקות לנערים בכך שיש מישהו אחר שעבורו הם בני-אדם ככל אדם אחר: חשובים מספיק כדי שיסתכלו עליהם, יראו מה הם עושים, וייתנו להם מתנה.

תמר פליישמן – איברהים, יונס, 2009-2012
נורית ירדן – קלנדיה
בית האמנים ע״ש זריצקי, ת״א
נעילה: 14.6.14




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

[…] פורסם בעיצוב גרפי נורמלי בערב רב […]
היבטים של פמיליריות | TTWISI
| |