הבקבוק השבור של "זגורי אימפריה"

האם סדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה" משחררת את השד העדתי מן הבקבוק? ואם כן, האם את השד האמיתי? ושל מי הבקבוק הזה לעזאזל? רחל גץ-סלומון והני זובידה מציעים תשובות.

האופציה האפרורית של האשכנזיות | רחל גץ-סלומון

בפרק הראשון של סדרת התוכניות "הפנים האמיתיות של השד העדתי" משוחח יוצר הסדרה אמנון לוי עם פרופ' יהודה שנהב. השניים יושבים בבית-קפה בשינקין ומשוחחים על השד העדתי. שנהב ממליץ לאמנון לוי, המעוניין לרדת לעומקו של הבקבוק ולברר את מקורות השד, שייצא מתל-אביב. "לך לפריפריה", הוא אומר ללוי הנדהם. "צריך לראות את המזרחיות במקום שבו היא לא נחסמת, שבו היא לא מסורסת, שבו אנחנו לא מסרסים את עצמנו". "אנחנו מזרחים מסורסים?", שואל לוי. "כן", עונה שנהב, "יש בשנינו אלמנטים של השתכנזות. עם כל הכבוד לי או לך, אתה לא יכול לשבת בבית-קפה בשינקין ולהגיד שאתה יודע מה זה מזרחיות, למרות שאתה מזרחי. תן להם לדבר".

הסדרה "זגורי אימפריה" מעוררת מבקרים, צופים, פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה מזרחים לדיון על ייצוג המזרחים בסדרה. הציפייה מן היוצרים – לייצג סוף-סוף בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים דמות מזרחית "אחרת", שאינה סטריאוטיפית, שיש לה תואר שני או שלישי, המדברת בנעימות ושילדיה מתחנכים בבתי-ספר טובים ואינם גונבים או מקללים בלי הרף, שנשואה לאשכנזי/יה ושאינה מאמינה בעין-הרע – היא ציפייה מסרסת. כפי שאומר שנהב, בפריפריה, באותם מקומות שכוחי-אל שאליהם נשלחו המזרחים בעל-כורחם, המזרחיות התפתחה ללא אותם חסמים מסרסים המתקיימים במרכזה של החברה הישראלית. צורת החיים המזרחית – שפה, תרבות והלך חברתי – הוכחדה באופן משמעותי ובהיקף גדול יותר אצל יהודים יוצאי ארצות ערב שהגיעו למרכז הארץ. הם נאלצו לטשטש את עקבות ערביותם ולסרס את המזרחיות שלהם כדי להתקבל אל הסביבה האשכנזית-מערבית, שיצרה ויוצרת עד היום דה-ערביזציה. לעומתם, המזרחים שנשלחו לפריפריות השונות הצליחו במידה מרובה, חרף כוויותיו הכואבות של כור-ההיתוך, לשמר סממנים של שפה, תרבות וצורת חיים קרובה יותר למקור.

מאור זגורי, יוצר הסדרה, יוצא אל המרחב שהמזרחיות בו אינה מסורסת, אל הפריפריה. את המקום שבו גדל בעצמו וחלק מהקאסט המזרחי המכובד שלו מגיע ממנו (נינט מקריית-גת) הוא בוחר להנכיח בלב הפריים-טיים הישראלי. אין ספק שהייצוגים בסדרה משחקים עם הסטריאוטיפים המזרחיים בעוצמה רבה, אך המשחק בועט בבטן, מאתגר ומפתיע.

"זגורי אימפריה", כמו במלחמה, מבצעת מהלך כוחני. במובן הטוב של המלה. היא מציגה את כל הפחדים, הדמיונות וההגזמות ביחס למזרחים. בד בבד גולשים פנימה אל מעמקי הבטן הרכה שלנו הפתעות, תובנות, הרהורים. אורלי לובין מציעה בהקשר הפמיניסטי העצמה של סטריאוטיפים כדרך ליצירת מוקד כוח כנגד דיכוי, וזה בדיוק מה שקורה כאן, על המסך, ובאיכות גבוהה.

black is beautiful, אומרת לנו הסדרה, לפנים. הפתעה, ביקורת והתנגדות, הבנה, קבלה והזדהות הן רק חלק קטן ממנעד התחושות העולות במהלך הצפייה ככל שהסדרה מתקדמת. המזרחיות המועצמת, המתפרצת, הלא-מרוסנת, הניבטת אלינו אינה עוד ואריאציה של ייצוג המזרחי הנחות, הפרימיטיבי והמפגר, המוצג דרך כלל בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים. המזרחיות הזאת היא מוקד של כוח. היא אינה מנוסחת אל מול הייצוג האשכנזי (למרות המיונז ושלל פרצופיה); למעשה היא אינה מנוסחת כלל. מרגע שגיבור הסדרה, אביאל, המשתכנז של המשפחה, חוזר הביתה – הוא חוזר אוטומטית לערך המוחלט שלו. המסכות הלבנות נושרות ממנו כמעט באחת, ולא נראה שהוא מצר על כך. האשכנזיות הופכת לאופציה האפרורית יותר. חומרי החיים המזרחיים חיים יותר, מאתגרים יותר, מאפשרים יותר ומרחיבים את ספקטרום הזהויות.

בסדרה משחקות דמויות שמשחקות דמויות. הפרפורמנס, הבחירה בזהות מסוימת והמבט הביצועי מכוננים את כלל הדמויות בסדרה. נדמה כי כל דמות יכולה בכל רגע נתון להיות אחרת לגמרי – שוגה, למשל, יכולה להיות דמות אינפנטילית המאוהבת בשחקן הודי, ובאותה נשימה היא מחפשת תימה לשיר או הוזה מהלך מבריק ומתחכם כדי להיחלץ מקושי. הדמויות כולן "מופיעות" כל הזמן, מבצעות על בימת המשפחה מופעים מודעים, משחקי זהויות.

הבחירה בפרפורמנס, במונחיה של באטלר, כדרך קיומית לעניין הזהות, מערערת את מהות הזהות כולה. היא חושפת את מערומי החברה שהכתיבה את הדיכוטומיה הברורה של המוצא ואת הניגוד הבינארי בין מזרח למערב, שחור ולבן. המהות ה"אמיתית" מתגלה כמותנית בשיח, ועל כן מעורערת. הבחירה בזהות לביצוע, בחיקוי הצורה, היא ראיה לערעור המהות-זהות הקודמת להתחפשות. התחפושת חושפת את הסובייקט ה"אמיתי" כמעורער אף הוא, שהרי בדיוק כפי שהייצוג "מזרחי" מתקף שיח מבנה-ייצוגים, כך גם ה"אשכנזי" הוא ייצוג שמקורו בשיח. אם כשמתקרבים מגלים שהשחור אינו שחור כלל, אלא ערבוב של המון צבעים, אז ללבן אין אחיזה ממשית בלובן שלו, שכן רק אל מול השחור מתכונן הלבן.

רחל גץ-סלומון היא אמנית, מבקרת ומרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאלzaguri

למה מה? זה מי שאתם! | הני זובידה

כן, ראיתי. למה? כי זה התחיל בוויכוח עם הסטודנטים שלי והתגלגל ממש כפי שכבר כתבתי בטור דעה ב"הארץ", ועבר לצפייה בכל הפרקים עד כה. שאלו אותי איך זה, הצפייה בסדרה "זגורי אימפריה". עניתי שאני חש חדווה וחרדה רבה בעת ובעונה אחת. שאלו אותי מדוע. ובכן, רחל כתבה זאת טוב ממני, כי ככה מציגים אותנו, רק אותנו, המזרחים – לנו אין דמות עגולה, אין דמות מורכבת, יש לנו דמות שטוחה שהיא צעקנית וולגרית וחסרת פשרות. הדמות שלנו היא הוליסטית. אין בה עכבות. אם אוהבת, אז עד הסוף, אם שונאת, אז עד הסוף. והיא בעיקר יאללה בצעקות.

כשאני יושב ומביט אני נזכר במאמרים של פרנץ פנון, הפילוסוף ההוא ממרטיניק, שדיבר על תפיסת השחור בחברה לבנה, הפרא, המפחיד, המאיים. פנון התמקד בתפיסה המאיימת של מיניותו של הגבר השחור וחג סביב שאלת הדימוי. איך חשבו שאם אתה שחור אתה מכונה? מהי הסיבה?

נכון, אני לא פנון, והמזרחים אינם "שחורים" באמת, אבל הבה ננסה למצוא את ההקבלות. בואו נביט בעולם התוכן התקשורתי, בעיקר הטלוויזיוני. מה נשתנה מימי "סאלח שבתי" ועד לימי "זגורי אימפריה"? לדידי, כלום. השיח המזרחי כולו עומד במקום, וגם לאחר הדוקטורט של אלה שוחט בדבר דימויי המזרחי בקולנוע הישראלי והספר המבריק שבא בעקבותיו, לא נעשה תיקון. המזרחי/ת עדיין נתפסים כ"ערס" וכ"פרֵחה". הם עילגים, צעקנים, שקרנים, מרובי ילדים ועוד כהנה וכהנה משלל הסטריאוטיפים שניתן לחשוב עליהם.

הדימוי עובר גם לעולם השירה הישראלי, וכאן העיסוק בעניין הוא מגוון, החל ממואיז בן-הרוש, עבור בסמי שלום שטרית וכלה ברועי חסן, שבשירו "מדינת אשכנז" נותן דרור לכל אותם מסגורים וסטריאוטיפיזציה שנעשים למזרחים בתקשורת הישראלית, ולהלן כמה מהם:

"…בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל
חָרִיף וּבַיִת חָם
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה
אֲנִי חַפְלָה
אֲנִי כָּבוֹד
אֲנִי עַצְלָן
אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם
כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן
אֲנִי הַהֶרֶס
הַחֻרְבָּן
הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן
הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה
בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט
אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים
וּקְמֵעוֹת
אֲנִי עַרְס
אֲנִי יָאלְלָה
כַּפַּיִם
וּמוּסִיקָה זוֹלָה
תַּת תַּרְבּוּת
תַּת רָמָה…"

אז מה, אנחנו רק מופלטה? אני רק "שדים מזוינים"? אם לא, אז מה קורה כאן? ובכן, לדידי זה די ברור: יש כאן הגמוניה, להגמוניה מתאים שהדברים נראים בצורה מסוימת, ללא יכולת לגוון, ושם, בתוך אותה מסגרת, מתאים לה שהמזרחים ייתפסו באופן הנבער שבו הם מוצגים בתקשורת. אבל הרי לא ניתן להגיד את זה, אז כאן נכנסות להן התיאוריות הניאו-ליברליות שכולנו כה "אוהבים", ואז עולה הטיעון השחוק: זה "מוכר", לזה יש "רייטינג". רייטינג, אתם מבינים? אותה מלה שמוציאה אותי מדעתי בכל פעם שאני שומע אותה, כי אנחנו צריכים לעשות רק מה שמביא רייטינג, כאילו יש מנגנון שמוליד רייטינג, וככל שהמזרחי יותר נבער ויותר חסר דעת, ככה הוא מביא יותר רייטינג. ואם ככה זה, אז למה שלא נמכור? כי הרי אנחנו לא באמת מתעניינים בייצוג המציאות, הלא כך?

ובכן, למען האמת הם לא מייצגים מציאות, הם מבנים אותה. הם דואגים שבראש של כולנו יעמדו סטים של דימויים מאוד ברורים של איך צריכה להיראות המציאות, מיהו עבריין, מיהו רופא, מהו יפה ומהו מכוער – ותאמינו לי שהמזרחי לא יוצא טוב בסיפור הזה. יש קבוצה שטוענת, מה אתה רוצה, זה שיקוף של המציאות! להם אני קורא גזענים. ויש קבוצה אחרת שמבינה, אבל לא מוצאת את הפתרון, והם שואלים, אז מה עושים? למה אתה כועס על מאור זגורי שעושה סדרה נפלאה?

אז שיהיה ברור, אני לא כועס על מאור זגורי המוכשר, אני כועס על אותם פקידי טלוויזיה – קומיסרים של תרבות שקובעים מה יעלה למסכים ומה לא. הם מנווטים את ספינת הרוע הזו. אני גם לא חושב שלא צריכות להיות סדרות כמו "זגורי אימפריה" או "הבורר" או "עספור" – בכולן המזרחים מוצגים תחת אותו השטנץ, ואף אחד לא בוחן ייצוגים אחרים בסדרות אלו. אני טוען שלא ייתכן שאלו הם הייצוגים היחידים שיש למזרחים במיינסטרים הישראלי. לא ייתכן שתמיד נוצג כעבריינים, צעקנים, "מאוד חמים" ועוד כהנה וכהנה. לעתים צריך פרסונה אמיצה אחת שתחליט, די! הגיע הזמן לשנות. מאיתנו תבוא הבשורה. יש להבין את תפקיד התקשורת ביצירת המציאות ומסגור הדמויות – ואז, במהלך שילמדו במשך דורות, יבנו דמות נוספת של מזרחי, לא נלעגת, לא מתרפסת ולא עבריינית – משהו אחר, שגם קיים כאן, אבל מוצנע ומוחבא כל עוד יש אינטרס להגמוניה להמשיך את המצב הקיים.

לסיום אני רוצה לחזור לאחד הממצאים המדאיגים ביותר בחברה הישראלית. בבחינה של הסגל האקדמי באוניברסיטאות הציבוריות נמצא כי רק 7% מהמרצים הם ממוצא מזרחי. יש כאלו שאומרים זה מה שיש, מתקבלים על בסיס של איכות ולא מוצא. אולם זהו טיעון גזעני, שהרי אם רק הטובים מתקבלים במשך שישה וחצי עשורים ואין כמעט מזרחים, מה זה אומר, שמזרחים לא מספיק טובים? שאולי חסר להם גן מסוים שלא מביא אותם לרמה אקדמית נאותה?

לכל בר-דעת ברור שזה אינו הפתרון, והבעיה טמונה בחסמים, בעיקר חברתיים, ובמערך דימויים. ואם זה מובן, אז מדוע לא ברורה ההצגה של מזרחים בתקשורת הישראלית והנזק שנגרם לרבבות ילדים שצריכים לראות רק פן אחד של חייהם בלי לראות שיש עוד דרכים ועוד אנשים? כל עוד לא נשבור את מנגנון הכוח של ההגמוניה השולטת בתקשורת, לא נפרק את המנגנון הדכאני הזה, ולכך יפה שעה אחת קודם.

ד"ר הני זובידה הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה"

3 תגובות על הבקבוק השבור של "זגורי אימפריה"

    מענין , כל הזמן מדברים על אפליה , בידול, גזענות , אולם הדברים נאמרים בצורה שאינה מצביעה על , איך הכל התחיל, מה היו הסיבות , אם בכלל , הרי ידוע שדוד בן גוריון היה גזען לא קטן , הצמיחה התחילה בקרב המנהיגות , עכשיו רובם אם לא כולם מסתכלים על הדור השלישי והרביעי כ,,,,,,, חלשים ( לא ראיתי את הסידרה) אך ראה זה ״פלא״ ההתיחסות של הדור הצעיר היא פחותה באלף מונים , כאשר הם מתנהלים בחייהם בצורה מופתית ( אין הכללות) אנשים עם ערכים , מורשת ואהבת הזולת , תראו מה קורה לאנשים נפלאים אלו בקהילות שלהם בעזרה הדדית והתארגנות חברתית קבוצתית, ישבו להם ״ קומץ״ של מושכי חוטים שעם הזמן נהפכו לשמאלנים חולים אשר מכתיבים את התנהלות הארץ הזו , כלי התקשורת בידיהם, לא לשכוח את הדורות החדשים המעורבים והם הם הזן החדש, לא ירחק היום ואפילו במיידי תהיה פריצה שאין ממנה חזרה מה שכבר התחיל מזמן שיש שליטה במקצועות רבים ומגוונים , נשאר לחלוש על כלי התקשורת והעיתונאות הבלתי מאוזנת , יום יבוא !!!

    אני בעד הדברים של הכותבת הראשונה. נראה לי נמאס כבר לחפש דיכוי בכל דבר, השפלה וייצוג בלתי הולם. הכל בעיני המתבוננת/ן בתכלס. אפשר לחשוב שזה משחק זהויות מגניב וזה מה שיהיה. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.