שמתי לי פודרה (ורוק וזיעה)

"רוטנברג מבקשת מאיתנו לשקול איתה מחדש את ייצוגי הנשיות במערב, את האובייקט האמנותי ואת מושגי ההערכה שלנו בכמויות. היא מבקשת למדוד אובייקט אמנותי על-פי ערך ה'חיים' שהוכנסו בו, ולראות את הזיעה כמרכיב הכרחי של המציאות". מחשבות בעקבות תערוכתה של מיקה רוטנברג, שהוצגה במוזיאון ישראל.

"Squeeze", התערוכה של האמנית מיקה רוטנברג שהוצגה לאחרונה במוזיאון ישראל, מכילה מיצבי וידיאו המציגים דימויים של עבודת כפיים ושואלים על אודות ערך המוצר והאובייקט האמנותי.

במיצבים נראות בעיקר נשים גמישות ועצומות ממדים המייצרות בסדנאות יזע מוצרים מפתים ואבסורדיים – קופסאות אינסופיות המכילות את האובייקט האמנותי. העבודות פותחות פתח לדו-שיח עם הצופה על דימוי האשה בעולם המערבי, על גלובליזציה וקפיטליזם, לצד ביקורת על עולם האמנות והעולם הקונספטואלי. רוב העבודות מוצבות בתוך קופסאות כשהן מבודדות זו מזו. ההצבה הזו מייצרת הקבלות מעניינות בין העבודות השונות, המתקיימות בחללים בתוך חללים בתוך חלל התצוגה.

מיקה רוטנברג - מתוך העבודה "Squeeze״, 2010. צילום: גלריה אנדריאה רוזן, ניו יורק

מיקה רוטנברג – מתוך העבודה "Squeeze״, 2010. צילום: גלריה אנדריאה רוזן, ניו יורק

בכניסה מסומן החלל בווידיאו "ג'ולי" (2003), ובו נראית אשה בלבוש צבעוני עושה עמידת ידיים בשלג. היא מסתובבת ומסובבת אלינו, הצופים, את מבטה. אנו מתבקשים להיכנס פנימה, לזמן ולמקום אחר; חלל המתערב בקצב הרגיל של היומיום ומציע לנו אפשרות לדו-שיח מיידי, הצעות למודלים מחשבתיים אחרים.

הלאה מזה נמצא חור הצצה אל תוך הקיר, ובתוכו מיצב הווידיאו "זיעה מטוגנת" (2008), המוקרן ומשתקף בתוך קופסת מראות היוצרת אפקט של קליידוסקופ. המראות מייצרות שכפולים של מציאות מדומה שדרכם אנו רואים תמונה של מקום ובו דמויות מנגנות או יושבות בג'קוזי. עולם מוזר ומופרך, המותח את גבולות המציאות כמו שהדמויות מותחות את גבולות גופן באמצעות מופעי גמישות ומאמץ. במופעים אלה הזיעה מטפטפת אל תוך מחבת ומייצרת צליל נוסף למנגנים, צליל של זיעה מטוגנת.

מקיר ההצצה בכניסה אנו עוברים לקיר אחר, שעליו מוקרן "זמן וחצי" (2003) – אשה בקופה של מסעדה סינית שציפורניה המצוירות בדקלים מתופפות בהמתנה. רוח המאוורר נושבת בשיערה ומבטנו נמשך אחר מציאות אחרת, שבה הזמן נמתח ונמשך עד אינסוף.

ליד "זמן וחצי" ניצבת עבודה אחרת, בתוך פרצה בקיר – "תססססס" (2003): מחבת המונחת על הרצפה, על פלטה חשמלית כבויה, זכר לזיעה שטיפטפה ב"זיעה מטוגנת". כאן מבקשת מאיתנו רוטנברג להתבונן בזיעה כמרכיב עיקרי של עבודתה ושל המציאות שאנו פועלים בה, כמו גם של כל מוצר ואובייקט אמנותיים.

מכאן אנו מגיעים לשני חללים אחוריים המופרדים באמצעות תצלום. אלה שני חללי קופסאות המוצבים זה לצד זה, הצבה המאפשרת לנו להעמיק ולהיכנס פנימה בגופנו אל תוך הקופסאות, אל רבדים נוספים בקריאת התערוכה והעבודות עצמן.

מיקה רוטנברג - רוח טרופית, 2004 מיצב וידאו חד-ערוצי, 3.45 דק'; מידות משתנות. גלריה אנדראה רוזן, ניו-יורק, וגלריה ניקול קלאסברון, ניו-יורק

מיקה רוטנברג – רוח טרופית, 2004
מיצב וידאו חד-ערוצי, 3.45 דק'; מידות משתנות. גלריה אנדראה רוזן, ניו-יורק, וגלריה ניקול קלאסברון, ניו-יורק

העבודות  "Squeeze" (2010l ("רוח טרופית" (2004) פותחות עבורנו חללים שבהם אנו מוזמנים לשבת ולהתבונן אל תוך הקופסה, אל תוך תהליכי ייצור מרתקים של מוצרים מופרכים המובאים לעולם בעמל רב.

ב"רוח טרופית", המוצגת בארגז משלוח, מוקרן דימוי של פס-ייצור ובו אשה אחת שותה מיץ לימון היוצא בזיעתה. היא מנגבת את הזיעה בפיסות טישיו ומעבירה אותן בפס ייצור לאשה אחרת, האורזת אותם למוצרים – "רוח טרופית".

ב"Squeeze" יש מערכת מסועפת של קופסאות המכילות נשים המבצעות פעולות מופרכות בעבודות שונות ומשונות. הן נכנסות למכונות דחיסה, מכניסות רוק וזיעה משלהן למוצר, מוחצות כרוב ופודרה, חושפות חומריות ותהליכים מופלאים בחומר שבכל פעם משנה את צורתו. במאמץ רב של המון פועלות נוצר קוביית פודרה וכרוב ומה שנראה כחומר בידוד.

שתי עבודות הווידיאו הללו מתקיימות בתוך cubes מעולמות שונים: האחד ארגז משלוח תעשייתי ("רוח טרופית") והאחר ("Squeeze") White Cube אמנותי. בשניהם מתקיימים מפעלי יזע עבור מוצר ואובייקט אמנותי שמוצג כמושא תשוקה. שני החללים הללו פותחים חללים משל עצמם בתוך החלל החיצוני של התערוכה. העבודות מוצבות זו ליד זו כשתצלום של מרי בון מפריד ביניהם.

מרי בון מייצגת את עולם האמנות המסחרי, הצורך את האמנות כמוצר, כאובייקט תשוקה עם ערך כספי. האובייקט שהיא מחזיקה הוא קוביית כרוב כבוש עם פודרה פרי זיעת האמן. רוטנברג שואלת על משמעות האובייקט האמנותי שהופך למוצר מגוחך ונצרך עד אינסוף.

ההצבה הזו בחלל משקפת דואליות המתקיימת בעולם האמנות ובחלל התערוכה בו בזמן. מצד אחד, מעשה האמנות נהיה למוצר חסר תכלית שנצרך ככל מוצר אחר בעידן הקפיטליסטי, מוצג לראווה ולמכירה בתערוכה בתוך עולם האמנות, בתוך הקובייה הלבנה. מצד אחר – חלל התערוכה משמש ארגז משלוח, חלל ייחודי המאפשר מקום מפגש עם הצופה שאינו יכול להתקיים אחרת, מפגש המאפשר יצירת יחסים חדשים בעולם.

מיקה רוטנברג -  תססס...., 2003 מזגן, צמח, כירת חימום, מחבת ומים, מידות משתנות

מיקה רוטנברג –
תססס…., 2003
מזגן, צמח, כירת חימום, מחבת ומים, מידות משתנות

בוריו כותב ב"אסתטיקת יחסים" שבעידן הטכנולוגי יש אפשרויות מוגבלות למפגשים אנושיים, אך אמנות מייצרת מרחב כזו בחלל התערוכה – אזור חליפין חדש, אזור חופשי שבו הקצב שונה מזה של המערכת המובנית ביומיום. אזור זה הוא חלל משותף, "Social Interstice", שבו מתאפשר דיאלוג בין אנשים ונוצרים יחסים חדשים. כל עבודת אמנות היא אוסף של יחסים המייצרים עוד יחסים עד אינסוף. כתוצאה ממפגש ממושך בין תודעות וצורה, נוצרים "פנים" של אחריות כלפי האחר (לוינס), ויותר מזה, תשוקה כפנים המתבוננות בנו (דני, בוריו).

בתערוכה האמנית חושפת את כמיהתה למודל אחר של מחשבה ופעולה בעולם. כתוצאה מהחשיפה הצופה מגיב ומביע תשוקות משלו, הוא חושק גם הוא, וכך מתקיים דיאלוג המוביל להיווצרות יחסים מסוג חדש.

רוטנברג מבקשת מאיתנו לשקול איתה מחדש את ייצוגי הנשיות במערב, את האובייקט האמנותי ואת מושגי ההערכה שלנו בכמויות. היא מבקשת למדוד אובייקט אמנותי על-פי ערך ה"חיים" שנכנסו בו ולראות את הזיעה כמרכיב הכרחי של המציאות. היא מבקשת שנסב רגע את המבט ונשקול דימויים שונים של תשוקה.

רוטנברג מייצרת גם דימוי של נשיות אחרת מזו המקובלת בחברה המערבית. היא פורשת בפנינו נשים החורגות מהאידיאלים המקובלים במדיה ובעולם הפרסום. היא מחפשת באתרי אינטרנט דווקא את הנשים המותחות גבולות בגופן ובתפיסות שלנו. נשים שריריות, גמישות, עצומות ממדים, שישחקו וייצרו עולם חריג בעבודת כפיים וזיעה הממלאת את המחבת. את הנשים הללו לא נוכל למקם בספקטרום חפצון האשה שהעולם המערבי מציע לנו. הן מתקיימות בעולם משלהן, שגברים נמצאים מחוצה לו; כשהגבר מופיע ב"רוח טרופית", הוא מגוחך, עירום, ליצן הרחוק מלהיות אדון.

רבות מהנשים המוצגות אינן לבנות. הן אפריקאיות, הודיות ואסיאתיות העובדות בעבודות שוליות וחסרות משמעות. במשק הקפיטליסטי הן חלק מפסי-ייצור כבסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין. כאשר האשה הלבנה מוצגת, גם היא חורגות מגדרי האידיאל המקובלים במדיה ובעולם ההוליוודי. למשל ב"Squeeze", האשה הלבנה, החורגת מהממדים הרצויים, מוכנסת למכונת דחיסה. מכונת דחיסה, כמו במכוני היופי, הסוחטת ודוחסת אותה כדי להוציא ממנה את המיץ ולהחזיר אותה לממדי יופי שהוכתבו על-ידי העולם המערבי.

מיקה רוטנברג -  זמן וחצי, 2003 מיצב וידאו חד-ערוצי, 3.40 דק' באדיבות האמנית מיקה רוטנברג גלריה אנדראה רוזן, ניו-יורק, וגלריה ניקול קלאסברון, ניו-יורק

מיקה רוטנברג –
זמן וחצי, 2003
מיצב וידאו חד-ערוצי, 3.40 דק'
באדיבות האמנית מיקה רוטנברג גלריה אנדראה רוזן, ניו-יורק, וגלריה ניקול קלאסברון, ניו-יורק

בקטעי הווידיאו נשים ממשיכות לפעול כעבדים המשרתים את האדונים. ונשאלת השאלה, מיהו העבד ומיהו האדון בעולם האמנות? רוטנברג חוזרת על הדיאלקטיקה של האדון והעבד של קארל מרקס ומותחת ביקורת על האמן והתוצר האמנותי שמשעובדים גם בעולם הקפיטליסטי העכשווי.

בעבודה Squeeze נשים מבצעות פעולות חסרות משמעות כדי להכין מוצרי תשוקה מגוחכים. יחד עם זאת, יש ערך של "חיים" בתוך האובייקט האמנותי הנוצר כתוצאה מפעולות אלו. רוטנברג מציעה מחשבה הפוכה ומוכרת באי-ביי ב-500 דולר לקופסה את הטישואים המכילים זיעה – מחיר המייצג עלות לפי ערך ה"חיים" שהוכנסו באובייקט. זוהי אמנות שהיא משחק אנושי המייצר אובייקטים (בוריו). אמנות שהיא משחק בין כל האנשים בכל הזמנים (דושאן). בכל פעם משחקים את המשחק בצורה אחרת בהתאם לפונקציות, לשחקנים ולמערכת. כל שינוי בתנאים הסוציאליים מחולל משחק חדש, אך משמעות המשחק נשארת; אמנות היא המשחק (בוריו).

רוטנברג משחקת במשחק הזה וממציאה עולמות השתתפות וצורות ביקורת משלה. מתוך עבודתה עולה התפעלות גדולה מהחיים הנכנסים אל תוך האובייקט המיוצר. החומרים מתגלגלים ולובשים צורות חדשות שוב ושוב ("Squeeze"). שרף נוזל מן העץ הופך לגושי גבינה מוצקים הנדחסים בתוך אמבטיות מים למין חומר בידוד. חומר הבידוד מעורבב בזיעה, רוק ופודרה שאשה מסירה מפניה, נשים אחרות דוחסות את כל אלה וכרוב לקובייה.

כל התהליכים האלה מרתקים ומופלאים. בכל פעם לא ברור מה ייצא ממה, איך תופיע הצורה הבאה ומה תהיה הפעולה שתגרום להיוולדו. התהליכים מייצרים היקסמות מן האובייקט האמנותי ומציגים אותו כאובייקט תשוקה המכיל חיים. רוטנברג משחקת עם הצופה. היא מודעת ל-State of Encounter המיוצר בתערוכה. היא רוצה לאפשר לצופה זמן שהייה בתערוכה כדי לערב אותו במשחק. היא מייצרת עולמות אקזוטיים ומופעי קסמים של תהליכי ייצור כדי למשוך את הצופה פנימה, שירצה להשהות את המבט, לשחק, להתעמק ובכך להיות קשוב לתשוקתה למודל אחר של מחשבה ופעולה בעולם, ולהגיב בתשוקות משלו.

"Squeeze", מיקה רוטנברג. אוצר: אמיתי מנדלסון. מוזיאון ישראל, ירושלים. דצמבר 2013-אפריל 2014

1 תגובות על “שמתי לי פודרה (ורוק וזיעה)”

    "רוטנברג מבקשת מאיתנו לשקול איתה מחדש את ייצוגי הנשיות במערב, את האובייקט האמנותי ואת מושגי ההערכה שלנו בכמויות. היא מבקשת למדוד אובייקט אמנותי על-פי ערך ה'חיים' שהוכנסו בו, ולראות את הזיעה כמרכיב הכרחי של המציאות".
    אחרי פתיחה כזאת אפשר ובלי רגשות אשם,לחדול מלקרוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.