למבוגרים בלבד: נצנוץ של כוכב שכבה

"זהו עולמנו-עולמם של מעצבי סגנון הקונספט-מינימליסטי, כמו-גם של מעצבי המבע האקספרסיבי. האמנים והקהל מנהלים מערכת יחסים מתואמת להפליא. אין חציצה, אין ניכור, לא קיימת מבוכה, רגע של היסוס. אין בוז מתנשא, אין כמובן ביקורת. הליכה מנומסת על ביצים".

הרהורים על מינימליזם עאלק – המעט, שמחזיק מעט מאד

"כבר שלושה עשורים לפחות שאנו נמצאים במצב אבסורדי של קיפאון בתנועה; בעיצומו של מסע הלוויה  מפואר בדרך לקבורתה הסופית של האמנות המופשטת והקונספטואלית כפי שאנו מכירים וחווים אותה כיום. מדובר בחיזיון פולחני, אפוף בסאונד של בכי וגעייה בלתי נלאים על מר גורלו של האמן והאמנות, חיזיון שמתנועע וסב במעגלים אינסופיים סביב זנבו ובתוך עצמו. שנות ה-80 סיפקו פתרון אידיאלי: במקום לקבור את הגופה עדיף לנוע, להספיד אותה שוב ושוב, לגדוש את הוואקום במגוון חומרי מילוי לריכוך היסטרית המוות. שום דבר לא מת. שום דבר גם לא מתחדש. לאחר שעברה את השלב האותנטי ואת שלב הביניים של הגילוי, הניסוח והפריצה – האמנות, בדומה להתנהלותו המקצועית של אמן, מצויה כרגע בשלב  ההסתגננות. הסתגננות זו, המכונה לעיתים "העמקה", היא מוות זוחל, מתמשך: יצירתיות ויצרנות כפייתית של ג'סטות סגנוניות, מוות ממותג.

לא פלא, שאת מופע הסגנונות המרהיב הזה מלווה מפגן לא פחות תוסס של מלים בניסיון נואש לעגן אותו, להבין את פשר הקולות וחידת התופעות והאפקטים. המסע, ככל שהוא גרנדיוזי ככה הוא מופרך. צריך שיינתן לו הסבר והסברים אמנם ניתנים: כמות בל תיאמן של מלים על גבי מלים, ספריות שלמות שמנסות לפענח עבורנו את התופעה, לרדת לעומקה, להבין אותה ואותנו, להעניק לנו לפחות פטה מורגנה של הבנה, אולי".
("קולקציית אביב-קיץ 2006 – קונספט,טיפוח וסגנון חיים", מישורי, בצלאל 2006)

לפני שנים לא רבות הייתי חלק מצוות הביקורת של תערוכת-הגמר באחד המוסדות המובילים להוראת אמנות – מפעל משוכלל לייצור אמנים. פאנל המבקרים כלל בתוכו את מיטב האמנים, חלקם ידענים גדולים. כולנו בהינו, מסתירים פיהוק גדול מאחורי שפתיים קפוצות, בעבודות מינימליסטיות חדשות [מינימליזם חדש-Neo-Minimalism] של אחת הבוגרות. העבודות היו עשויות ברשלנות לא מנומקת: הכלאה גולמית, מעט דידקטית, בין דונאלד ג'אד ואיב קליין. השלדה של אחת העבודות הייתה פסל ה'מדפים' של ג'אד מצופה בפרווה סינטטית בכחול איב קליין.

החלטתי להשתלט ולהכתיב טון של דיבור. תחושותיי נעו בין דחייה רציונאלית ומנומקת לבין הקסמות מופקרת. הכיוון היה לקטול, לחסל. הרגשתי טוב, חזק ויודע. מילה אחר מילה, משפט עוקב משפט, הפרחתי פסקאות נוצצות לחלל החדר מלוות בתנועות ידיים ניאו-אקספרסיביות ובשימוש עודף באצבע המורה. אט-אט עטף אותי הטקסט, כלא אותי בבועה וניתק אותי מהסביבה. כנראה שהייתי ממשיך אותו, שבוי בקסמו עד עצם היום הזה, אילמלא חשתי במכות קשות של ברך על ירכי הימנית ובסוליית גומי שרמסה בגסות את חרטום נעלי הנוצץ. אלה היו ברכו וסוליית סנדלו של אחד מבחירי פסלנו, שהשתיקו אותי באחת. הוא רכן לעברי בתנועה הרמונית, כמעט לא מורגשת, קרב את פיו לאוזני ולחש: "מישורי, אין לה מושג על מה אתה מדבר".
התעוררתי.

נפלתי בדיוק לבור לתוכו אני מזהיר אחרים מליפול, או מנסה, לא תמיד בהצלחה, לחלץ אחרים שנפלו. וזהו הבור:
מינימליזם הוא עיסוק של אמנים מן הזן הידעני: אינטלקטואליים, רציונליים, שכלתניים, אניגמאטיים, בולעי  מאמרים תיאורטיים, קרי מזג ורוח, חידתיים, יבשושיים קמעה, מודעים היטב לדיבור הפנימי של המדיום בו הם פועלים ומנהלים שיח ביקורתי, שאתו, סביבו ובאמצעותו הם שולטים לחלוטין בטקטיקת ובאסטרטגיית העבודה שלהם. הם ניחנים ביכולת 'הורדת' הוראות ביצוע למבצעים את עבודתם [אסיסטנט-מפעל], אובססיביים ל ' LOOK' ולרמת הגימור של העבודה וחסרי חוש הומור עצמי.

לעומתם, בקצה השני והמרוחק של הסקאלה, נמצאים האמנים מן הזן האקספרסיבי: פראי אדם סתורי שיער או, לחלופין, בעלי בלורית וירטואוזית מסוגננת [פרנסיס בייקון – אלויס פרסלי]. מהמרים, מעשנים, שתיינים וצרכני סמים כבדים. פילוסופים עממיים נטולי מנגנוני איפוק ושליטה, בעלי תאוות ציור/פיסול חסרת מעצורים.  אקסצנטריים אנרכיסטיים, המנהלים אורח חיים מיני משוחרר, אובססיבי ופרוע. רומנטיקנים מנייריסטיים, אוהבי ציור פשטניים, חסרי עידון ומבט חקרני-ביקורתי על עצם ומהות פעולתם האמנותית.

*
נוח לחיות עם הכללות גורפות. מטבען, הן קיצור-דרך נגוע באמת. עדיף שלא.
האמת שלי – אמת? –  היא שאין כל הבדל היום בין אמן ניאו-קונספט/מינימליסט לבין אמן ניאו-אקספרסיוניסט. שום דבר רציני, שום תהום לא פעורה ביניהם, פרט, אולי, לצורך: הצורך להגדיר את הסגנון עבור קהל היעד, לסמן תחת שם את אחת הלהקות בסצנה. הצורך לשייף את הסקסאפיל, לקבל תגמול לאגו ולעצב אאורה פסיכולוגית.

בסרטי נעורים הליהוק קבוע: הכוסית היפה, הכוסון המדליק, השמן והחנון המשקפופר. כך גם בליהוק האבולוציוני של הבוגרים הטריים של לימודי האמנות. כמעט תמיד נמצא שם פרח מינימליזם וניצן אקספרסיוניזם [ניאו/רטרו]. הבחירה בז'אנר שמדיף ניחוחות קונספטואליים משתלמת. המינימליזם,  למרות שהוא נתפס כקצה נוקשה וסגפני, הוא סגנון גמיש, זליגי, לכאורה ניטרלי: כזה שמצליח להתאים את עצמו לכל זמן ולכל מקום. הסנוביזם הדקורטיבי, הגעגוע לנשגב האינטלקטואלי, מהלכים קסם על צוותי ההוראה, על  האוצרים, על הפרשנים והמבקרים. פריחתה של האניגמה: אין צורך לטרוח ולכתוב מאמרים נוסח ג'אד ומוריס –  סעו לשלום, המפתחות בפנים….

האקספרסיוניזם, לעומת המינימליזם, מופיע בגלים. באקדמיה הוא לא סגנון לכל עת. הוא בא והולך, הולך ובא. הופעתו והיעלמותו הם הסמנים המובהקים לחילופי העונות. הז'אנר האקספרסיוניסטי מדיף ריח של גוף: טסטוסטרון, ייצר בפעולה, חסימה של הרציונל, הטבע הפראי. הסטודנט שבחר בסגנון האקספרסיבי נתפס כלא מתוחכם, כחסר ממד אירוני,  כאחד שמסרב ליידע שהמוסד משתוקק להעניק לו. לפחות במקומותינו הוא לא אורח רצוי. הוא מתקבל בעיקום-אף בקרב הקהל האנין ובהתלהבות בקרב הקהל הרחב. אורי ליפשיץ, למשל, הגדול והחשוב בקרב האמנים שחיים בינינו (המאמר נכתב בשנת 2007, 4 שנים לפני מותו של ליפשיץ. המערכת), אמן שהקדים את תקופתו, מהווה דוגמא חיה וזועקת לשמים על האופן המעוות שבו נתפס הסגנון האקספרסיבי והשימוש בו. ציורי האינדקס שלו והשקפת עולמו האמנותית המתקדמת, הובילה בעצם לביטולה של החציצה המלאכותית בין המציאות לבין עולם האמנות והיא אחד מן הגורמים לבידודו ולהקאתו מלב הממסד האמנותי.

קשה עד בלתי אפשרי, לדעת או להצביע על הרגע המסוים בו הבחירה מתבצעת ומה באמת עומד מאחוריה. משהו, כנראה מבדיל, בין אלה שבוחרים בסגנון המינימליסטי כנוסח ייצוגי לבין אלה שבוחרים בסגנון האקספרסיבי. המשהו הזה מצוי אי שם בתחום האפור של הנפש והטמפרמנט, קבור עמוק מתחת לגודש הגירויים הכוזבים, חסום ומנותק. היום, בתוך כאוס האינפורמציה והוויזואליה, קשה מאוד לאתר אותו, להגיע אליו, לנגוע בו. מבחינתי, הוא כמעט שרירותי, עניין של טעם וריח לרגע, כמו ההבדל והשוני-לכאורה, הקיים בין מעצבי אופנה וריהוט,  או בין גוני-צבע שמבשמים משקה מוגז. יתכן שלפעמים זוהי החלטה קרת-רוח, צינית ופונקציונאלית, ספק, אך תמיד זו בחירה בסטייל, בתחביר ויזואלי שדורש כותרת באווירה קצרה וקולעת, כמו ה-S'60 וה-S'70: הדהוד של סלוגן. הבחירה בסגנון לא מחייבת את האמן בהיכרות יסודית ועמוקה עם ההיסטוריה והפילוסופיה הפורמאלית שעומדת מאחורי המותג הנבחר. לעומת זאת, הכרחי עבורו להתבונן ולקיים מגע אינטואיטיבי עם המציאות, שמזמנת לו מאגר אינפורמציה אינסופי. באמצעות אינטלקט האינטואיציה, אם יש לו כזה, ייצור ממנה חפץ.

*
האובייקטים של הניאו-מינימליזם הם עדות חיה לתופעת האבולוציה. האב-טיפוס הקדמון, המינימליזם ההיסטורי, כבר איננו. בתחילת העידן הפוסט-מודרני, ברגע המפגש של המודרניזם והפוסט מודרניזם, באזור הדמדומים של החיכוך, עוד חווינו חוויה סמי-אותנטית מהוריאציות הגנטיות. עכשיו, נותרנו עם המוטציות, עם שרשרת בלתי נגמרת של קליפות הד.נ.א, עם ייצוגי הרטרו – סגנון נטול מהות. 'ניוון' צפוי ומתמשך כתוצאה מהתפתחות היסטוריות הגיונית. בשני המקרים, הן של הניאו-מינימליזם והן של הניאו-אקספרסיוניזם, אנו צופים בכלום מוחלט, בגרסאות שדופות של נוסחאות. בעוד קישוטיי סרק, באובייקטים שמצטרפים לשאון המפלים הויזואליים. הילת ה"אמנות" מגוננת עליהם, שומרת על הסטאטוס התרבותי שלהם ועל ביקושם וערכם בשוק, אך ספק אם חווית שיטוט במוזיאון עולה על חווית שיטוט בסופר פארם. ספק גם אם שיחה עם אמן מחכימה ומרעננת יותר משיחה עם ראש המחלקה הקוסמטית באותו סופר.

הניסיונות הנואשים להגדיר אמנות מול אומנות מיותרים. המציאות ועולם האמנות נמצאים בעיצומו של תהליך מואץ של התמזגות. לא רק עולם האמנות והמציאות מתמזגים, גם הטיפוסים: האמן ו'איש המציאות'. שניהם חדורי מוטיבציה זהה: בניית קריירה. מייעוד הפכה האמנות לקריירה, רק קריירה. האמן והאזרח חולקים שפה אחת, שפת ההגשמה העצמית, השיווק השדרוג, וההמתגה: The Marker.  היחצ"נות, השיווק,  מינהל העסקים, הייצוג והתדמיות עדיין מחוץ למערכת לימודי האמנות. מפתיע עד כמה תהליכי ההפנמה של השינויים הטבעיים הללו כרוכים בקושי ומתנפצים אל חומות ההדחקה.

*

נתח גדול מהשיח היומי שלי מתנהל עם בעלי העסקים במרכז המסחרי השכונתי ומהווה חלק אינטגראלי, בלתי ניתן להפרדה, מהתקשורת המילולית אותה אני מקיים עם בעלי גלריות, סטודנטים, אמנים, אנשי אקדמיה וסוחרי אמנות. במקביל, על מישור אחר, צמוד אלי רטט, תפאורת רקע, מסך ויזואלי עשיר, שנע איתי כבן לוויה אילם לטקסט המילולי. נוח וטבעי לי לא להיות כבול לחלוטין לרצף המילולי והוויזואלי, אני בוחר בוורטיגו: האמנות היא לעיתים המרכז המסחרי והמרכז המסחרי הוא עולם האמנות.

מרדכי הוא ירקן באותו מרכז מסחרי. הוא חדור אמביציה להתקדם, להעלות את רמת החיים, לעשות כסף. הוא שכר חלל נוסף בקרבת חנות הירקות ופתח בו בר סלטים בשם המתוחכם 'מיקסלט'.  מהרגע בו החלו עבודות השיפוץ שוכנע מרדכי בצורך בעיצוב מינימליסטי.
"מינימליסטי?!", שאלתי אותו מופתע,"כן נמאס לי מהבלגן, אני רוצה שתהיה תחושה של ניקיון, בריאות, אויר ממוזג, תלבושת אחידה, כל דבר במקום, יעני מודרני, מתקדם, לא כמו הירקות. אני לא רוצה שוק, קלאסה, סטייל, הקליינטים מפלאפון, הפניקס, ערוץ 10, אתה מבין?" שאל רטורית.

הניסוח של מרדכי, חי וחד מאין כמוהו, משרטט בבוטות כריזמטית של שפת המציאות, את המסלול שעשה המינימליזם מאלטרנטיבה רדיקלית ואנינות מושגית נשגבת, עד שהפך למטבע לשון, למשטח בוהק, לכן שילוח למזון בריאות. בין לבין הצליח להתאקלם כחית מחמד, כפודל שמיתרי הקול שלו נחתכו באקט כירורגי אצילי: הפרעה פיזית-אסטטית על המסלול שבין לוע הסלון הפעור לבין שפת הבריכה.

ירקנים, בעלי גלריות, מעצבים וסטודנטים לאמנות, שחולקים אותה מציאות, קלטו את הערך המוסף של המעט שמחזיק הרבה: סנוביזם עיצובי, טרור 'הניקיון', מטהר אוויר בניחוח קונספט. מתיש ופטפטני להזכיר שוב את האקסיומות: "כל חזרתיות באשר היא כרוכה בהכרח בשינוי",  "כל Neo הוא גם New", ו"זה כבר לא עניין שבו מתחילים עם 'לוח ריק' או יוצרים משמעות המתבססת על חומר בתולי". בפועל, הדברים הולכים ונעשים יגעים כמו ההדהוד ה-1000 של מכת פעמון. הנוסחה נשחקה, השלדה חשופה ועומדת על קרעי פרשנות. האובייקט הוא אובייקט אך אף-פעם לא לבד. כל קיומו תלוי במציאות שמחוצה לו: הפסיכולוגית, הפילוסופית, הזואולוגית/ביולוגית, הצרכנית, הספורטיבית, הקוסמטית, המין התחלואים והמגפות, הטבע והאקולוגיה, השיח הפנימי עם עולם האמנות ומוסדותיו, הפמיניזם, הארכיטקטורה ועוד ועוד. ניתוח מעקפים שלא מצליח לטשטש את ארומת הקיטש הנוסטלגי, דוק ריחני של ימים אחרים. 'המהלכים' 'ההתעללויות', 'הסטיות', 'השיבושים', 'הביקורת', 'הפגמים', שמוכנסים לאובייקט המינימליסטי או לטקסט המלווה אותו לאורך עשרות שנים, נגרסו עד דק, נלעסו עד תום: מזון תינוקות לחוגי ערב במתנ"סים של מפעלות הפיס.

*
ה-סייט ספציפיות המינימליסטית והמעודנת מנייריסטית באותה מידה כמו  גרסת ניאו לנופי פרובנס. היא בדיוק כמו משיכת מכחול אקספרסיבית 'ישר מהבטן', אנכרוניסטית ונודניקית לא פחות מצייר ריאליסטי בדרכו לצייר פיסת נוף בגני יהושע כשתא המטען של מכוניתו גדוש בצבעי שמן ריחניים, מדללים ושפכטלים למיניהם. המינימליסט החדש לא יכול לוותר על טרטור האסיסטנטים במשך שעות בהזזת אובייקט מנקודה אחת לשנייה, לפעמים על חודו של  מילימטר. "זה לא מצלצל לי נכון", הוא יאמר. ימים הוא טרוד בכוונון התאורה ובליטוף אינסופי של האובייקט במטלית אבק. למרות כל זאת, הוא אף פעם לא יהיה שבע רצון. לעיתים קרובות יופיע לפתיחת התערוכה 'חמוץ': "משהו עדיין לא עובד לי מספיק טוב". הרי מדובר פה בניצוח על שברירי אלפיות המילימטר, שכל אחת מהן קריטית לתפיסת המכלול. זבוב שינחת לרגע קט על אחד האובייקטים יכול להוציא תערוכה שלמה מהאיזון הטהור ובוודאי לפרוע את הקונטקסט כולו.

מבקר האמנות המקצועי, עדיין מוחנף מהמפגש עם האמנות האנינה ומצפינת הסוד, לרוב יפתח בתיאור התערוכה כחידתית וכאניגמטית. הצבה מדויקת להפליא, יצירה שלמה ומדודה, מינימאליזם מושגי, מצמרר וטעון, שליטה מבריקה ווירטואוזית של האמן בחלל… –  תיאור טכני-פורמאלי שמהדהד, כמובן, את המעמקים ההיסטוריים ואת הכוהנים הגדולים ג'אד, אנדרה ופלבין.  ואז, יחבר אותו מבקר אמנות את כל המפרט החלול של שמות התואר האלה לרשימה שתכלול את תוכן ההודעה לעיתונות, את דבר האמן ואת פרשנות הפרשן.
פרשנות על אינטרפרטציה, הבהרות על הארות, הערות על הארות, ביאור של פענוח. הכול בגדר נחושים והשערות, ברק הכתיבה ומרחבי הדמיון.

התלות של העבודות בטקסט טוטאלית. בכל מדיום וז'אנר, אך בפרט במינימליזם. העבודות יכולות לספוג לתוכן הכל, כל טקסט: של יועץ קוסמטי או של פילוסוף של המדע. כל שיר יכול להוות ציטוט איורי כפתיח. לאף עמדה פרשנית אין יתרון על פני רעותה, שרירותיות סוחפת, של הייצוג ושל הטקסט. הטקסט והכותב הוא חלק מטרנד [סגנון!] בדיוק כמו המעצב ועיצוב הקטלוג. דפי ההסבר שרובם הם קאלט פרודי עסיסי, מונחים או מוצמדים לקירות בהתאמה מלאה עם העבודות כאילו באו לעולם יחדיו. היה ורשלנות של מפיק התערוכה או משב רוח מהמזגן הסמוך יתלשו ויעיפו את דפיי ההסבר ממקומם – ייכנס הצופה למצב של חוסר אוריינטציה וייאבד את הטעם ל'סתם' התבוננות.

*

לפנינו פולסים עצביים, לא יותר. תוצאה של תחזוקה באמצעות מכשור החייאה. חיים בהתאדות, איטיים ונמרחים בקיצוניות. איך מונשמת הגווייה החיה?

1. בעזרת מנגנון ההסברה והדחקה, המבאר ומפרשן עבור האמנים והקהל הרחב את אפשרות קיומו של המצב המופרך. בתי הספר לאמנות, תיכוני אמנות, תואר ראשון, תואר שני, חוגי יצירה והפעלה, סדנאות, הרצאות וחלטורה, האוניברסיטאות, הפתוחות והעממיות, לימודי המשך, לימודי אוצרות, פעילות אוצרותית, [פרטית, ציבורית,פוליטית,חברתית], מוזיאונים מרכזיים ופריפריאליים, ביקורת, סטודנטים חופשיים, אמנות וחינוך, תראפיה באמנות, גלה את האני…
מעל כולם ההיסטוריונים, מבקרי התרבות, הסוציולוגיה של התרבות, פסיכואנאליטיקאים, תרפיסטים, הם האוטוריטה, הוידוא, הגושפנקא שמעל לשקשוק היצירתי. והאמן, פקעת של רגשי נחיתות אינטלקטואלים, כנוע וצייתן, משתוקק למנת 'שכל' תקני, מאזין בדממה לגודש הפרשנויות וההסברים על עבודתו.

2. מכונת ההנשמה העיקרית היא השוק. השוק הוא שוק הוא שוק. ללא השוק יקרסו כל המפעלים לייצור ועיצוב האמן המוזכרים למעלה ועימם מערכת מסועפת של תארים ומישרות. תוכניות פנסיה וחסכונות רבים ירדו לטמיון. אינטלקטואלים של אמנות, אמנים, פקידים וקמעונאי אמנות מחוללים לקצב  וסאונד רשרוש השטרות.

העולם המערבי השבע מתמודד עם בעיית הפנאי ואריכות הימים. איך מתמודדים עם הבעיה? זורמים אתה לתוך העיסה הקפיטליסטית, ממלאים את הריק בתזונה נכונה עם יוגה, יהדות חילונית, מודעות אקולוגית, התמזגות עם הטבע, פילאטיס, טיולי ג'יפים, ויפאסאנה, מסאג' הוליסטי, מסאז' נחשים, חלוקי נחל, מעורבות הורים, חינוך אלטרנטיבי, סדנת ציור אינטואיטיבי, כתיבה יוצרת, עיצוב, שמנת, טאי-צ'י, בניין ודיור, דיאטת נוזלים, אגרוף וקראטה. חיים אורגניים בסביבה אורבאנית, בישול ושירה, הרצאות על מגדר, ארכיטקטורה ותרבות הסלבס, מדכאי דיכאון, אופנה ופוליטיקה יינות בוטיק, גרפולוגיה, קוסמטיקה, כירורגיה והאדם החדש, גאונות ויצירה, נשים באמנות שנות ה-70. עינוג עצמי ושיווק, קואוצ'ינג פילוסופים של תה צמחים. תאווה בולמית של חומר ורוחניות.
מחלת האמנות – היצירתיות היא מלכת הפנאי, האובססיה לגלות את האני היוצר שבך. הכול אמנות וכולנו יוצרים. שיח גלריה, קפה ושיח וסדנאות שוקולד.

*

זהו עולמנו-עולמם של מעצבי סגנון הקונספט-מינימליסטי, כמו-גם של מעצבי המבע האקספרסיבי. האמנים והקהל מנהלים מערכת יחסים מתואמת להפליא. אין חציצה, אין ניכור, לא קיימת מבוכה, רגע של היסוס. אין בוז מתנשא, אין כמובן ביקורת. הליכה מנומסת על ביצים. תנועה הרמונית מסוגננת על-פני מרחביהם של המרכזים המסחריים. עולם מקסים וזורם שאפילו את ההורות הצליח למתג. גברים מסוקסים עם זיפי זקן בן יום רובצים בבתי-קפה אופנתיים וילד מונח, רך ורפוי, על חזם אחוז במנשא בסגנון העולם השלישי. נשותיהם חולצות שד בפומבי, אף זה בגרסת ניאו-העולם-השלישי, על קרואסון וקפוצ'ינו. פנסיונרים בריאים, שנראים טוב לגילם, משאירים אחריהם שובלי בושם ואפטרשייב כבדים.

פעם היינו גנרלים מורידים פקודות מבצע ומתכננים פעולות נועזות בעורף הסלון. אחר כך הפכנו למאמני כדור-סל וכדורגל באותו סלון, מומחים למהלכים טקטיים. והיום, כולנו חרשי תרבות, סוציולוגים של כריכות רכות ובעיקר: אוצרים ויוצרים ואוצרים ויוצרים…. מתים על אמנות .

–    אז המלך הוא עירום?….
–    כן!…וגם הילד קשיש וטרחן.

העירום  בהיר ובולט לעין בעיקר בקצוות, המינימליסטיים והאקספרסיביים, אך לא רק שם.
ה'רוח' מתנקזת להפקה וביצוע. כל האמנים מסחריים, חלקם כושלים ואחרים סוחרים ממולחים. ישנם גם רומנטיקנים או מרצים לאמנות. הגלריות רק מסחריות והמוזיאונים מחסני חפצים, אתרי תיירות והפעלה, ממלאי פנאי. כמות הטקסטים והכותבים הולכת ותופחת ובהרבה מקרים תוכנם ויופיים של הטקסטים מאפיל על איכות העבודות. המפעלים לייצור אמנים ולייצור כותבים עובדים במלוא המרץ ופולטים מידי שנה מאות בוגרים. הזליגה של האמנות לתוך המציאות מייתרת את הצורך לחוות אותה באופן מלאכותי, מבעד לקירות האקוואריום, במוזיאון או בגלריה, ומאפשרת לנו לפגוש ללא חציצה, עולם חפצי עשיר, קסום וחופשי, פתוח לכל קריאה וטקסט אפשריים. היכולת להתבונן היא העיקר, וברגע שהיא הופכת לפעולה מיומנת חבל להחיל אותה על מה שמוגדר "אמנות": למה להסתפק במועט?

הילת האמן והאמנות עדיין חזקה. היא מבין מעט הפרות הקדושות שלא נשחטו והיא עדיין זוהרת בלבן על לבן מעל לאוזניים כרותות. הזמן יעשה את שלו. והוא אמנם עושה. בינתיים נתרכז בעירום.

הטקסט פורסם במקור בקטלוג התערוכה "מינימליזם, ניאו-מינימליזם ופוסט-מינימליזם", שהוצגה במוזיאון הרצליה בקיץ 2007

3 תגובות על למבוגרים בלבד: נצנוץ של כוכב שכבה

    אם ב2007 לטענת הכותב הילת האמן והאמנות עדיין חזקה והיא פרה קדושה שעדיין לא נשחטה. הרי שהיום, הפרה הזו כנראה גוססת לקראת מות טבעי. פתחתי היום
    5 לדצמבר 2013 את את הטיימאוט. הוא שינה פורמט והתעדכן. במדור תרבות יש על מוזיקה, ספרים, קולנוע, טלווזייה, במה, לילה. אבל אין כלום על אמנות פלסטית.
    המדור שהיה עצמאי וקיבל נפח יפה בגליונות הקודמים. הלך כנראה לעולמו.

    המלך הוא ערום..וככה אנחנו אוהבים אותו.פשוט ואמיתי.

    זו גרסא עדכנית (מוצלחת!) של "על הרוחני באמנות בייחוד בציור". אלא שהיא חסרה את האופטימיות של קנדינסקי, ביחס לנצחונה העתידי של הרוח האמיתית, של אותם מעמיקים (שאינם מצליחים דיים, מובנים דיים, לבני דורם, כמו הדוגמא של ליפשיץ ז"ל). קנדינסקי טען שנצחון זה יגיע לעיתים באיחור ניכר, מעצם טבעה של "הפירמידה הרוחנית" שהיא צרה בקודקודה. נדמה שהצער (האמיתי) על אובדן הדרך של האמנות, והפיכתה לעשייה חיצונית – כלומר לקריירה (תהליך שקדינסקי עצמו מתאר, ביחס לימיו שלו אך בהתאמה מצמררת למתרחש כיום, כולל אותם "מליוני עבודות הנעשות ללא רגש ונשמה"), שצער זה מתייחס לאובדן דרך זמני, גם אם ארוך מאוד, שבסופו ישקע ההבל ויצוף "הרוחני באמנות בייחוד בציור". וזאת, אלא אם גם הרוח עצמה בסכנת הכחדה (אך איני מאמין בכך).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.