איך נזכור את ארתור דנטו

"האמנים פתחו את הדרך בפני הפילוסופיה, והגיע הרגע בו הלפיד חייב לעבור לידי הפילוסופים", כתב הפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו, שהכריז על עצמו כי הוא "מבקר האמנות הפוסט-היסטורי הראשון". גדעון עפרת סופד לאינטלקטואל המשפיע שהלך לעולמו בסוף השבוע.

איך נזכור את ארתור דנטו, שנפטר בסוף השבוע האחרון, בגיל 89? קודם כל, בתור הפילוסוף שקידם את מושג "עולם האמנות" כמושג מפתח להבחנת אמנות מלא-אמנות. לאחר מכן, וכהמשך ישיר לרעיון הקודם, נזכור את דנטו בתור מי שהשכיל לייחס לתיאוריה האמנותית מעמד על כמכוננת אמנות. ולאחר כל זאת, אולי נזכור אותו כמי שכתב שני טקסטים פרשניים לסביבות "ערי האפר" של יהושע נוישטיין מ-2000. בספריו משנות ה-80 – "הטרנספיגורציה של היומיומי" (1981), "שלילת זכות הבחירה הפילוסופית של האמנות" (1986), "קשרים לעולם" (1989) ו"פליאות בלתי-טבעיות" (2005) – שב דנטו ובחן את המרחק והיחס שבין החיים לבין האמנות ומה הופך לא-אמנות לאמנות, וזאת בעיקר לאחר תופעות ה"רֶדי-מֵייד", "קופסאות ברילו" של וורהול וכדו'.

פריצתו של דנטו לתודעת האמנות העכשווית התרחשה עוד ב-1964, עת פרסם ב"כתב העת לפילוסופיה" האמריקאי (כרך 61) את מאמרו המהפכני, "עולם האמנות", וטען שמה שמבחין בין קופסאות "ברילו" שבסופרמרקט לבין אלו של וורהול הוא ההכשר שקיבלו אלו האחרונות מ"עולם האמנות". היה זה אישוש להגדרה המוסדית (פרפורמטיבית) את האמנות, כפי שפורסמה לראשונה בידי ג'ורג' דיקי, מי גם שהזמין את דנטו ב-1972 לכנס באוניברסיטת אילינוי, שכתוצאה ממנו פורסם ב"תיאוריה" (מס' 39, 1973) מאמרו של דנטו, "עבודת האמנות האחרונה: יצירות אמנות ודברים בממשות". משפט מפתח מהמאמר: "לא כל דבר יכול להיות בכל זמן יצירת אמנות: עולם האמנות חייב להיות מוכן לו". ועוד משפט: "אין בנמצא אמנות ללא אלה שדוברים את שפת עולם האמנות, ויודעים מספיק על ההבדל בין יצירות אמנות לבין דברים בממשות, כך שיכירו, שקריאת דבר בממשות בשם 'אמנות' פירושו פרשנותו…".

ארתור דנטו

ארתור דנטו

דנטו הבין, אכן, שעטיפת דבר בתיאוריה של אמנות והכשרתו על ידי "עולם האמנות" גורמים לדבר להפוך מושא לפרשנות. בספרו הנ"ל מ-1986 כתב: "פרשנות היא למעשה המנוף שבאמצעותו מועבר אובייקט מחוץ לעולם הממשות אל תוך עולם האמנות, בו הוא מולבש לעתים בלבוש בלתי צפוי. רק בהתייחס לפרשנות הופך אובייקט חומרי ליצירת אמנות…". דנטו ראה את תפקידו כפילוסוף להיכנס למרחב האמנותי העכשווי, כיוון שקיבל במוצהר את טענתו של היגל אודות קץ ההיסטוריה כזמן הפיכתה של האמנות לפילוסופיה, לידיעה עצמית טהורה. כך, לרקע האמנות המושגית (הגם שדנטו היה מחובר בעיקר לפופ-ארט), הצהיר הפילוסוף האמריקאי: "האמנים פתחו את הדרך בפני הפילוסופיה, והגיע הרגע בו הלפיד חייב לעבור לידי הפילוסופים". את הדברים הללו כתב דנטו בפרק דרמטי בשם "סוף האמנות" (שפורסם במקור עוד ב- 1984). בהתאם, המעמד המכריע שהעניק דנטו לתיאוריה באמנות קשור למגמה זו של הפילוסופיזציה של האמנות. בספרו הנ"ל מ- 1981 קראנו: "לראות משהו בתור אמנות תובע לא פחות מאשר אווירה של תיאוריה אמנותית, ידע של תולדות האמנות. אמנות היא מין דבר שתלוי לקיומו בתיאוריות. ללא תיאוריות של אמנות, צבע שחור הוא פשוט צבע שחור ולא יותר מזה. […] לא יתקיים עולם אמנות ללא תיאוריה, כיון שעולם האמנות תלוי מבחינה לוגית בתיאוריה. […] התיאוריה של האמנות היא בעלת כוח כה רב עד כי ביכולתה לנתק אובייקטים מעולם הממשות ולהפכם חלק מעולם אחר, עולם האמנות, עולם הדברים שהם מושא לפרשנות".

למרות ש"חיסל" את האמנות לטובת הפילוסופים, המשיך דנטו לשמור על קשר יצירתי הדוק עם האמנות המודרנית והעכשווית, בעיקר בתפקיד מבקר האמנות של "The Nation". וכשהוא זוכר את דבריו אודות "סוף האמנות", פתח דנטו את ספר עיוניו האמנותיים מ-2005 בהכרזה על עצמו שהוא "מבקר האמנות הפוסט-היסטורי הראשון".

אישית, אני חש קרבה וחוב למחשבותיו של ארתור דאנטו. שכן, עוד ב-1969, כאשר התחלתי לכתוב את עבודת הדוקטורט בנושא "הגדרת האמנות", גיליתי את דאנטו כמי שמוזכר באותה שנה על ידי ג'ורג' דיקי, כשכתב (במאמרו, "להגדיר את האמנות", בתוך "הרבעון הפילוסופי האמריקאי", כרך 6): "ברצוני להציע, שכפי שבני זוג יכולים לרכוש מעמד של נישואין בתוך מערכת לגאלית, כך גם ארטיפקט עשוי לרכוש מעמד של מועמד להערכה בתוך המערכת לה קרא דאנטו 'עולם האמנות'". המשפט הזה חולל בי מהומה לא קטנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.