תשוקה לא ממומשת

“הנותנת”, סרטה האחרון של הבמאית הגר בן-אשר, שוזר נוף ותשוקה אשר נוצרה בהצבת דמויות, בצילום ובאסתטיקה מדויקים. ובכל זאת, הצפייה בו מתסכלת: מול ההישג הקולנועי, הדמויות נותרות מנותקות והסרט עצמו רווי סמלים, נטול סאבטקסט נגיש ועומק תודעתי.

במרכז הסרט עומדת תמר – בגילומה של בן אשר – המתגוררת במושב עם שתי בנותיה, מוכרת לפרנסתה ביצי לול בבית ישן באמצע שדה ומוקפת במספר גברים מהמושב, שאיתם היא שוכבת במרחבים הפתוחים בין הלול למוסך האופניים. וטרינר צעיר אשר חוזר למושב לאחר שנים ארוכות נקלע לחייה, והם מנהלים מערכת יחסים זוגית, אך לבסוף, תמר שבה לזרועות מאהביה.

הרגעים הישראליים, הנופים ודמויות המשנה מעובדים בצורה רכה ונבונה ויוצרים מצע מקומי לסיפור האישי המזגזג בין המיתוס הציוני למיתוס הנשי, בעזרת שפה קולנועית עצמאית שאותה מפתחת בן אשר בשיתוף הצלם עמית יסעור. הסרט מציג תמונה חושנית וקשה לא להתאכזב ולתהות מדוע, בתוך התמונה היפה הזאת, בן אשר אינה נוקטת עמדה או מתעמקת וחוקרת את הדמות, דווקא כאישה, דווקא בבחירה לספר על המיתוס האימהי והנשי ועל ניצול מיני. הקונפליקט בתסריט לא מטופל ומעובד בתעוזה וניכר רצון לחמוק מאמירה כלשהי.

מתוך הסרט

גם אם המילה “נותנת” אמורה להכיל משמעות נוספת, של “מעניקה”, המיתוס הנשי הקמאי לא נטמע בעלילה ומותיר את תמר כדמות המנוכרת לעצמה ללא סיבה: סצנות מין ריאליסטיות ומתריסות והוצאת התרחשויות מרכזיות מחוץ לחומר המצולם יוצרות דמויות לא מנומקות הפועלות ללא מניע ברור.

אם נתרחק לרגע מהפרשנות המגדרית, אפשר להתבונן בסרט דרך פריזמה הקוראת את בן אשר כיוצרת המונעת מתשוקה, ובמודע או לא במודע, בוחרת לא לייצר אמירה נחרצת, אלא ליצור סרט המשקף את תשוקתה. אף שהיא משתמשת במיתוס הנשי, בן אשר עושה את מה שגברים עושים כבר שנים – היא הולכת בעקבות היצר. ב”הנותנת” בן אשר מציבה עצמה כמוזה, בדמותה של תמר, ויוצרת מעין הרחבה לסרט הגמר המצליח שלה, “משעולים”.

חבל שבן אשר לא התעמקה יותר בשתי הדמויות הראשיות – תמר ובן זוגה – שי (בגילומו של ישי גולן), הנותרות מרוחקות ולא גורמות לנו להרהר במציאות המעוותת שבה הן מתקיימות. בן אשר יכלה להתעלות מעל סרט הגמר שלה, אך היא אינה שמה את האצבע על מורכבות האישה המינית, ולא שמה דגש על הבדידות הקיומית שמייצרים המושב או הקיבוץ, מרחבים שבהם נברא מיתוס האישה הנותנת דרור למיניותה בשדה הפתוח.

מלבד העבודה הקולנועית המרשימה, חשיבות הסרט טמונה בכך שהוא מסמל צעד של שחרור נשי ויצירתי בקולנוע הישראלי, וייזכר אולי כמסמן דרך בציר ההתפתחות של דמויות נשיות אינדיבידואליות בסרטים של יוצרים עצמאיים וצעירים. נוסף לכך, הסצנות והדיאלוגים לא מנסים לשחזר רגעים שכבר הכרנו בקולנוע הישראלי, והקסם החבוי בסרט הוא ביכולת שלו להיות מאוד אוניברסלי ובו זמנית מאוד מקומי.

למרות העיסוק הקולנועי הגובר בדמויות נשים ראשיות בשנים האחרונות, הן לרוב עומדות מול קונפליקט חברתי או קונפליקט פנימי הנובע מנורמות חברתיות, וניצבות לצד דמות הגיבור הגבר, כרקע לנסיבות חייו שאיתן הוא מתעמת. בן אשר בוראת בסרט דמות נשית אינדיבידואלית, שכביכול מבקשת להתריס מולן בהפרזה. מעניין לחשוב האם האמירה נוצרת מתוך המקום הנשי הישראלי, המתמקם מול המיליטריזם והדומיננטיות הגברית הישראלית – הן במציאות והן בקולנוע הישראלי, והאם זה גורלה של יוצרת עצמאית בתחום שנשלט בישראל בעיקר על ידי במאים ויוצרים גברים.

בן אשר היא יוצרת ייחודית וחשובה, אך היא אינה מממשת את מלוא הפוטנציאל הטמון בקונפליקט של מיתוס “הנותנת”. יש לקוות שהיא תמשיך מכאן לעבר מקום אשר מכיל את הדמות הנשית על כל רבדיה, ותמצא את האיזון העדין בין תשוקה, יצר ואנושיות.