כמה סטרא

תערוכה קבוצתית חדשה עוסקת במקומו של השטן באמנות. היא מציגה את יד שמאל כתמונת ראי מעוותת של הצד הימני הצייתן והמהוגן, המהווה סמל למעמדה של יצירת האמנות כתוצר של פיצול – שבר הנובע מהתנגדות פנימית.

בתרגיל נפוץ בשיעורי רישום, מבקש המורה מן התלמידים להחליף את היד הרושמת. התלמידים, ימנים ברובם, עוברים לרשום ביד שמאל ומגלים להפתעתם כי השינוי ברישום אינו רק תוצר של חוסר המיומנות והשליטה ביד הלא-מתורגלת. יד שמאל היא היד הפרועה שמופעלת ע"י מוח ימין – המוח היצירתי. היא אינה היד המתקשרת (זו שמושיטים ללחיצה), אלא היד הטמאה העוסקת בעבודות המלוכלכות, היד המופרעת, הלא מחונכת, שמחוברת לגוף אך עושה כרצונה. כשמציירים איתה התוצאה מפתיעה ומשובשת גם יחד, וככזו היא מהווה תמונת ראי מעוותת של הצד הימני הצייתן והמהוגן. יש ביד שמאל אחרוּת שקיצוניותה נובעת דווקא מן הזהות למראית עין, ולכן ניתן לראות בה סמל למעמדה של יצירת האמנות כתוצר של פיצול – שבר הנובע מהתנגדות פנימית, שטן המגלה את עצמו דרך הצד הלא מרוסן של הגוף ויוצר הפריה לא טבעית לכאורה, מצווה הבאה בעבירה.

אבינעם שטרנהיים - סוס שחור, 2011

אבינעם שטרנהיים – סוס שחור, 2011

יד שמאל השטנית והמטאפורית עומדת במרכז התערוכה הקבוצתית "יד שמאל – מדורי השטן ויצירת האמנות", המוצגת בגלריה האוניברסיטאית באוצרות מנחם גולדנברג וגלילי שחר (גילוי נאות: שחר הנחה אותי בעבר בעבודה שלא יצאה לפועל). התערוכה מלווה סמינר שמעבירים שני החוקרים המגיעים מתחום האסתטיקה (גולדנברג), והספרות (שחר), וככזו שורה עליה נופך הגותי ולמדני. אף שהתכנים העולים מהתערוכה קשורים בטומאה, שטניות,  פגם, הסתר והתפרקות, אופן התצוגה נמנע מהתפלשות ושומר על סדר וריחוק עיוני. מבחינה זו הכניסה ל"יד שמאל" נעשית ברגל ימין דווקא, דרך תלייה נקייה ומרווחת וזרימה נושאית בין אולמות התצוגה השונים.

התערוכה מחולקת לארבעה מדורים: נפילה (בעלי כנף), בעלי דין, ליליות ודימוי רע. יש בה עבודות שמציגות את הזיקה בין יד שמאל לשטן באופן אילוסטרטיבי למדי. ב"מכירה פומבית" – דיפטיך מצוייר של נעמה עתי, ידיו של סוכן המכירות מבצעות מעין משא ומתן על עסקה שפרטיה עמומים לא פחות מן הציור המחוק והחצוי שעומד במרכזה. ברישומיה של יעל בלבן, שנוצרו על פי דימויי נערים עירומים מציורי הקאפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו, השטן מצוי בפרטים. הוא מתגלה כעיוות והיעדר החושף את עצמו דווקא דרך מה שיש – באמצעות הגופניות הפגומה, הנוצרת בדקדקות פרטנית המחברת בין גוף האדם לגוף התרבות, וסוטה משניהם. בציורו היפה של בויאן "הצליבה (ע"פ גרונוולד)", יד שמאל מייצגת את מבטו ההפוך של הצייר על תולדות האמנות, המוצגות בו באופן גרוטסקי. פסח סלבוסקי מציג ציור רע לתפארת של עיניים דמוניות ובשרניות, כמעין מבט שהמראה אינו משתקף בו אלא כלוא בתוכו. יפות גם עבודות השיער המתקשטות-צופנות סוד של אסתר שניידר, והסוס השחור קטום הראש והמפוחם של אבינעם שטרנהיים, העשוי רצועות עץ דקות ומקבל את פני הנכנסים לגלריה בזעקה אילמת.

אסי משולם - ויטראז'י וולגאריום (פרט), 2012

אסי משולם – ויטראז'י וולגאריום (פרט), 2012

גולת הכותרת של הדיאלקטיקה השטנית-למדנית שבתערוכה באה לידי ביטוי ב"ויטראז'י וולגאריום" של אסי משולם, שהפך את אולם הכניסה לגלריה למעין בית תפילה. על חלונותיו הגדולים של האולם צייר משולם דימויים יהודו-נוצריים-יווניים של אריות, עמודים, נחשים עם ראשי אנשים, מקדשים, דימויי נוף ואמהות המשולבים בטקסטים מספרו של האמן "רועכם". זהו מופע של קודש וטומאה הכרוכים זה בזה ונכנסים בשערי הדת האוניברסיטאית מן הדלת האחורית, וליתר דיוק לא ממש נכנסים כי אם עומדים בשעריה, על מפתנה, לא בפנים ולא בחוץ. בצדם האחד של החלונות נמצא העולם ובצדו השני הלומדים – מבקרי הגלריה האוניברסיטאית. אורו של הראשון מוגש לאחרונים כשהוא מסונן ע"י מערכת דימויים מדממים במעין התראה כפולה – מפני סכנות העולם ומפני הביטחון בהיכרותו וידיעתו גם יחד. כך, באמצעות דימויים אמוניים, יצר משולם מקדש לספקנות. זוהי, כותבים אוצרי התערוכה, גם הערה (והארה) מפוכחת של מושגי הנאורות וההשכלה שעל בסיסם נבנתה האקדמיה, הערה אתית ופוליטית שבבבסיסה אזהרה מפני ההסתגרות הקונכייתית המבקשת להיטהר מטומאת היומיום ולהתקדש בלימוד. אחה"צ העבודה מתהפכת. אורה המלאכותי של הגלריה גובר על אור היום הגווע, ובמבט מבחוץ הופך משכן התערוכה לאתר בעירה.

יד שמאל – מדורי השטן ויצירת האמנות
הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת ת"א
נעילה: 1.2.13

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

14 תגובות על כמה סטרא

    משולם זה דמיין הרסט האחים צ'פמן ויונתן מזה בכפיפה אחת וקורעעעת

    יונתן יונתן כמה אתה חששן והססן לפתע פתאום כשאתה עומד מול פרופסורים
    בלעת את הלשון? פחדת מהאקדמיה? מה זה הכתבה הנחמדה והמתחנחנת הזו על תערוכה
    כל כך יומרנית וכל כך גדולת מידות? את ה מפתיע אותי שדווקא כאן אתה בולע
    את הלשון וכותב ביקורת לגמרי "פרווה" שלא מתמודדת עם התערוכה אלא
    מספרת לנו מה כתוב בקטלוג. מה אתה שופר?
    יש בתערוכה עבודות מדהימות ומרגשות של פסח סלובוסקי למשל? לא ראית? ואת
    הציורים הגדולים של איתי קמינר – לא ראית?
    נזכרת רק בבואין – אבל אותו אין צורך להרחיק לכך לראות כי רואים אותו ברוטשילד….
    ואת מאירוביץ' לא ראית? מתי בפעם האחרונה
    ראית את מאירוביץ' בתערוכה של אמנות מקומית עכשווית בתל אביב?
    הנה הם עשו מעשה ואולי
    אפילו מעשים גדולים שמערערים על ההגמוניה של גבעון-זומר-דביר
    ואתה עומד מהצד ובולע את הלשון…..
    ומה עם תא ההקפאה של ניניו? ומה עם הג'וקים המרצדים של לוסקי? ומה באמת עם
    הפסל המהדים של משולם, הפסל של השטן – מי עוד הרשה לעצמו עד עכשיו באמנות הישראלית
    להציג עבודה כל כך סוריאליטסית כל כך ישירה בדמיון הנמוך שלה, תגיד לי אתה?
    שכחת את האיזמל מנתחים
    בבית ובאת בצעדים מהוססים לאוניברסיטה כאילו אתה מפחד ממשהו, חבל לי מאד
    ציפית ממך ליותר. אתה חכם על קטנים [סימון ואחרים] ופוחד [ולא בצדק] מגדולים !!!!

    הרשימו,
    הציורים של מאירוביץ יפיפיים. הם צויירו על ניירות צילום שיצרו מרקם מיוחד שקצת מקבל את הצבע וקצת דוחה אותו, ובכתב יד ציורי דחוס אך מהוסס שמציג תחושת דחיפות גדולה לצד ניסיון להיאחז בעולם בציפורניים ממש. גם הציורים של סלבוסקי (שהוזכר בטקסט) יפים מאד, אבל כפי שאתה יכול לראות זו ביקורת שנכתבה ל"טיים אאוט", כפי שאתה יודע בעיתון המקום מוגבל ל-550 מילה וצריך להתייחס לחלק מהדברים בקצרה ולסנן אחרים, וכפי שאתה בוודאי מבין חוץ מלערוך את "ערב רב" (בהתנדבות) אני עושה עוד כמה דברים בחיים שלי, ולא תמיד יש לי זמן להרחיב ולכתוב על כל דבר. לא מוצא חן בעיניך? אתה חושב שעבודה כלשהי צריכה פרשנות נוספת? שהתערוכה יומרנית וכושלת? בבקשה – שלח טקסט למערכת. מעולם לא פסלנו מאמר בגלל אי הסכמה עם דעותיו של הכותב.

    באשר למשולש גבעון-זומר-דביר: מכיוון שסלבוסקי עובד עם גבעון ומאירוביץ עם גורדון (סוג של קרובי משפחה), לא ברור לי איך התייחסות דווקא אליהם תשבור את "המונופול" של שלוש הגלריות, יהיה אשר יהיה, מה גם שמלבד בויאן נדמה לי שאף אחד מהאמנים והאמניות שהוזכרו בטקסט אינו מקושר לגלריות הללו.

    תערוכה גרועה וילדותית. ביקורת מנותקת ובועתית.

    ליונתן
    ההיפך הוא הנכון – התערוכה מאד מאד יפה בעיני ולכן
    אני מתפלא על הלשון ה"נקיה" מדי שלך.
    כיוון שזו תערוכה יוצאת דופן בגלל האוצרים
    לא אהבתי את חוסר המחוייבות שלך
    ואין סיבה להתנצל על זה שיש לך רק 500 מילים
    יש סיבה להתנצל על דברים כללים שלא אומרים
    כלום, במקום לכתוב מה שאתה חושב על העבודות
    ועל האמנים המוצגים בתערוכה.
    משולש דביר-גבעון-זומר אינו משולש של מסחור
    אלא משולש של "טעם" טוב", שבתוכו פסח מתפקד כמו
    עלה תאנה
    וגם בתגובה שלך עכשיו – אתה מתחמק מלהשיב על השאלה
    הפשוטה – מה אהבת בתערוכה ולמה? ומה לא אהבת
    בתערוכה, את מי ולמה? אלו שתי שאלות פשוטות
    שאתה מתחמק מלהשיב עליהן – ואני לא מצליח להבין מדוע?

    סלח לי, הרשימו. קראתי את המשפט "הכתבה הנחמדה והמתחנחנת הזו על תערוכה כל כך יומרנית" והבנתי מכך שאינך אוהב את התערוכה. שמח שאהבת.
    אתה כותב שאני "מתחמק מלהשיב על השאלה הפשוטה – מה אהבתי בתערוכה ולמה"?
    אני חושב שמקריאת הטקסט די ברור שאהבתי את התערוכה באופן כללי, ובמיוחד את עבודותיהם של אסי משולם, אבינעם שטרנהיים, פסח סלבוסקי, בויאן ואסתר שניידר. מהתגובה הקודמת אתה יכול להבין שאהבתי גם את מאירוביץ, ולמען האמת אהבתי חלק ניכר מהעבודות, רק שכאמור, המקום מוגבל והזמן קצר. אז על כמה עבודות כתבתי ועל אחרות לא, ובמקרה של משולם גם הרחבתי קצת יותר כי חשבתי שזו עבודה יוצאת דופן. אולי אין צורך להתנצל על כך שיש רק 550 מילה, אבל גם בלי להתנצל ברור לך שבטקסט קצר יחסית שצריך גם להציג את הרעיון העומד בבסיס התערוכה, גם להתייחס לסגנון האוצרות וגם לעבודות השונות, אין יותר מדי מרחב תמרון.

    אוהב לא אוהב. אוהב לא אוהב. איזה חמודים אתם.

    יונתן, הקשר בין מאירוביץ לבין גלריה גורדון התקיים רק בין השנים 1976-80 בלבד. אין קשר בין העיזבון של מאירוביץ לגורדון לא באופן ממשי ולא באופן מטאפורי.

    תודה על התיקון. ציורים של מאירוביץ עדיין מוצגים באופן קבוע בתערוכות מכירה מאוסף הגלריה, אז הנחתי שהיא מטפלת בעיזבון.

    לא רק בתערוכות מכירה. עבודות (לא טובות שציירו מסיבות כלכליות) של מאירוביץ מופיעות בהרבה מאד מכירות. אגב, זאת אחת הסיבות להיעדרותו משיח האומנות הישראלי, מבלי לעשות אבחנה בין עבודות חשובות והרבה פחות חשובות. אחד המאפיינים של השיח הוא מערכת ענישה על הסחרה של האומנות. אגב, מבלי משים, גם אתה שותף לפעולת השיח שהרי אתה כותב בתגובות שאהבת את העבודות של מאירוביץ, אבל יש מגבלה של 500 מילה וכו'. כך בדיוק פועל השיח: בקטן, באילוצים הבירוקרטיים, במקרים רבים מתחת לרמת התודעה. גלילי ומנחם, לא פועלים במסגרת הכללים של השיח הדכאני, אולי בגלל גילם הצעיר, אולי בגלל סיבות אחרות. הם בחרו להציג 4 עבודות פנדה גדולות. מהלך לא פשוט.

    שוקי, הטיעון ש"אחד המאפיינים של השיח הוא מערכת ענישה על הסחרה של אמנות" לא ממש תואם את מה שקורה בעולם האמנות בישראל. בפועל הרוב המוחלט של האמנים המוצגים והמדוברים, הן בני זמננו והן אמני עבר, הם אמנים סחירים לכל דבר. יתכן שאמן כזה או אחר חטף ביקורת על מסחור, מה שלפעמים קורה בגלל הצפה (לא תמיד מכוונת) של השוק בעבודות בשנים מסויימות, אבל אני לא חושב שיש פה מגמה של הענשה. אם אתה כן חושב, אשמח אם תביא דוגמאות.
    אני גם לא מבין מדוע בהקשר הנוכחי בחירת האוצרים להציג 4 עבודות פנדה גדולות היא מהלך לא פשוט. אלו עבודות שהתאימו לתזה שלהם, וממכיוון שממילא זו לא גלריה מסחרית השאלה אם הן סחירות או לא לא הייתה רלוונטית.

    אכן תערוכה יומרנית ואכן נתקפת בהלה מול פרופסורים. יש כמה עבודות יפהפיות אבל ככלל הזיקה בין העבודות מאולצת- אין עבודה שלא היתה מתאימה לתערוכה הזאת – הכול הולך. החיבור המאולץ הזה מסתתר מאחורי טקסטים מקושקשים בעברית פסאודו-עשירה (תמיד מועיל להזכיר את הזוהר). עדיף כבר טקסטים אוצרותיים פוסטמודרניים רגילים עם "חותר נגד" ושטויות כאלה על המשחקי מלים מצויצים.

    […] קבוצתיות גדולות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, אחת באוצרות גלילי שחר ומנחם גולדנברג והשנייה באוצרות הדס קידר, סימנו כיוון של עשייה מחקרית […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.