שיתוף פעולה ביקורתי

מאמרה של דורית ארגו יוצר דיכוטומיה שדורשת מאיתנו לבחור – אמנות או אקטיביזם. איננו לוקחות חלק בויתור החד צדדי על האחד או על האחר, ובמקום זאת מבקשות לחשוב בשיתוף עם האמנים, כיצד ניתן (ולא האם), למזג בין השניים באופן אחראי ובעל משמעות.

הקשר שבין אמנות ואקטיביזם נחקר ומדובר היום בבמות וביוזמות שונות ברחבי העולם, כחלק מהאמונה שבכוחה של האמנות להוות קטליזטור לשינויים ממשיים במציאות. ככל שהתחום הולך ומתפתח ברור לכל עד כמה ממולכד ונפיץ שדה זה. כמה קל לעשות פעולה שמתרוקנת מתוכן, מערך אמנותי או גרוע מכך, משחקת לידיו של הממסד בחוסר אחריות, כפי שכבר הצביעה על כך קלייר בישופ, ועוד רבים אחרים. רבות מהפעולות האמנותיות-ציבוריות נתמכות בכספי ציבור או בכספי תורמים, ומתוך כך מנוכסות במהרה על ידי בעלי המאה והדעה, על ידי הממסד, המערכות או הגורמים השונים עמם האמנים משתפים פעולה. מתוך כך דווקא שאלת הניכוס או הניצול של הפעולה האמנותית מעניינת פחות בעינינו. פורה פחות. מעניינות יותר שאלות ההשפעה והשינוי, היכולת לפעול מתוך הממסד ולא מי גוזר על עשייה זו את הקופון.

טלי קרן, מחלקת תכנון – מבט על, יולי 2010 (סריקה מתוך קטלוג אמנית העיר)

התחבטותה של דורית ארגו האם לכתוב או לא לכתוב טקסט על מצבו המייאש של האמן, הפכה תוך כדי כתיבה לטקסט על מצבו המייאש של האקטיביסט. זוהי שאלה חשובה וראויה לדיון. ארגו בחרה לשלוח את חיצייה באופן מיוחד בפרויקט 'אמנית העיר' שאנו אוצרותיו, אך לצערנו הכתירה אותו כ"מקרה מבחן אומלל" שכבר נכשל בפעולתו בספירה הפוליטית (בטרם התחיל ממש), בלא שטרחה להבינו. קצרה היריעה בתגובה זו מלהכיל את כל הנקודות בהן נוגעת ארגו, אבל נבקש לענות על שתיים מהן:

הראשונה נוגעת למטרות ודרך הפעולה של הפרויקט ושל האמניות שבחרו להשתתף בו. ברצוננו להבהיר כמה עובדות מסולפות ובתקווה לנסח עבור קוראי 'ערב רב' את עיקרי הפרויקט לאשורם. זאת עד כמה שאפשר לנסח עקרונות לפרויקט כה צעיר, המצוי בעצמו בהתחבטויות ובייסורי לידה.
הנקודה השניה נוגעת לשאלה הנצחית – האם האמנות יכולה לייצר שינוי בעולם? אלא שארגו פותרת שאלה מורכבת זו באמצעות העמדת דיכוטומיה, שככל הדיכוטומיות מחוללת בעיקר עוול, ודורשת מאיתנו לבחור – אמנות או אקטיביזם. אבוי. נגזר עלינו להכריע – אמנות או אזרחות פעילה. לשמחתנו, איננו לוקחות חלק בויתור החד צדדי על האחד או על האחר. אנו מבקשות לחשוב בשיתוף עם האמנים, כיצד ניתן (ולא האם), למזג בין השניים באופן אחראי ובעל משמעות. אנו שואפות לעבוד בתוך קונטקסט ענף ופעיל וללמוד ממנו על אפשרויות היישום השונות של אמנות מעורבת חברתית.

תמוהה ואנכרוניסטית בעיננו ההבנה של ארגו, ששהות האמניות בעיריה היא תנאי מקדים בלבד על מנת ליצור עבודת אמנות, לרווחת האמנים והקריירה שלהם, כחלק מפולחן הייצוג. כיצד ארגו לא שוקלת את עצם שהותן של האמניות בעיריה כמטרה, עבודה, או עשייה העומדת בפני עצמה. הנחת המוצא של הפרויקט היא ששהיית האמניות במחלקות, המפגש הבלתי אמצעי עם עובדי העיריה, הנגישות שמתאפשרת להן לחומרים רשמיים ולא רשמיים, מאפשרת להן להבין את המערכת בה הן שוהות ומתוך כך לפעול בה באופן אמנותי.

בלבו של הפרויקט ניצב הנסיון לחשוף מהלכים, אידיאולוגיות ומכניזמים של תפעול העיר – לחשוף אותו לציבור הרחב באמצעות הפעולה האמנותית, ואף להשפיע על מהלכים אלה מבפנים. בחירתן של האמניות לעבד את המפגש הזה באמצעים אמנותיים היא שלב נוסף בו מסתעפת העשייה ומקבלת חיים חדשים, היוצאים מחוץ למרחב בו התקיימה. וזאת, כי בכל זאת אמנות, על ערכיה האידיאולוגים והאסתטיים, היא הכלי של האמנית (ולא של האקטיביסטית). כלי חשוב כך עודנו מאמינות, כלי בעל כוח לשנות תודעה.

רותי סלע, שיחה בנושא חקיקה עם עו"ד שפט, דימוי מתוך וידאו, 2012 (סריקה מתוך קטלוג אמנית העיר)

דורית ארגו טוענת שפרויקט 'אמנית העיר' אינו לוקח "אחריות אתית ביחס לזהות פטרוניו, ולשימוש שאותם פטרונים עושים ביצירות אמנות". פרויקט 'אמנית העיר' נולד כתגובה מקומית לתוכניות רבות של שהויות אמן במחלקות עירוניות ברחבי העולם הקיימות משנות ה-70 ואילך. ישנם מודלים רבים לפעולה אמנותית ביחד, מתוך או בתגובה אל הממסד. מתוך למידה של מודלים שונים אלו, בחרנו, אוצרות הפרויקט, לפעול בצורה הדרגתית לשילוב האמניות במחלקות עירייה. הצענו לפסטיבל 'מתחת להר' לאמנות ציבורית חדשה, של עונת התרבות בירושלים, שנפעיל במסגרתו שלב פיילוט המאפשר לאמניות להכנס למחלקות העירייה השונות במימון חיצוני ולשהות בהן כאורחות קרואות. העיריה, במקרה זה, אינה פטרונית הפרויקט, אלא משתפת פעולה איתו. העיריה לא שלחה את האמניות למחלקות תוך חיכוך שטני של כפות הידיים כפי שמציירת לעצמה ארגו, אלא הוציאה קול קורא פנימי ומתוך המחלקות שנענו לאתגר, האמניות בחרו לאן ללכת.

רותי סלע, פרט מתוך וידאו.

הבחירה המודעת במימון חיצוני (המביא איתו כמובן שיקולים שלא זה המקום לדון בהם, אך שהדיון בהם נחוץ גם הוא), היא תוצר של ניסיון האוצרות בעבודה עם מערכות ממסדיות שונות בישראל וההבנה המקצועית שעמדה חיצונית מאפשרת שיתוף פעולה ביקורתי. שיתוף פעולה ככלי אמנותי. באופן כללי, הפנטזיה של אקטיביסטים רבים, שסך חלקי המערכת מונעים מאותם שיקולים מושחתים ופועלים בתיאום שטני ומושלם, היא ילדותית ועושה עוול למציאות המורכבת והסבוכה שבה מבקשת האקטיביסטית לייצר שינוי. העיריה בנויה מדרג פוליטי ומדרג מקצועי הנמצאים במתח תמידי בינהם. בעוד הדרג הפוליטי הוא מקבל ההחלטות, הדרג המקצועי הוא המוציא לפועל. מתחים רבים נצברים בתוך המערכת בפער שבין ההחלטה/הרעיון לבין מימושו במציאות. ההתערבות או המעורבות יכולה למצוא לה בית ברמות שונות של מערך לקיחת ההחלטות בעיריה. אנו סבורות כי באמצעות שהייה שרואה את מקומות ההשפעה של העיריה על החיים בעיר יש כח אמיתי להוביל מחשבה חדשה או לייצר שינוי.

הדרך לייצר שינוי בעיני ארגו רק אחת ויחידה היא – הדרך האקטיביסטית. לא בכדי ארגו מיואשת. שכן פעולתו של האקטיביסט חשובה וראויה, אבל כל עוד היא נערכת רק מחוץ למערכת כוחה מוגבל. אנחנו קוראות לארגו לעזוב את הדיכוטומיות, את ההעמדה הבינארית של אמנות או אקטיביזם, ולראות את הפעולות של "אמנית העיר" כיושבות במישור פתוח להתערבויות. חשוב לציין שהפרויקט לא הגיע לסיומו בכנס בו נכחה ארגו, אלא כי במובנים רבים הייתה זו רק יריית הפתיחה של הפרויקט ושל שהות האמניות בעירית ירושלים. אנו נוסיף לשתף פעולה עם המערך העירוני ברחבי הארץ, ונקדם שהויות בעיריות נוספות, ולו בגלל שאין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

עוד בנושא: אמן העיר – דורית ארגו
ידוע בציבור – ראיון עם עומר קריגר, המנהל האמנותי של פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה

5 תגובות על שיתוף פעולה ביקורתי

    האקטיביזם יורה לעצמו ברגל בכל כך הרבה דרכים. אחת מהן היא הראייה של אמנות כאקטיביזם-לייט, כקישוט למסר, כבריסטול מקושט-יתר-על-המידה שהעיקר הוא הסיסמה החד-משמעית הרשומה עליו, כסרח-עודף בורגני. אם אמנות היא לוקסוס – כך גם חופש ותחושת משמעות. הסיסמה החדה ביותר היא מופשטת יותר מעבוד האמנות הסתומה ביותר מכיוון שהיא מצמצמת את רבדי החיות לפוזיציה מונוליתית, אלימה, שלפני שהיא אומרת כל דבר, היא מדבררת את ניכורו של האקטיביסט עצמו, המשוכנע כי כל מי שסביבו סובל מאותו ניכור (ואם לא – אז מתודעה כוזבת), שמעמיד את האידיאולוגיה בינו לבין החיים, יאירוני מכל – בינו לבין האפשרות לשינוי. אין דבר שמפחיד אקטיביסט יוצר משינוי ממשי, וזה מה שהופך אותו לבורג במערכת, שחקן הממלא את תפקידו במשחק הסטאטוס-קוו. טוב נו קצת הגזמתי

    מסכימה עם דברי אבי, ויותר- גם האמנות פוחדת משינוי, ההתחככות בחיים האמיתיים, במציאות החיצונית וברצון להשפיע לא רק על קהלה המצומצם והאלטיסטי.ההתבדלות הזו הובילה אותה בתהליך ארוך לנקודת שפל וחולשה פנימית וחיצונית, רק שינוי במקרה זה פעולה חברתית /אזרחית /פוליטית יכול לפתוח כיוונים מעט אופטימיים למצבה המדשדש של האמנות.וכן, כמו כל תהליך חיפוש..מחפשים..

    לפעמים כדי להבהיר טענה צריך לייצר הבחנות מלאכותיות שבפועל אולי לא קיימות . בטקסט "אמן העיר " הייתה התייחסות ממוקדת לערך הפוליטי של הפרויקט והתעלמות מהיבטים אחרים ומשמעותיים שלו. הזירה האזרחית היא זירה מרתקת עבור פעולה אמנותית ולא בכדי כפי שציינתן זה מודל שקיים בערים רבות בעולם. אלא שירושלים אינה עיר ככל הערים – ירושלים היא עיר שיש בה משטר של אפרטהייד. יתרה מזאת המחלקות העירוניות שנבחרו כמרחב הפעולה של האמניות מהוות זרועות ביצועיות של מדיניות הנישול הגזל והאפליה נגד תושביה הפלסטינים של העיר. בשיחה שקיימתי בכנס שהציג את הפרויקט עם אחת האמניות ואחת מהאוצרות הן הדגישו שכנשים פרטיות הן מתנגדות למדניות הזאת .במרחב בציבורי של פעולתכן האמנותית ,לעומת זאת ,אין ביטוי ברור להתנגדות . אפילו בתשובה שלכן כאן לביקורת שלי אתן נמנעות מלהתייחס לטענה הזאת שהיא לב ליבה של הביקורת.

    זה יפה שאתכן "מעניינות יותר שאלות ההשפעה והשינוי", ושאתן "סבורות כי באמצעות שהייה שרואה את מקומות ההשפעה של העיריה על החיים בעיר יש כח אמיתי להוביל מחשבה חדשה או לייצר שינוי", אבל בפועל כל מה שראינו עד עכשיו זה שיתוף פעולה מיתמם עם העיריה, ללא שום התייחסות למדיניות האפלייה שקיימת במחלקות הללו, לא ברמה הפוליטית גם לא ברמה המקצועית. ראינו תיעוד אמנותי של עבודת המחלקות, ללא ביקורת, בלי חשיפת המנגנון ובלי איזה מבט חדש על המציאות, שאולי יביא לשינוי שאתן בעצמכן מבקשות להביא. אז כרגע יש פה הרבה מילים על שינוי ללא כל הוכחות בשטח. מילים ועבודות תיעוד יש המון, וזה לא מספיק רק לטעון שרוצים לשאול שאלות ולהכריז ששינוי הוא אפשרי.

    יכול להיות שזה בגלל שזה רק פיילוט בתחילת הפרויקט ועוד מוקדם לשפוט, אבל בינתיים כבר יצאתן לציבור עם קטלוג יפה ואירוע מיוח"צן, ובמה שהוצג עד כה אין שום הוכחות לנכונות ההצהרות שלכן. אני אחכה בסבלנות וממש אשמח לראות את מה שאתן טוענות, אך הייתי מצפה לקצת צניעות וסבלנות לפני שאתן רצות עם הפרויקט ברחבי הארץ ומייצאות אותו לערים נוספות כדי להילחם בייאוש.

    אולי צריך להגדיר מחדש "אמנות"?
    האם אנחנו עוסקים באמנות ויזואלית? האם כל האמנויות הן אמנות אחת?
    האם אקטיביזם הוא אמנות?
    האם אמנות היא אקטיביזם?
    האם יש כל מיני אמנויות ויזואליות ואמנות של אקטיביסטים היא רק אחת מהן? עכשווית ביותר? ומה נותר בה מהאספקט הויזואלי? ובכלל- למה חשוב האספקט הויזואלי במיוחד לאקטיביזם?

    האם אמנות היא באמת כלי בידי אקטיביסטים?
    שינויים בעולם, למיטב ידיעתי את ההסטוריה, נעשו בהפגנות, במלחמות, במאבקי חקיקה..
    ועיקר העיקרים – האם יש מקום , עדיין, לאמנות ויזואלית ישנה כזו, מעופשת במקצת, שמבוססת קודם כל על נראות? על ראייה? או זה מת לגמרי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.